מחשבה אחת  מעלה אבק מחשבות ראיון עם המשורר רון גרא / ד"ר נורית צדרבוים

את המשורר רון גרא פגשתי לראשונה בקבוצת משוררים ייחודית אשר קראנו לה 'ספרותא'. המטרה המוצהרת של מפגשים אלה הייתה "להצדיע למשוררי העבר". הייתה זו יוזמה של המשוררת אסתר ויתקון אשר כנסה כמה מחבריה המשוררים להיפגש אחת לחודש במכון הגנזים, כדי לקרוא ולהקשיב לשירת משוררים שעברו מן העולם אך הותירו אחריהם נכסי צאן ברזל. את שם הקבוצה 'ספרותא' טבעתי אנוכי, כאשר גם השם מצביע על כוונת המפגש, 'לימוד משותף' על תקן 'חברותא'.

במפגשים אלה עסקנו במשוררים רבים וטובים, ולקינוח קראנו גם מעט משירתנו. המטרה הייתה ללמוד, להעשיר את עצמנו, להיפגש עם כותבים - להקשיב וללמוד.

כאמור, שם פגשתי את רון גרא המשורר, שנתפס בעיני כשקט וצנוע, עיניים חודרות מבט, קשוב מאד, רגיש, ושירתו מרגשת. נוגעת ופוגעת.

שיחת טלפון אחת שהגיעה אלי אחרי זמן כל שהוא, הפכה להיות השיחה שקבעה את המשך הקשר הטוב בינינו, שהפך להיות קשר חברי שיש בו גם ממין ההפריה ההדדית ולעתים אף יצירה משותפת.

באותה שיחה, רון ביקש את רשותי להעניק לו את אחד מציוריי, כדימוי המעטר את כריכת ספרו. כמובן ששמחתי על בקשתו זו, אישרתי אותה ואחזור לעניין זה בהמשך.

כך נחשפתי למשורר ולאדם, ועתה, בעקבות הריאיון אשר נתבקשתי לערוך, מתאפשרת לי ולקוראים חשיפה מעמיקה יותר עם משורר טוב, איכותי, רגיש, בעל אמירה ייחודית, וצנוע במיוחד.

·         מתי התחלת לכתוב שירה, או לגלות שאתה משורר, או להבין שדרך הביטוי שלך היא כתיבת שיר?

אני פותחת בשאלה הצפויה והרגילה שהיא בבחינת 'מאין נחלת את שירך'? כלומר, מתי התחלת לכתוב שירך, מאין היא מגיעה אליך, מתי התחלת לפרסם את שירתך, וכמה שירים כתבת עד היום.בתגובה, מציג לי רון את תשובתו שלו, הייחודית. שהרי ככל שהשאלה הזאת תהיה שגורה, וככל שיישאלו בה כל המשוררים, הרי שלכל אחד מהם תשובתו שלו הייחודית.

רון משיב לי "במידה מסוימת אני הוא יעקב אברמזון".

כדי לתאר את עצמו ככותב, ולאפיין את עצמו ביחס לשירה, גרא מביא ציטוט מספרו של י.ח. ברנר מספרו 'מסביב לנקודה'

"על יעקב אברמזון נאמר שלא טעם טעם ילדוּת מימיו, שמקטנותו – אולי משנת החמש לחייו – הסכין לחקור במופלא ממנו ולנתח הכל ב "סכינא חריפא" ומעולם לא היה לו בקטנותו לא מיני צעצועים, לא ילדוֹת חברוֹת ולא משחקים ושאר מעשי ילדוּת – אברמזון זה היה בבגרותו מסוג "ילדים גדולים" אלו, שבטבעם הם פיקחים ומגודלים, מגודלים עוד יותר מן המידה, אלא משהגיעו לנקודת גובה ידועה שב לבם ויהי ללב-ילדים" (י.ח. ברנר) -  במידה מסוימת, אני הוא יעקב אברמזון".

לאחר הקדמה זו, גרא מפרט נקודות ציון בחייו, אלה שסימנו את דרכו העתידית להיות המשורר שהפך להיות. נקודות אלה, הן ציוני הדרך המשמעותיים בחייו, הן אלה שהטביעו בו חותם, הן אלה שקבעו וסימנו את בחירתו לעסוק בשירה, לכתוב שירה, לכתוב את הלב ועוד בטרם ידע זאת. גרא משרטט בסיפור חייו, או בעיקרים מתוכו, את דיוקנו של הילד/ הנער /הגבר,  שצמח להיות משורר בוגר.

