מאמרים:

הוקני - 'הטבח ובעיות של תיאור' – בעיות עולם/ ד"ר נורית יעקבס צדרבוים ראובן שבת 

דיוויד הוקיני-הטבח ובעיית התיאור 

הוקני : 'הטבח ובעיות של תיאור' – בעיות עולם.

ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

ישנה חיה פראית בתוך כל אדם, וכאשר אתה נותן לו חרב או חנית ושולח אותו למלחמה, החיה הזו מתעוררת" (ג'ורג' ר.ר. מרטין)"

הקדמה : מה קורה פה אני שואלת

מה קורה פה? אני שואלת כשאני מתבוננת בציור של דיויד הוקני 'הטבח ובעיות של תיאור'. אני מזהה שזהו ציור מחווה, התכתבות, ציטוט, ושיח עם ציורו האייקוני של פיקאסו 'הטבח בקוריאה' שמתכתב עם ציורו של גויה 'השלושה במאי'. 

מה עומד מאחורי אותה התכתבות? מדוע זה דומה? מדוע זה שונה? איפה השוני? מה זה צריך להביע? ומה המשמעות של השם המוזר הזה לכאורה? - הציור מסקרן, מעורר עניין ומטריד. טוב שכך, אני מציינת לעצמי, לזה אני קוראת 'חוסר הנחת המבורך'. מבורך, מפני שזוהי הטרדה שתובעת ממני לחפש תשובות לשאלות הטורדניות והבלתי נמנעות.

תוך שאני שואלת אני חובשת כמה כובעים. כובע חוקרת התרבות שמתבוננת על היצירה כאמירה חזותית רב שכבתית ורב דורית, וכובע האישה, והיוצרת, בת זמנינו המתבוננת על אמירה שרב בה הגלוי כמו שגם רב בה הסמוי. את אלה גם אלה אנסה להעלות כאן בדבריי.

את תשובותיי והרהוריי אני מציגה כאן. ועוד לפני כן אתחיל בכמה מילות הקדמה ואומר שבימים אלה כשאנחנו חווים את מצוקת המלחמה מתאים להעיף מבט אל האומנים ואל האומנות ולראות כיצד אלה מתייחסים לזוועות ההרג, המלחמה והקיום האנושי. אומנים לאורך ההיסטוריה היו עדים לזוועות המלחמה, רבים מבניהם אף השתתפו בפועל ועל כן חשו מחויבות להגיב אליהם. כך ניתן לראות שבעוד שהביטוי "המוזות שותקות כשהתותחים רועמים" מרמז על דממה יצירתית בעתות משבר, המציאות האומנותית דווקא מראה אחרת. דווקא בזמנים של כאוס, אמנים רבים מצאו את קולם ביצירתם, והמוזות לא שותקות, המוזות זועקות. זוועות המלחמה מעוררות באומן תחושת דחיפות – צורך לבטא את הזעם, הכאב והאבל דרך מדיום חזותי. אומנים שונים מהווים סוג של עד ראייה כאשר עבודת האומנות מהווה תיעוד ופרשנות.

גויה ופיקאסו אכן מדברים באופן מפורש על אירוע מלחמה, ויוצרים פרשנות חזותית מטעמם. הוקני מתכתב עמם מצד אחד אך בו בזמן גם אומר דברים אחרים, כפי שאחשוף שלב אחר שלב במהלך המאמר.

האם 'הטבח – הוא רק בעיות של תיאור' : על ענייני התיאור

כאמור, יצירתו של הוקני 'הטבח – ובעיות של תיאור', היא לכאורה שרשרת התכתבויות והדהודים, לפיקאסו ולגויה.  פיקאסו מעלה ביקורת חריפה על מלחמת קוריאה ומתאר בסגנונו הייחודי את זוועות המלחמה, כפי שכבר פגשנו בציורו 'גרניקה'. בציור זה, הוא שואב השראה מ'השלושה במאי' של גויה ומציג קבוצת נשים וילדים עירומים חסרי אונים מול שורת חיילים חמושים. לכאורה הוא משתמש באותו סיפור חזותי ( של פיקאסו), אותו מבנה, אך נותן לזה פרשנות חזותית אישית.

האמצעים החזותיים בהם משתמש פיקאסו ובהמשך הוקני מציגים פער בין רגש לדימוי. העירום, העיוות, ההקצנה החזותית מדגישים את הפער בין הניסיון לתאר מציאות לבין חוסר היכולת של האומנות ללכוד את מלוא הזוועה. הפרספקטיבה הלא ריאליסטית, והחלוקה הברורה בין חלקי התמונה מדגישים את הניגודיות בין מלחמה וחיים. היצירה מזמנת את הצופה לחשוב על הכאב, על הפגיעות האנושית ועל תפקידה של האומנות לשמש סוג של עדות לזוועת המלחמה. דרך הדיאלוג עם האומנים - פיקאסו וגויה - ניתן להניח שהקוני מנסה לבטא את המשמעות האוניברסלית של טבח כהרס של אנושיות , ותוהה כיצד ניתן לייצג זאת בצורה שתעורר רגש ותובנה, כפי שניתן להבין מתוך כותרת/שם הציור.  

מעניין לעקוב אחר הדומה והשונה בין שתי היצירות. הדומה ניכר מתוך: 1. המבנה והקומפוזיציה -  קיימת הפרדה ברורה בין התוקפים לקורבנות, חיילים חמושים מול נשים וילדים. 2.שימוש בעיוותים אקספרסיביים – בשני הציורים פני הנשים וגופם מעוותים דבר שמבליט רגשות כמו פחד וזוועה. הוקני מתבסס על סגנון הייחודי של פיקאסו ומצטט זאת חזותית. 3. ניגוד רגשי בין התוקפים לקורבנות – התוקפים מוצגים באופן קר ומכני, הקורבנות מלאים הבעה ורגש, עירומים וחסרי הגנה. הדמויות העירומות זועקות בייאוש, החיילים מוצגים ככוח מאיים וחסר אנושיות. השונה בא לידי ביטוי ב: 1. אסתטיקה וצבעים -  ציורו של פיקאסו שטוח וללא צבעים חיים, לעומת הצבעוניות ביצירתו של הוקני. 2. הילד והפרחים  - תוספת הילד האוסף פרחים היא תוספת ייחודית ליצירתו של הוקני אשר מכניסה אלמנט של תום שמייצר ניגוד לזוועה שמתרחשת.

