סיפור:
ארז הלבנון-עראק מתוק/ איתן מרום

אפשר לחשוב שהם התבגרו. אפשר לחשוב שהם שכחו. אחרי הכל עברו כמעט שלושים שנה. בזמן הזה לומדים, מתחתנים, מוצאים עבודה מסודרת, בונים בית, מביאים ילדים. הילדים גדלים וכו וכו וכו'.
אבל פגישה מקרית אחת, אקראית, ביניהם ברחוב, מציפה אותם שוב פעם בזכרונות מרים.
את ברקן הוא פגש יום אחד בבית המשפט, בתל-אביב. עורך דין שעושה בעיקר הוצאות לפועל ודברים כאלה. גר באיזה ישוב בשרון של בנה ביתך שאותו רכש לפני שנים רבות. את עמי הוא פגש במוסך בחולון- יש לו עסק קטן של פחחות רכב. ניר הוא פקיד גביה בעיריה, נחום הוא בעל עסק קטן לקייטרינג. הוא. הוא מורה לפיזיקה בתיכון.
אבל מה זה בעצם משנה. אם בכל פגישה אקראית כזאת אתה בעצם מבין שדבר לא השתנה. אתה עדיין בן 20. חייל צעיר בלבנון. זז במהירות מכפר לכפר. רואה את עצי הארז היפים. כל כך נקיים. כל כך עצומים. אבל אי אפשר לסבול את המראה שלהם. אם אתה יודע שפה ושם יש מארב. ושם דרוזים שוחטים נוצרים, ונוצרים שוחטים מוסלמים.
והחברים שלך-אלו שאתה הולך לקבור אותם בעוד כמה שעות, ואתה נזכר בחיוך שלהם. אחר כך סרטי הוידאו בוילות הבזוזות, ובקבוקי העראק האינסופיים, המתוקים, וזיוני האקראי עם איזו נערה נוצרית פה ושם. ומראה הגוויות של המחבלים, ומראה השבויים העלובים, רעי המבט.
אתה חושב שזה עבר, וזה בעצם נותר תמיד שם. בקרבך. עוד מעט ואתה בן חמישים. אבל נותרת בעצם שם-עדיין בן 20. מלא בנסיון חיים של זקן, וריק ומפוחד מבפנים. רוצה לחזור אחורה, לשם, ולשנות פתאום את הכל.
להתחיל מהתחלה.