גדלתי בבית עם אח אפילפטי, כשכל הבית סובב סביב מחלתו, וטיפוחו. הוא נשלח ללמוד נגינה בפסנתר, באקורדיון, בכינור-הוא היה ילד הפלא (סמל הכתה בלשון מוריו).

עד גיל חמש, הייתי קצת שובב, ועל כך כתבתי בשיר :ילד שובב....."מבעד לעץ הבחנתי במחלק החלב/ מילאתי בפי מים ושפכתי לכד/ילד שובב/.....עד שאחי אחז בי והפליא בי מכותיו/והוציא כעסיו/...ביום הכפורים כפתני/ללול התרנגולות הכניסני/......(מתוך: הד אדם-עמוד 12).

מאז ימי היו חורפיים, הקור שרר, לא רק בחוץ אלא בלב, בלב הורי, בלב אחי, וחדר גם לליבי, לא הרגשנו את האביב והקיץ, אלא את קיצו של הקץ, התוגה נהגה לפהק, אבל היתה גם מוסיקה קלאסית בבית, וגם היא היתה עצובה, ופעם בטעות נשענתי עם הברך על תקליט שהיה מונח על הכיסא, ובלי כוונה שברתיו, תקליט שנלקח בהשאלה (שחרזאדה),והמכות שספגתי מאחי, וחיבוקי אמי ודמעותיה לא נחמו אותי. חשתי את החורף בלב אמי.

בגיל 15, קבלה אמי מתנה מחברה קרובה (יוכבד צוקר ז"ל) ספרון שירה שנקרא: "בשדרה לילית" מאת משוררת צעירה בשם: רנה לי, התאהבתי בשיריה הליריים, והזדהיתי כל כך עם השיר והמילים: "רציתי כי תאהבני אחרת...רציתי כי תאהב את כעורי ולא רקמת שרירים בלבד וצבע...רציתי כי תאהב אותי בעצב העמוק של הנשמה..."(רנה לי).

מפה החלטתי להעלות על פיסות נייר את הרהורי, לכתוב, קשה לומר שאלה היו שירים, אבל היו אלה פיסות נייר יקרות וכמוסות ובתוכן סודותיי, אהבותיי שלא גמלו לידי גמר, ופחדיי, בעיקר מאחי, שאז טרם הבנתי כמה אומלל ומסכן היה.

מילד שובב הפכו אותי החיים לנער מתבגר מופנם, ובהתגייסי לצבא החלטתי ללכת לצנחנים-להראות לעצמי קודם כל, מה אני שווה, הביקור עם הכומתה האדומה - הצהילה מעט את ימי (כשקראתי את הספור של עמוס עוז: "דרך הרוח"- בקובץ: ארצות התן, התחלחלתי-מרוב הזדהות עם הדמות, הבחור הצנחן הצונח מעל הקבוץ, בו גדל, ונפילתו על חוטי החשמל, והעצות אותן מקבל, מ"אביו" המבקש לשחררו מכבלי החשמל-עד הסוף המר, לא ישכחו ממני לעולם).

בלימודי באוניברסיטה העברית, פגשתי באחת התלמידות המבריקות ביותר, אשה בשנות חייה הבוגרים,  חסיה חנני, רעייתו של הסופר יוסף חנני. מאחר והיתה בי נשמה זקנה (כדברי בני משפחתי וחברי), התחברתי תמיד עם המבוגרים ממני בשנים רבות. כך למדתי עם חסיה חנני לבחינות, וכך התיידדתי עם  בעלה יוסף חנני, שעיין בשירי, והחליט לפרסם כמה מהם בילקוט לספרות: "קטיף", אותו ערך יחד עם צבי שרגל (קטיף-  היה ילקוט לספרות של עירית פתח תקווה). כך גיליתי, ששירי מופיעים לצד שיריו של מורי לספרות מהתיכון ד"ר מאיר בוסאק (משורר שואה) ולרגע נשאה נפשי מעלה.

בתחילה לא חשבתי לפרסם כלל וכלל, אלא, שבמפגשי עבודתי בהוראה, פגשתי והתיידדתי עם אנשים שונים, כמו למשל: מיכאל שיר, משורר, לכשעצמו, ובעל הוצאת, עיתון לילדים בשם: "אצבעוני", נתתי לו לעיין בשירי, והוא לקח כמה מהם והדפיס לי שני ספרונים: "אפלולית" ושנה לאחר מכן את: "הגלומה בגלימה".