הקריאה הראשונה, מתייחסת לשכבה הגלויה של הטקסט החזותי (היינו הציור), ולרכיבי התמונה אשר נתפסים כסמלים נושאים משמעות. יכול שהילד עם הפרחים מייצג עולם תמים שאינו מבין את הזוועות שמתרחשות סביבו. הפרחים, היופי העיסוק בעולמו שלו אשר מבליט את הניגוד בינו ובין החיילים החמושים והדמויות המעוותות והכואבות. ייתכן שדימוי הילד מסמל קיום בלתי נגוע, ואולי אפילו את התקווה להמשכיות ולחיים מעבר לטבח. הוא ילד, הוא יגדל, מעצם מהותו הוא מסמל עתיד. איסוף הפרחים יכול לסמל מעשה חיים מול מעשה מוות, מעשה פסטורלי מול מעשה הרג. כל מצליח הוקני לייצר  הקבלה דרמטית בין שני מצבים נוגדים - יצירה מול חורבן. הילד הוא הדמות היחידה ביצירה שמייצג אינדיווידואליות ותמימות בניגוד לקבוצת החיילים והקורבנות שנראים כחסרי זהות אישית. הילד נמצא במרכז כמעט כמו 'גיבור' אילם שמזכיר לצופה את האפשרות להיאחז ברגעים של יופי וחיים.

הנוף הפסטורלי והצבעוניות מייצרים ניגודיות קיצונית וקוראים בדרכם לחשיבה. הנוף הפסטורלי מופיע כהתנגשות עם המציאות הכואבת. ניגוד זה בין האסתטיקה הפסטורלית לבין האלימות והכאב שמתרחשים בתוך אותה סצינה – מזמנים את הצופה לחשוב על כוחה ההרסני של המלחמה בהשוואה לטבע השקט וההרמוני. הנוף היפה, הריק, השותק וההולך ומתרחק מייצג אולי, על פי הבנתי, את 'אלוהים השותק'.

רבים עסקו בספרות ובפילוסופיה ב 'שתיקת האל'. 'מות האל' של ניטשה מדבר על שחרור מהאמונה המסורתית ובניית מערכת ערכים חדשה ליצירת משמעות בעולם. אבל קיימת גם 'השתיקה האלוהית' האומרת שהאל אינו נוכח בעולם באופן מוחשי, ולכן האחריות נופלת על בני האדם בלבד. ואם אחריות זו מתבטאת למשל במה שאנו רואים בציור (ובציורים), אזי זה כישלון אנושי, ואולי גם אלוהי. אלי ויזל בספרו 'הלילה' מתאר את חוויותיו ב'אושוויץ' והוא חש שהאל שותק ואינו מגיב לזוועות המתרחשות" איפה אלוהים"? שואל מישהו, והתשובה היא: "הוא תלוי שם על עמוד התלייה" -  האל אליבא דה ויזל 'נעדר' כפי שרבים מתיאולוגי השואה שאלו 'מדוע אלוהים שתק בזמן השואה'. אלבר קאמי בספריו 'הדבר' וה 'מיתוס של סיזיפוס' טוען שבעולם אבסורדי שבו אנשים מתים ללא סיבה והאל שותק, עלינו לבחור בין ייאוש לבין יצירת משמעות בעצמנו. הוקני מציג בציורו את האבסורד הזה. יופי, טבע, צבע, ילד מול "אדם וחווה" במערומיהם הפיזיים והאנושיים.

הילד התמים הקוטף פרח בתוך סצינת ההרג המבעיתה מהדהד להילדה עם השמלה האדומה ב 'רשימת שינדלר'. הופעת הילדה בשמלה האדומה בעולם שחור לבן מבליטה את קיומה האינדיווידואלי בתוך זוועות שואה. הופעתה מושכת את תשומת לבו של הצופה ויוצרת עוגן רגשי בתוך הסצנה הכואבת. מייצגת את התום שנרמס באכזריות, אינה מודעת להתרחשויות סביב, דבר שהופך אותה לעוד יותר קורעת לב.

אני מוצאת, ורוצה לחדש בכך, שהוקני לא רק מצטט את פיקאסו, אלא גם מבצע עליו מניפולציה שמזכירה את עקרונות ה 'רדי – מייד' (readymade ) הדושניאני. באופן מסורתי 'רדי מייד' מתייחס לחפצים פיזיים, אני מבקשת להרחיב את הרעיון כך שיחול גם על ציטוט של יצירות אומנות קודמות ושימוש בהן מחדש. צורת הציטוט של הוקני את פיקאסו באה לידי ביטוי באופן שבו הציור הופך להיות סוג של 'חומר גלם' וכבסיס שעליו הצייר מייצר ויוצר וריאציה חדשה. כפי שדושאן לקח חפץ ושינה את משמעותו באמצעות הקשר חדש, כך לוקח הוקני דימוי קיים ומעביר אותו דרך הפריזמה האישית שלו, כדי ליצור אמירה חדשה.

פיקאסו-הטבח

הוקני משתמש בציור של פיקאסו כסוג של מצע מוכן, 'רדי מייד' של דימויים. הוא אינו ממציא את הסצנה מאפס אלא מתחיל מהציור של פיקאסו כנקודת מוצא, משאיר את כל הסימנים המזהים את הציור המקורי ומבצע פעולה יצירתית חדשה. אחד המרכיבים החזקים של תופעת ה 'רדי מייד' הוא שהאובייקט שומר על זהותו המקורית, מביא עמו את נכסיו הרעיוניים ותורם לרעיונות והמשמעויות של היצירה החדשה. הציור של פיקאסו עדיין נוכח, אפשר לזהות אותו, הוא מהדהד אך באותה נשימה הוא הופך להיות משהו אחר, עם נקודות מבט נוספות.