מאוחר יותר, עבדה עמי מורה ,שלבעלה היתה הוצאת ספרים, וכך יצא שהאיש היקר: חיים נחומי, בעל הוצאת "רשפים", הוציא שני ספרים: "בנעלי גירושין,"  ו "החטא והתום", (ופה לפתע נגלה לי שהמשוררת רנה לי-אף היא הוציאה מספר ספרים בהוצאת רשפים).

אחר כך, הוצאתי שני ספרים בהוצאת כרמל, והמשכתי בצבעונים (בסך הכל אחד עשר ספרים, כאשר את השניים הראשונים, הייתי מגדיר-כספרונים).

בסקירה קצרה זאת, ניתן היה להבין שהשירה שגמלה בו כעיסוק מרכזי וחשוב בחייו נבעה מנסיבות חיים שבהם פגשה נפשו הרגישה, כמו גם פגישות מקריות לכאורה אשר העלו אותו על מסלול מסוים, מסלול הכתיבה, ובכל זאת אני מבקשת לחדד את שאלתי ושואלת

·         מדוע אתה כותב ומה מניע אותך לפרסם את שירתך?

אני כותב, משום שהכתיבה משחררת. ג'רום ברונר בספרו 'מבנה הדעת', כותב שלכל דיסציפלינה מבנה דעת משלה וחוקים המאפיינים אותה. מה מבנה הדעת של הספרות? ואני מוסיף השירה?

הספרות והשירה היא אמנות שהמדיום שלה זו הלשון. היא אמנות ודומה לאמנויות האחרות, השוני שלה מן האמנויות האחרות היא השוני של המדיום. כמו צבע לצייר, כך המילה למשורר.

קורט זקס אומר על האמנויות הפלסטיות, שכולן קולות בפוגה גדולה, השירה והמוסיקה שתיים משל הפוגה. שתיהן משתמשות באותו חומר גלם, לצליל בודד אין כל משמעות, כך גם המילה ללא הקשר אין לה משמעות, וכידוע העסוק באמנות משחרר.

קשה לי לראות עצמי לא כותב, בכלל השירה היא ענין לא פשוט כלל וכלל, שום דבר אינו נכתב על ידי, אני קודם כל שומע את השיר(וזה יכול להיות בכל מקום אפשרי, בית רחוב , בית קולנוע, שפת הים וכו), משהו מתפרץ בתוכי, משהו לא מכוון, ואז באה כתיבה ספונטנית, אחר כך  אני משאיר את השיר, עד שהוא קורא לי, לפעמים אחרי זמן רב מאד, ולפעמים אחרי זמן קצרצר, ואז אני מעבד, משפר, מתקן, מוחק, שומע אותו מחדש, את המוסיקה שבו-בעצם זה כאילו אני מתקן את עצמי.

יש איזו גאווה בהוצאת ספר, הנה אתה חולף מול חלון ראווה, או נכנס ורואה את שמך על המדף, אבל עם השנים, נעשים יותר זהירים ופחות להוטים לפרסם.

גרא לא ממש מספק פרטים ואינו מספר מדוע הוא כותב, למעט משפט אחד חשוב  "משום שהכתיבה משחררת", חוזר על כך שוב תוך שהוא מדבר על העיסוק באמנות בכלל ומציין " העיסוק באמנות משחרר", בהמשך, כאשר גרא מתאר כיצד נובט בו השיר ובאיזה פעולות הוא נוקט, בבחינת 'מעשה האמן והאומן', הוא מציין בהקשר לשירה עצמה "אני כאילו מתקן את עצמי'. לכאורה התכוון המשורר לומר שהוא מתקן את השיר, מתקין אותו להיות מהגיג ספונטני, לשיר מעוצב ומתוקן כהלכה. אני שומעת כאן אמירה נוספת  "זה כאילו אני מתקן את עצמי". אכן, פעולת השירה אפשר לומר, והמשורר אמר זאת כאן, היא סוג של תיקון. היא ממלאת את חסכי הנפש. אולי אותם חסכים עליהם רמז גרא בשאלה הקודמת.