ה'טבח בקוריאה' של פיקאסו מצויר בגוונים קרים ומונוכרומטיים, כנראה כדי להדגיש את זוועת המלחמה, הוקני משתמש בצבעוניות עזה וחמה שמייצרת אמביוולנטיות רגשית. ניתן לקרוא ניגודים אלה באופנים שונים, החל מהמקום שבו הניגודים מחדדים את האימה, דרך אולי מבט אל האופק בתקווה, ומשמעויות נלוות ( כפי שנראה בהמשך). הוקני מאמץ את המחאה הבוטה של פיקאסו נגד המלחמה ואת הניתוח החריף שלה על זוועת הטבח. אך מוסיף על כך שכבות נוספות וחדשות משלו ניתן לראות שהוקני אינו מסתפק בתיאור המעשה האלים 'הטבח' כאשר הוא, הוא חוקר את ההשלכות הרגשיות, התרבותיות, והפילוסופיות של אותו מעשה.

שם היצירה הוא -'הטבח ובעיות של תיאור' – והוא חלק משמעותי וטעון ביצירה זו. האם היה קשה לאומן לתאר את הטבח? לתאר אירוע קשה ומכאיב. האם הוא בחר להיעזר בציור מוכר וידוע כדי לתאר את אשר קשה עליו? האם בכוונתו לרמז על הקושי שהוא חש אישית – ריגשית- אומנותית כאשר היה עליו ליצור קבוצה אלימה, מול קבוצה סובלת על רקע נוף פסטורלי ותום ילדות? האם הוא מתייחס גם לבעיות התיאור של היוצרים האחרים שנמצאים ברקע "המכותבים". וייתכן שעצם העובדה שכל אחד מהם מתאר את טרגדיית המלחמה בצורה אחרת, מראה על פניו, שכל אחד מהיוצרים מתמודד עם בעיות של תיאור, ומנסה למצוא פתרונות אומנותיים בהתאם לסגנון ולתקופה שבה הוא פועל.

שם היצירה  מרמז על כך שהוקני עוסק בשאלה פילוסופית ואומנותית מרכזית: כיצד ניתן לייצג זוועות כמו טבח באמצעות מדיום חזותי? האומן בוחר לעוות, לשבור, ולהדגיש רגשות במקום לנסות ליצור 'ריאליזם' ובכך משיג השפעה רגשית חזקה יותר. הוא מתכתב עם ציור אייקוני מוכר, ועם אומן אייקוני, כאשר סגנון הציור של אותו אומן, פיקאסו, משרת בעבורו את האמירה גם באמצעות הסימנים החזותיים, וגם בהקשרים של אמירות דומות שמיוחסות לאותו אומן (כאמור, השלושה במאי, גרניקה ועוד).

ניתן לזהות ביצירה זו את האמירה האישית של הוקני. דרך השינויים שהוא מוסיף על 'טקסט' (חזותי) עוצמתי בעל אמירה היסטורית – תרבותית – חברתית אוניברסלית, הוא מדגיש את האמונה שלו שתפקידה של האומנות היא לתעד ובו בזמן להרחיב, לפרש ולשאול שאלות חדשות. הוקני בדרכו מתמודד עם שאלות של ייצוג, זכרון, ומגדר אשר נותרו רלוונטיות גם כיום.

"אני אישה, אני מביטה בציור, והוא מביט בי בחזרה": נקודת מבט אישית נשית.

אני עומדת מול הציור הזה ומרגישה איך הוא מתפשט לתוכי. ברגעים אלה הוא לא רק דימוי חזותי שמנהל דיאלוג בתוך עולם האומנות עם גדולי היוצרים, והוא לא רק תיעוד זוועות המלחמה, הוא כאב שמחלחל דרך הזיכרון הקדום, הנשי והקולקטיבי.

בציור קבוצת נשים עירומות, פגיעות, מעוותות פנים, מקובצות יחדיו, ובו בזמן כל אחת לבדה. העיניים הרואות והלא נראות, הגוף החשוף שלא שייך להן יותר. הגוף הופך להיות שדה קרב, שדה של כוח, של שליטה, של איום. נראה שהן נושאות את גופן כמו משא כבד, חלקן מתרפקות זו על זו, חלקן מביטות אל החוץ – אך הן כלואות, כלואות ברגע הזה, כלואות ברגע שלפני ואין להן לאן לברוח.

הציור, בזמן בעוד שהוא לכאורה מסתמך על רגע היסטורי בעולם ובאומנות  –הוא מצייר כאמירה אוניברסלית את כל אותם רגעים שמחזור הדם הנשי מכיר מאז ומעולם. גוף נשי, בתרתיי משמע, הגוף הפיזי, וגוף כקבוצת נשים, גוף שהוא 'קול' העומד שם מאוים, מבויש, ללא יכולת הגנה, קבל עולם מלא ניגודים, ההר הירוק, הדרך המתפתלת לאי שם, העולם היפה שבמרכזו עולם מכוער, שבו גם היופי הנשי לא מוגן, אלא פגיע ומכוער.

החיילים, לא אנשים, לא יחידים, חסרי פנים וגוף (רק רגליים חשופות), גוף אחד של מלחמה, שריון, מתכת וקווים חדים. גוף שאין לו פנים, חסר עיניים ונשמה. ידיהם אוחזות בנשק שמכוון אל הנשים, אל גוף של נשים, אל גופן של הנשים (ועוד אעסוק בכך בהמשך בהרחבה) "הם אינם רואים, הם יורים", הם חזקים ונחושים ומוגנים מול חלשות וחלשים חסרי ישע.  כמה אירוני.  כמה פתטי , כל כך מוגנים ומוסתרים מפני גוף של נשים חסרות הגנה וכוח. ונראה שהם מסתירים מפני עצמם, מפני בושתם שלהם הם.

ציור שמתאר רגע אחד, פעם זה הרגע שגויה מדבר עליו (השלושה במאי), ופעם זה הרגע שפיקאסו עוסק בו ( הטבח בקוריאה) ופעם זה הרגע הנצחי עליו מדבר הוקני אשר מצטרף לקודמיו ומרחיב את השיח. כמו רוצה לומר, זה לא רגע אחד מסויים שעליו אנו מבכים ומזכירים, זו תופעה. זה יכול להיות בכל זמן, בכל מקום, בגטו, במנוסה, במלחמה, באונס, בפוגרום, בשבי ובכיבוש. ויותר מזה, זו לא רק המלחמה או המלחמות המפורסמות המלוות את העולם לאורך ההיסטוריה, זו מלחמת המינים, גברים מול נשים. מגדר.

הוקני מצייר ומאזכר דרך תחום שאמור להיות תחום שעוסק ברווחת הנפש, היינו אומנות -  סיטואציה קשה, עולם שלא נגמר. העולם הזה לא מת. הוא כאן והוא גם בי. הוא בכאב ההיסטורי שאני נושאת, בכאבן של אימהות אחרות, של נשים אחרות, אמהות לילדים, נשים שנעשו בהן ניסיונות בשואה, נשים שנאנסו, שנחטפו, שפגעו בילדיהן, שהרגו את בעליהן.

קבוצת הנשים שעומדת במרכז, חשופות כל כך, פגיעות כל כך, יפות ומכוערות בתוך עולם שהטבע הטבעי שלו יפה, והטבע האנושי, הטבח האנושי מכוער. היצירה 'הטבח – ובעיות של תיאור', הוא ציור של קרע. קרע בין גברים לנשים, בין כוח לפגיעות, בין שליטה לפחד, בין אנושיות לאכזריות, בין האלימות המחריבה לבין היופי שנותר שברירי, תמים, אולי אפילו חסר תועלת. אכן בעיות של תיאור – משום ש 'אין לתאר'.

הפער בין הגברים לנשים : עירום מול שריון

הנשים כאמור עומדות עירומות, חלקן עוטפות את גופן בתנועה של ניסיון לגונן, אחרות עומדות קפואות, מאובנות. הן חסרות ברירה ויכולת להחליט, ללא שליטה על גורלן, ואין שוויון בינן ובין הכוח שעומד מולן. הן פגיעות, חשופות, וכואבות – הנשים אנושיות, על כל מה שהקיום האנושי יכול לומר. לעומתם הגברים, משוריינים, נטולי פנים, ונטולי גוף. הם אינם "אנשים" הם מכונה. מייצגים כוח, מכוסים, מוגנים ובלתי חדירים. זהו דימוי קלאסי של כוח גברי מדכא, אשר מתחבא מאחורי תלבושת של שליטה ואינו מאפשר לאנושיות לחדור לתוכו.

הוקני מראה לנו חוסר איזון בין שני הצדדים. צד אחד מתמודד עם גורלו ללא מגן, בעוד שהצד השני מוסתר מאחורי חומות אלימות בלתי אנושית. הוקני מדבר על מלחמה בכלל באשר היא, ובו בזמן על מלחמה אחרת, מגדרית. נשים מול גברים. הנשים אשר זעקת הכאב ניכרת בפניהן, מייצגות פחד, ייאוש, הדחקה, המתנה – חסרות כוח, וכאמור חשופות ובלתי מוגנות. הן אינן יכולות להגן על עצמן ולא על ילדיהם.

השאלות שעולות מתוך ההתבוננות בציור, נושאות בתוכן כבר את התשובה. האם הוקני מבקש לתאר מלחמה? (מתוך ההדהוד לציורים הקודמים) מדוע הוא בוחר לצייר רק נשים? (בניגוד לגויה) , מדוע הוא מציג את גופן הוורדרד? (בניגוד לפיקאסו). מדוע הוא מוסיף נוף פסטורלי קסום? (בניגוד לפיקאסו), מדוע הוא מסתיר את פניהם של הגברים? (בניגוד לדמויות הדון קישוטיות של החיילים של פיקאסו). הדומה והשונה בן השיח הטקסטואלי הזה מצביע על כך שמתקיים כאן דיון.

הוקני לא מדבר על מלחמה מסויימת, לא על השלושה במאי (גויה) ולא על הטבח בקוריאה ( פיקאסו). הוא מדבר על חוסר שוויון, על גברים מול נשים, ועל כל ההשלכות שעולות מתוך השוואה זו. הוא מדבר על טבח – ובעיות של תיאור. וייתכן ששואל 'כיצד ניתן לתאר טבח בצורה אומנותית? איך אפשר להעביר זוועות כאלה מבלי שהן יהפכו להיות 'עוד דימוי' שהעין מתרגלת אליו. הוקני מציף את הבעיה המרכזית: איך מציירים זוועה מבלי שהיא תהפוך למשהו 'יפה מדי" או "רחוק מדי". והוא מנסה לקחת ציור 'לא יפה' ולעשות ממנו "ציור יפה". זו לכאורה הפעולה, וזו הנראות, ובדרך זו הם הופכים להיות מטאפורות לאמירות עומק חברתיות, תרבותיות, מגדריות ואישיות.

הוקני בוחר להשתמש בצבעים עזים, בניגודים חדים בנוף פסטורלי אל מול אלימות קיצונית, ומנסה לגרום לצופה לראות מחדש את מה שאולי התרגלנו אליו דרך חדשות, היסטוריה ודימויים מוכרים. נראה שהוא אומר כמו שואל 'האם בכלל אפשר לספר את הסיפור האמיתי של האלימות בכלל, ואת מקומה של האישה בעולם, בעולם גברי.