בהמשך, מספר לנו המשורר על התחושה הטובה שיש למשורר כשהוא פוגש את פרי נפשו ועמלו, ואת שמו על מדף הספרים. ובכך הוא משיב על המניע לפרסם, אך מודע גם לכך שעם השנים, אין זה גורם מכריע   "נעשים זהירים ופחות להוטים" אכן, גרא הוא משורר צנוע וכמעט נחבא אל הכלים.

גרא הוא משורר בפני עצמו,ובין תפקידיו השונים בחייו הוא שימש כאיש חינוך, מנהל בית ספר, מורה, ובשנים האחרונות היה מורה לספרות בבית ספר תיכון. עולם השירה והספרות, אמנות השיר טבועים בנפשו ובחייו. עניין אותי לדעת מה יש לגרא לומר על שירה, ביקשתי מגרא שיגדיר את עצמו כמשורר, שינסה לומר לי איזה משורר הוא בעיני עצמו, ולאיזה זרם הוא משייך עצמו. ובהמשך מהו ייעודו כמשורר,  למי הוא מנחיל את שירתו.  גרא תמצת זאת לשאלה אחת קצרה שעליה רצה להשיב.

·         מהי שירה בעיניך?

השירה בעיני (לפחות השירה שלי), יונקת מקרקע חיים ממשיים (כדברי י.ח. ברנר), מתוך חיי האמת של החברה האנושית, השירה היא שירת החיים, שירת דופק המציאות, שירה שהיא הרגשת החיים הפנימיים, שירה כזו היא ספרות טובה  בעיני. בספרי ניתן למצוא דיוקנאות של אנשים, בודדים (כמו זה היושב מן הבוקר עד הערב בתחנת האוטובוס-בספרי: "וכמו כוכב באותה מסילה" , עמוד 38, ובאותו הספר בעמוד 32- "עליבות", שיר המתאר נרקומנית צעירה, המגיעה עד להתבהמות הנותנת סימניה במראה החיצוני).

לא כל יום אני עוסק בכתיבת שירה, אבל היא בהחלט חלק מחיי, להתבונן, לראות, להרגיש, בכלל, אני מעריץ של  י.ח. ברנר שטען שלאו דווקא התוכן הרומנטי של השיר, עושה את בעל השיר למשורר, כי אם כוחו להתרגש באמת ולבטא על פי דרכו את רגשותיו האנושיים. האמן, צריך להתרגש באמת מן החיים, הדגש על האדם, על בעיותיו, כאביו, לבטיו, על סביבתו הקרובה והרחוקה, ליחסו לחיים.

·         מה אתה יכול לומר מנקודת הראות שלך, על מה שקורה היום בשירה?

השירה בועטת, אם פעם היתה השירה מנת חלקה של בודדים, היום היא מנת חלקם של המונים, רבים מוצאים מפלט בשירה, וזה נפלא. השירה האהובה עלי היא שירה לירית, שיש בה רגישות וחכמה, כמו שירתו של רילקה למשל.

·         בשירך 'נימוס של השקר' (אח, הוצאת צבעונים , עמ' 29 ) אתה כותב "השתחררתי מן הנימוס של השקר' – מעניין. תסביר. (והרי אתה כותב שירה, והרי 'מיטב השיר כזבו', כפי שלמדנו).

 הנימוס של השקר - זה ביטוי הלקוח מניטשה. בצעירותי חשבתי בצורה מאד מנומסת ,לא העזתי לומר כל אשר על ליבי (כפי שניטשה אומר על נשים ועל המוות...). אבל הזמנים משתנים, ואנחנו משתנים איתם, לגיל יש משקל בעצוב האופי, הדברים שפעם חשבתי שהם נכונים, משתנים, הטעם משתנה, יש בך אומץ, שאולי לא היה קודם. בכלל ניטשה תקף כל פרה קדושה ולכן נחשב כפילוסוף מקורי, גם ההורמונים שלנו משתנים עם הגיל. לכן, השתחררתי מן הנימוס של השקר (היום נעים לי לומר הכל ואינני עושה יותר חשבונות).

אם כן, מה אומר לנו גרא, לאחר שהחליט להשיל את גלימת הנימוס ולומר את אשר עם ליבו? נדמה לי שבכך הוא רמז, שהדברים שאולי ירצה ויחליט נאמר כבר לא יהיו דברי חלקלקות ונימוסים, וכנראה שהביקורת שלו כבר אינה ביקורת מלטפת, ואין הוא מתכוון להסתירה או לחסוך אותה מאזני שומעיו.