הנשק ככלי זין : משחק לשוני שמתגלם חזותית

השפה העברית עוזרת לנו להבין כאן לאשורו את המשמעויות המרובות של הדימויים אותם אנו רואים ביצירה. 'כלי הזין' שהוא הנשק, הוא גם איבר המין הגברי. חיבור דו משמעי זה מתממש ביצירה באופן חזותי. הרובים המתוחים מכוונים ישירות לעבר הנשים העירומות, בעלות הגוף הוורדרד. הנשים המיוסרות, חסרות הישע.

הדימוי הזה מצביע על רעיון עמוק יותר הרוצה לאמור שהכיבוש הצבאי והכיבוש המיני דומים – שליטה, חדירה, ביטול האוטונומיה של הזולת. מה גם שסיפורי אונס מאז ומעולם היו חלק מפעולתו של הצד הכובש והמנצח. בהיסטוריה, מלחמות כללו אונס (כמו גם בהיסטוריה של ימינו, אנו בזמן אמת), נשים היו (ועודן) חלק מהשלל, הן נתפסו 'כפרס' למנצחים, גופן הפך לזירה שבה המלחמה הושלמה. אם כן, בציור של הוקני, הנשים הן גם קורבנות של הרג, וגם קורבנות של סוג אחר של שליטה, של כוח המופעל עליהן מבחוץ, על גופן, על מיניותן. העירום שלהן, מול הלבוש של החיילים הוא משמעותי – הן אינן רק פגיעות פיזית, הן פגיעות גם מגדרית, מינית. הילד הקטן שקוטף פרחים, למעשה אינו יודע שמאונס נולדים ילדים. קטיפת הפרחים יכולה להיקרא כתמימות, ובו בזמן רמז מטלטל להשלכות של אונס מלחמתי, ואונס בכלל.

הציור שעוסק דרך ההתכתבות שלו במלחמה, מתמקד לדעתי בשאלה אחרת, שהיא לא רק קשה לתיאור כפי שהוקני אומר באמצעות הכותרת של הציור, אלא גם קשה מאוד לעיכול. ועם כל הקושי לעיכול היא שרירה עדיין וקיימת. המלחמה כאן יכולה להיות מטאפורה למכניזם גברי של שליטה ומיניות. בציור כמו במציאות 'המלחמה היא אקט גברי', היא מבוססת על כניעה, שליטה, על חדירה לשטחים, על שבירה של האויב'. רוצה לומר שהפרקטיקות הללו אינן שונות מהאופן שבו אלימות מינית פועלת.

גויה-חזיונות 

נראה, על פי הבנתי, שכאשר הוקני אומר 'טבח – ובעיות בתיאור' הוא שואל בו בזמן, האם אפשר לתאר את הזוועה בלי להסגיר אותה? אונס כמו טבח, הוא מעשה שקשה לתאר באומנות מבלי שהוא יאבד מכוחו, מבלי שהצופה יהפוך לצופה פסיבי במעשה האימה. הוקני משחק על הגבול הזה – הוא אינו מתאר אונס מפורש, אך הוא מרמז עליו באופן חד וברור, ולא רק אונס, אלא בכלל נשים מול גברים, חזק מול חלש.

הגברים החזקים, שהם מוגנים, שהם משתמשים ב 'כלי זין', שהם גיבורים על חלשות, כשעדיין לא ברור מי כאן הגיבור האמיתי...... ואולי מתוך אי הבהירות עולה דווקא וצומחת הבהירות. נראה שהוקני מאלץ אותנו לשאול: האם אנו באמת רואים את מה שקורה כאן? האם אנו מבינים את המשמעות המינית והמגדרית של הדימוי? כשהוקני אומר בלשונו 'בעיות בתיאור' אני שומעת כולל האינטונציה את עצמי אומרת 'לא, אין לתאר' – או במילים אחרות 'קטסטרופה'.

מה אומר הוקני : האם יש כאן עמדה אישית, ומדוע?

למרות שאנו נמצאים בעידן הפוסטמודרניסטי והתיאוריה של רולאן בארת האומרת 'מות המחבר' מהדהדת. זו האומרת שכאשר יצירת אומנות יוצאת לאור העולם, ולדרכה, יש לה את חייה שלה. כוונתו של המחבר אינה חשובה ואינה קובעת. שחקני הזירה הם הטקסט, היינו היצירה, והצופה, הקורא הפרשן. היצירה מדברת את עצמה בשפתה, והקורא הפרשן מוזמן לחלץ את משמעויותיה כפי שהוא מבין.

ובכן למרות שאני אוחזת בגישה זו, 'מות המחבר', לא יכולתי להימנע מהשאלה, מה רוצה הוקני, האומן הגבר, לומר כאן בשם עצמו. אחרי שהפכתי והפכתי ביצירה, והשלמתי את המס לחוק המקובל עלי 'מות המחבר', מצאתי שעכשיו אני רשאית בכל זאת לנסות להתעניין בעמדתו של הצייר, כעוד אקט להרחבת מנעד הפרשנות.

מכאן שאלתי 'האם יש כאן עמדה אישית של הוקני?

ובכן, הוקני אשר לרוב לא מזוהה עם יצירות פוליטיות או מחאתיות ישירות, כמו פיקאסו, בוחר כאן באופן חד משמעי להתערב בשיח ההיסטורי של ייצוג האלימות, הוא מצטט את פיקאסו שמצטט את גויה, ומוסיף פרספקטיבה חדשה. ואני מבקשת לשאול 'מדוע הוא, כגבר, מציג את עצמו ואת המגדר שלו בצורה כה ביקורתית, וכיצד זה מעיד על עמדתו האישית"

הוקני כמתבונן חיצוני מעלה כאן ביקורת על גבריות הרסנית. הוא אינו מתאר כאן גברים גיבורים ואפילו לא כקורבנות של הנסיבות. הוא מציג אותן כמערכת מאורגנת של כוח דורסני. לא נראה פנים גבריות, אין זהויות אינדיבידואליות. ה "גבריות" עצמה מוצגת כמקשה אחת, כמערכת כוח שנטמעה בתוך מבנה לוחמני נטול אנושיות. נראה שהוקני, לא מתבונן על עצמו כחלק מקבוצה זו, אלא כמי שמבקר אותה מבחוץ. הוקני משתמש באומנות שלו כדי לחשוף את מה שהוא מזהה כמנגנון הרסני הקיים בתוך החברה הגברית.

ניתן לראות שיש כאן הכרה במבנה הכוח המגדרי, בהיסטוריה שבה נשים הן קורבנות חוזרות של מלחמות, של כיבוש, ושל טבח ושליטה. ייתכן שיש כאן לא רק מודעות להיסטוריה ולכוח הגברי, אלא גם התמודדות עם תחושת אשמה אישית ואולי גם קולקטיבית. מכאן עולה השאלה, שלי ואולי גם שלו, האם כגבר הוא חלק ממערכת זו, האם הוא רק מתעד אותה, או שהוא מבקש להתרחק ממנה.

ובכן, הוקני הוכר ומוכר כגבר הומוסקסואל, ואפשר לומר שעובדה זו מוסיפה שכבה משמעותית נוספת לקריאת היצירה. אחרי שכבר זיהינו כיצד הוקני מצייר את הגברים ככוח הרסני, דה – הומני, נטול פנים וחמוש, ניתן כעט לבחון את היצירה גם דרך הפריזמה של זהותו המגדרית והמינית.

כגבר החי מחוץ לנורמה ההטרוסקסואלית הדומיננטית, הוקני היה מודע היטב למנגנוני הכוח הגבריים, למיליטריזם, לשליטה וליחס של העולם הגברי – הטרוסקסואלי כלפי נשים וכלפי גברים שאינם עומדים בנורמות הדומיננטיות של גבריות. אפשר בהחלט לראות כיצד ציור זה בעוד שהוא מבקר לכאורה ועל פניו את המלחמה ואת האלימות, הוא גם מבקר את הגבריות ההטרונורמטיבית עצמה.

הוקני כגבר מחוץ למערכת הגברית המסורתית, לעולם לא יהיה חלק מהקבוצה הזאת 'אחד מהחיילים', הכוחנית, המיליטריסטית, המחזיקה בנשק, זו שמבינה את העולם דרך שליטה ודיכוי. ההומוסקסואליות שלו ממקמת אותו מחוץ לאותה מערכת שהופכת את הגבר ל "לוחם", למי שמפעיל אלימות, למי שחייב לכבוש ולהכניע. הציור הזה לפיכך, בעת שהוא מעלה סוג של ביקורת על גברים, הוא גם ביטוי של זרות, ושל אי שייכות לעולם הזה.

העולם שגדל בו הוקני היה עולם שבו גבריות הומוסקסואלית נתפסה כחולשה, כסטייה, כהתנגדות למודל הגבר הלוחם, השולט, הכובש. ייתכן שהוקני מציג את הגברים בציור כנטולי פנים, כחיילים משוריינים, כחסרי רגש – משום שכך נראתה לו הגבריות ההטרוסקסואלית הדומיננטית. בניגוד לזה, גברים הומוסקסואליים לא היו חלק ממכונה זו. הם נדחקו לשוליים, בדיוק כמו הנשים בציור.

אפשר לשאול, האם הוקני רואה עצמו כחלק מהקורבנות ולא מהכוח. אפשר להוסיף ולשאול, האם הנשים בציור יכולות לייצג לא רק נשים – אלא גם את הגבר ההומוסקסואל?

לאורך ההיסטוריה, גברים הומוסקסואלים סומנו כ 'אחרים', נרדפו, נאנסו, הושפלו, הוצאו להורג כחלק מהמלחמה נגד כל מה שלא עומד בנורמה ההטרונורמטיבית. החיילים בציור, נטולי הפנים והגוף, כשהם מחוברים כמכונה, מייצגים בו בזמן כוח צבאי, זה שמספר סיפור של קרב, ואת החברה עצמה, את המדינה, את השלטון, את האלימות נגד כל מה שלא משתלב במודל הגבריות הרגיל ( כולל נשים, כפי שתואר למעלה).

הממד הארוטי שהוזכר למעלה, ואשר מתפרש מתוך הקריאה העמוקה בציור מוביל גם לכאן. הרובים 'כלי הזין' הם סמל פאלי, סמל של חדירה ושל שליטה. הוקני, כאומן הומוסקסואל, מודע היטב למתח הארוטי שקיים בכל צבא, בכל מערכת של גברים עם נשק. ייתכן שבציור זה הוא מגחיך את התלות של גברים הטרוסקסואליים באובייקטים פאליים – בנשק , בכוח, בשריון – כדי להגדיר את עצמם. החיילים, כאמור, הם חסרי פנים – מפני שמה שמגדיר אותם הוא הנשק ('כלי הזין') ולא האנושיות שלהם.

הילד בציור הוא דמות אנדרוגינית, מחוץ למערכת של גברים ונשים. לא רק בשל היות הילד הקטן והחמוד שם, זה שקוטף פרחים, אלא גם בגלל הניגודיות שהדבר מבטא – כמו 'לא שייך'. הוא מסמל תמימות, חופש, אפשרות אחרת. אולי הוא המקום שבו הוקני רואה את עצמו, במקום שהוא מעבר למערכת הכוח הגברית. מכאן אפשר להמשיך ולשער שאולי הילד הוא סמל של הומוסקסואליות שטרם הפכה מודעת לעצמה. ואולי הוקני עצמו הוא ילד תמים בעולם של אלימות, שלא מבין עדיין איך יכפו עליו להגדיר את עצמו.