במקום הזה, שבו המשורר, מבטא כנות וגילוי לב, אני מעיזה וממשיכה להציג את שאלתי הבאה, המתבססת על אירוע מסוים.

אני רוצה לקחת את השיחה למקום קצת יותר אישי, עד אפילו רכילותי. הייתי עדה לשיחה לא נעימה ( לדעתי ) שהתקיימה במפגש של כמה אנשים, אנשי רוח. חבר אמר בפניו משפט לא נעים, אשר ממנו משתמע שהוא מבטל אותו  כמשורר. ביני לביני התקוממתי, משום שגרא הוא משורר שנמצא בסביבה כבר זמן, והותיר עקבות ואיכויות. משורר מיוסר, משכיל, רגיש שעשה דרך. ודרך ארוכה. נפגעתי בשבילו ומכאן שאלתי.

·         בשירתך אתה כן מאד וחושף את עצמך. האם היית מוכן לומר לי כאן, בגלוי, מה הרגשת ומה עשתה לך האמירה ההיא? במילים אחרות, האם אתה נפגע מזלזול של חברים -משוררים אחרים?

כן, לעתים, אני בכל זאת בשר ודם עם רגשות, אבל, כתבתי פעם שיר, שיצא בספרי: "הד אדם", שנקרא: "הנאת המסווה", בעמוד 44: "בצעירותי השתמשתי בצעיפים/כשריון בפני אנשים/...מוגן מעיניים ואוזניים/מסנוורות עתים/"היום נטלה ממני כבר הנאת המסווה, אני גלוי, וכמו שאמרתי קודם, הנימוס של השקר מהלאה ממני" .

אין לי חלומות מיוחדים בתחום השירה, חלומי היחיד להיות בריא ושמח בחלקי. אינני מתחכך בכרסם של נכבדים ונחשבים ונותני פרסים, "כי באין לי מי, לבד לבד בחדרי חדרים מסתופף עם השירים, כשכל שיר עושה בי כבתוך שלו, ולפעמים לפעמים השירים קונים לי חברים," כמוך, כמו חווה נתן, ברכה רוזנפלד, אסתר ויתקון, פנינה פרנקל ועוד.

אני מאד מעריך מספר ממשוררינו, החיים עמנו ,לא אציין שמות כדי לא להחסיר איש ולא לפגוע באיש. אבל לעניות דעתי, רחל ולאה גולדברג היו ותשארנה הגדולות מכולן.

משורר, אני אומרת לגרא, הוא אינו אדם ששותק. משורר צועק את עצמו, צועק את כאבו, צועק את אושרו, וצועק גם את כאבם של אחרים. משורר מפנה את נקודת המבט לנקודה מסוימת אשר חשובה בעיניו. משורר אומר את עצמו, אבל משמש לא פעם גם כקול שופר לדבר בשם האחרים. אתה, בנוסף להיותך המשורר הזה, אתה גם איש חינוך מובהק. קשה אם כך להתעלם מהעובדה ששירתך אמורה לגעת במישהו ולמסור משהו. במילים אחרות אני שואלת

·         מה הנך רוצה להנחיל, כמשורר?

שאנשים פשוט ידעו להתבונן, לחוש את המסביב, לחוש אנשים הזקוקים לחמלה, לעורר חמלה, משום שבלי חמלה, חברתנו לא תאריך ימים. ללמוד לוותר על האגו, להיות אמפתיים, לראות את הכואב והיפה בשני, פחות אגואיסטים, באמצעות השירה ניתן להגיע עם התלמידים לקתרזיס ולהזדהות, ומכאן לחינוך. אם  תלמיד, למשל, חולה במחלה מסוימת, כמו מחלת קרוהן לדוגמה, והוא פוגש בשיר המתייחס למחלה זו, יש בו הזדהות, והבנה, אם הדובר בשיר מתמודד עמה, גם הוא יוכל להתמודד.(כמו השיר: "חי בזהירות", עמוד 39 בספרי: "אושה")*

מאחר וגרא היה איש חינוך בעבודתו והינו איש חינוך במהותו אני מתעקשת לדעת מה הוא חושב על הנוער הלומד שירה ומחדדת את שאלתי

·         ידוע לי שהיית מורה לספרות בתיכון, ואף הכנת לבגרות. מה אתה יכול להגיד על הנוער של היום בהקשר של לימודי תרבות וספרות?