סכום:' בעיות של תיאור' – תשובות של פרשנות

פתחתי את דבריי בתיאור של קריאה את הטקסט החזותי ופרשנות בהתייחס להקשרים השונים שלו, המשלב בין הרבדים החיצוניים והמוצהרים ובין מה שמשתמע מהם, הוספתי את מימד האישי שלי, קריאה נשית מגדרית פרשנית, ומשם הגעתי למחבר "נתתי לו חיים". שהרי בעידן הפוסטמודרניסטי את מה שמותר וניתן להרוג אפשר בו בזמן גם להחיות. זרם תרבותי שאומר שהכל עובד עם הכל השאלה איך מחברים בין הדברים.

העובדה שהוקני היה הומוסקסואל מוסיף עוד נדבך ומרחיב את אפשרויות הקריאה של הציור. הוא מאפשר להבין שהציור לא עוסק רק בטבח. הטבח הוא עובדה אחת שעומדת בפני עצמה, ויש מה להגיד על כך, אבל בו בזמן הוא גם מטאפורה. מטאפורה על שאלות מגדריות. נשים, אלימות ומבני כוח גבריים. הוא מראה איך גברים מכוננים את עצמם דרך אלימות, איך נשים ( ואולי גם גברים הומוסקסואליים) מודרים מהמשחק הזה, איך מלחמה היא קרב על הגבריות עצמה. הוקני צייר מחאה נגד מלחמות, כמו גם מחמאה נגד על עולם הגבריות שהוא עצמו מעולם לא היה חלק ממנו. הוא מציג את העולם הגברי הזה כאלים, כמכאני, כלא אנושי, כאובססיבי לכוח ולשליטה, כהתגלמות של דיכוי טוטאלי. בכך הוא מצטרף לזעקה של הנשים בציור, ואולי גם זועק יחד איתן.

אני מזהה כאן שיח על זמני ורב דורי בין יוצרים שונים מתקופות שונות. יוצרים שעוסקים בשאלות של זמן, מציאות, חיים, מוות, אדם ועולם. באופן אישי, בימים טרופים אלה כשאנחנו חווים מלחמה בזמן אמת, כשאנחנו חיים כל שנותינו תחת אימת המלחמה הציור של פיקאסו כמו גם של גויה, מדבר אלי יותר ומצליח להעביר אלי את הכאב, את הזוועה ואת המחאה. הציור של הוקני פילוסופי, הגותי, רעיוני ומושגי ואילו ציוריהם של גויה ופיקאסו הם ציורים טעוני רגש כשגויה מספר את הספור בדרך ריאליסטית, פיקאסו נותן לזה פרשנות חזותית, ואם נשתמש בלשונות של הוקני, הוא בינו לבינו פותר את 'בעיית התיאור' ומוצא דרך משלו לתאר באופן חזותי את מה שסיפר גויה בזמנו ואשר קורה בקוריאה ובכל מקום אחר בעולם בכל זמן. כשהוקני אומר בלשונו 'בעיות בתיאור' אני שומעת את זה 'אי אפשר לתאר' – כלומר בלתי נסבל.

ראובן שבת:

דיווייד הוקני: ציור של טבח כמכאניזם תודעתי מתמשך

דיווייד הוקני הוא צייר פוסט מודרני במובהק. היצירה שלו כל כולה, כנראה, שאובה מחומרי חיים יום יומיים. מאוד מוחשיים. מאוד מטרידים. הם מהווים שילוב  גאוני כלשהו בין התבוננות מדוייקת, חדת עין לשימוש קפדני למדיי בצבע, בקומפזיציה, בהרחבת מבט ככל שניתן.

עד כאן, יש לפנינו אמן גאוני, אולי מופלא, כמובן בעל יכולות נדירות. הוא קלע באופן לא מפתיע לטעם של אמצע המאה העשרים. חומרני, מנוכר וחם בעת ועונה אחת, נוטה בפירוש לפשטנות, נמנע מעומק יתר.

הציורים המובילים שלו הן ציורי ברכות שחיה...

ובכן, מה הוא הדבר הזה של ציורי ברכות שחיה, שבעצם שם אותו על המפה כצייר עולמי מוביל. כ'צייר המוביל' בעולם, גם בימנו.

הוקני נטל את החומר מתוך החומר והתמקד בו באופן ישיר מאוד.

אין באמנות שלו מסר הומניסטי, פילוסופי, אסתטי מיוחד במינו. הוא מצייר נקודות בולטות במציאות.

ברכות שחיה, מכוניות, מיני מקומות אורבניים. הדמויות שלו סטטיות לרוב, אבל לא קפואות. אלא "סתם" נעצרו בזמן. הוא יוצר פרשנות מעניינת, אבל מביכה. כי העומק ,נניח, האמוני, הקוסמי, לא קיים שם.

הוא ממלא את החלל בדברים נחוצים. קווי המיתאר בציוריו, אינם מיותרים.

האנשים נראים רגילים לגמרי. הבית רגיל. הנופים רגילים. אפילו החלומות נראים חלומות "סטדנדרטיים".

כמובן, שזו הבעיה הגדולה של הפוסט מודרינזם: כל דבר ניתן לתיאור, ובעת בעונה אחת שהוא משמעותי , הוא גם סתמי.

המטרה שלו, שהאדם יהנה ממעשה האמנות, כמו שהוא נהנה מאוכל טוב, ממשכב מהנה, מטיול מענג, מרגשות שמחה או צער, כי כל דבר בסופו של עניין שווה למישנהו. ואם נתפוס זאת כמציאות-חיינו יהיו בהחלט נסבלים.

ובכן, ולדעתי זו מהות האמירה האמנותית הפוסט מודרנית של הוקיני, להפוך את החיים והקיום "כנסבלים" במידת האפשר, וגם שנזהה טרגיות נוראית, קושי בלתי מוסבר, הרס נורא, נדע לעמוד מול זה במעין גישה מאוזנת, מפוכחת( לא מפוכחת מדיי כמובן...) שתיתן לנו, בכל זאת איזו סיבה לחיים.

אם כך, ההשלכה של מצב זה יוצרת כמאליה סבלנות וסובלנות רבה. וגם נסבלות.

הוקיני, שהוא הומוסקסאול, השתמש לדעתי, גם באמנותו הגאונית על מנת להמחיש את זהותו זו.

בגדר-"תנו לי לצייר, אל תפריעו לי ותנו לי לחיות את חיי כראות עיניי וטעמי, ואני אייצר בעבורכם את האמנות הנסבלת, שתיתן לכם פריזמה רחבת אופק על החיים, מדוייקת ובעלת ערך אסתטי בלתי מוגבל לכאורה, למען הנוחות שלכם. איכות חייכם. שלוות רוחכם."

ובכן, אי אפשר באמת להתכחש לעובדה שציוריו היפים של הוקני מייצרים אכן מעין שלוות רוח נסבלת לצופה. אבל זו אינה האמת.

כי אחרי הכל, מי רוצה ולמה בכלל צריך להתחבט בשאלות של אמת, משמעות ואמונה

עם זאת, הוקני אינו ניהיליסט או מיזנטרופ או פסימיסט. פשוט מכיוון שהוא אינו כזה וזהו!

ואז מגיע הציור המאוד מטריד, ששמו-"טבח בקריאה ובעיית התיאור", שהוא למעשה מעין תעתוק של ציורו הידוע של פיקאסו –"טבח בקוריאה"

פיקאסו צייר את "טבח בקוריאה" בזמן מלחמת קוראה ב1951 והוא מבטא מחאה כנגד ההתערבות האמריקאית בקוריאה ומחירה הכבד ביחס לאזרחים.

הציור של פיקאסו הוא ציור מחאה פוליטית במובהק, המשך עקיף  ל"גרניקה" אולי גם לציורים אחרים, ידועים פחות.

האמן, קרי פיקאסו, מרים כאן קול מחאה בוטה וזועקת על טבח שנעשה בנשים וילדים חסרות ישע ומגן, הציור, גאוני כמובן, ברור לכל עין וכך גם מסריו המאוד מזעזעים.

התעתוק של הוקיני הוא לעומת זאת ,דבר מה אחר. הוקיני, צייר בצבע את ההתרחשות. הנשים הן בעלות ייצוג ארוטי מובהק. ארוטיות מאוד נוכחת ובלתי נמנעת, בזהות הלכאורה חוטאת שלה( היות האישה פתיינית...) וכך, נשים עירומות, שפתיינותן נוכחת אבל לא בולטת מדיי, עומדות להיטבח בידי מין חיילים מכאניים, חיילי מתכת, חסרי רגש ואולי דעת, הממלאים את תפקידם האכזרי ביותר, להרוג אותן ואת ילדיהם. לגדוע את חייהם ויהי מה.

דבר אינו נחשב במרחב סביבם. לא הפסטרוליה הירוקה של הטבע סביב, לא פכפוך ואולי זרזוף הנחל, שמייאש עוד יותר את המצב בכללותו. כך, החיילים נחרצים במטרתם, אטומים, מנוכרים. הם יהרגו את הנשים הללו בכל מקרה. והעירום הלה, פתייני במידת הסביר, אינו מעלה ואינו מוריד מאום-"טבח זה טבח!"

והדבר הזה בולט היטב מול ציורו של פיקאסו, המבטא מחאה עזה, כאב מדמם.

אצל פיקאסו החיילים, מייצגים גורל טרגי שנקלעו אליו.

אצל הוקיני, החיילים מייצגים אטימות מכאנית. דריכות כלי הנשק, השניה חורצת הגורל שבה ניתנה הפקודה "לטבוח!!"

רגליהם השריריות במובהק של החיילים של הוקני, לעומת העמידה המעט יותר שברירית ופחות נחרצת של החיילים אצל פיקאסו.

מכאן-אולי תקווה מעבר למחאה, משם- חוסר תכלית, מכאניזם לשמו, חומרנות גסה.

אם כך, התעתיק של הוקני אינו ציור גרוע, הוא יצירת אמנות ראויה בהחלט. הבעיה היא שהיא לא מחריגה עצמה אל המסר שאינו מכאני.

על פי הוקני כולנו נתונים במעין מבוי סתום, בלתי נמנע, וחסר פשר של מכאניזם קיומי.

הנשים יודעות שתמותנה ומחכת למותן. החיילים יודעים שהם ירצחו את הנשים ומחכים לפקודה.

האם זה מעגל בלתי נמנע?

התעתיק המעניין והמיוחד של הוקני, דומה במובנים רבים, למורסה שאי אפשר לפתוח אותה.

כי אולי מי שצריך לפתוח אותה, הוא עייף מדיי, חלש מדיי, ולכן לא יוכל לרפאה באמת. ואז "התיאור הוא הסיפור" והדבר היחיד שלכאורה יש לעשותו הוא למזער נזקים...

מבחינה קיומית, אבל גם מבחינה אומנותית זוהי השקפת עולם.

היא מייצגת ניכור, והיא מבטאת מכאניזם בלתי נמנע של קיום, שיצוץ ויעלה כל פעם מחדש, אם לא יגדעו אותו.

לכן, התעתיק של הוקיני, תעתיק נהדר מבחינה אומנתותית, מייצג הרבה. אבל הייצוג הזה אינו יכול לקדם שחר חדש באמנות, בגלל הייאוש הסתמי שבו.

יש לחפש ולמצוא אופקים חדשים, אחרים, שיאפשרו באמת לתקווה האנושית ולו גם דרך האמנות, לעצור את הטבח הבא.

יותר אנושית ועם זאת נחרצת ואיכפתית למתרחש ולכאוב באמת, עד תום.