חלק נכבד מן הנוער-קורא שירה, ואף כותב שירה, חלק אחר רואה בשירה בזבוז זמן ובורח ממנה, מאד תלוי במורה המלמד, ישנם מורים שידעו לקרב שירה לתלמיד, בעצם הקריאה הנכונה בכתה והשיחה, וההתייחסות,   שהרי המיטיב לאהוב מיטיב ללמד. אבל בני אדם נולדו שונים, וכך גם המורים, זה יקרב, ויהיה גם מורה שירחיק.

·         פגשתי אותך לראשונה ב 'ספרותא' ומשם קצרה הדרך לשיתוף פעולה בספרך 'אח', שם בחרת בפרט מתוך ציור שלי, לכריכה לספרך ( דבר משמח לכשעצמו). לאחר מכן, בחרת בציור נוסף שלי לספרך האחרון. אשמח לשמוע ולדעת מה גרם לך לבחור בציור זה? ובכלל, איך עובד אצלך התהליך הזה, של בחירת דימוי לכריכת הספר?

בספר "אח", חיפשתי פרט שיעיד על אחי, ומצאתי זאת בעין, שהיתה חלק מפורטרט, פרט שמעיד על הכלל, אם תרצי סינקדוכה של הדמות, העין שמשקפת את הדמות, במקרה שלי את אחי ז"ל.

בספר "וכמו כוכב באותה מסילה", מצאתי בציור שלך מעין מערכת כוכבים ומסילה שניתן לנוע בה, גם אם הציור במקורו נקרא: "הגרוש", כי הרי כלנו מגורשים ונעים על מסילות.

יש פה גם כמובן ענין של אינטואיציה.

אחד מספרי הראשונים נקרא: "בנעלי גירושין" ובמקרה מצאתי ציור של ציירת שהכרתי, שציירה נעליים, ונעל אחת אדומה ושונה, ובחרתי מיד לבקש ממנה את הציור-לכריכה של הספר.

·         כתבת עשרה ספרים, ספריך מרגשים מאד, מספרים סיפור אישי ונוסקים אל האוניברסלי, עשית דרך. ובכל זאת בעולם השירה אתה שומר על פרופיל נמוך ומצטנע. איך? למה?

אני אדם ללא מרפקים, גם המשוררת הנערצת עלי, רנה לי ז"ל, היתה ללא מרפקים, הוציאה ספרים רבים, ולא חדרה לתודעת הקוראים, למרות שהיתה משוררת אדירה, פרופ' לספרות, וכמובן צנועה.

אינני אוהב את הכוחניות, ואנשים כוחניים, בעלי אגו, למרות שדווקא הם הם "המצליחים", אני כמובן מאחל להם בהצלחה, הם מצפים לתפוס מקום בספרות. אני משחר ילדותי נזרקתי לספקות, אל הבדידות האוכלת והמאכלת, בריחה אל עולם הדמיון והשירה, אל עצמי, הם אולי בעוכרי. כל הרהור אצלי נוקב עד התהום, מחשבה אחת, מעלה אבק מחשבות.

בכלל, "יש ואני רואה באנשים, קיפודים זקופי מחטים, ואני זקוק לאמנות מיוחדת להתרגל וללמוד להלך ביניהם בלי להיפגע" (השיר נקרא "אנשים"-עמוד 14-בספר :"הד אדם")

מבקש לצרף שיר שכתבתי  שיר  שקראתי לו "משורר" (מופיע בספר: "הד אדם"-עמוד )10.

כְּשֶׁשָּׁמְעָה נַפְשִׁי לָרִאשׁוֹנָה אֶת שְׁמִי

בְּצֵרוּף הַכִּנּוּי מְשׁוֹרֵר

נִזְדַּעַזְעוּ סִפַּי,  לֶהָבָה פָּרְצָה מֵאָזְנַי

יָצְאָה מִשַּׁבְּלוּלָהּ וְשָׁאֲלָה:

מָה לִי וּלְאוֹתָהּ חֲבוּרָה הֲזוּיָה

מָה לִי וּלְאוֹתָהּ אָמָּנוּת?

עַכְשָׁו אֲנִי מִתְרַגֵּל וְהוֹלֵךְ בְּשֵׁם גְּנַאי זֶה

וְגַם הִיא חֲזָרָה אֶל שַׁבְּלוּלָהּ.

וְאֵינִי חָשׁ"