החוויה המטעה ביותר שעוממת את התודעה האנושית (של בני-האור) ומונעת ממנה מלעמוד על מימדי הזוועה של קיומה היא חווית ה"נורמליות". מלידה ועד מוות אנו מופצצים ברעיון ש"ככה זה"- כך צריך להיות. לידה, ילדות, בית-ספר, צבא, אוניברסיטה, מיסים,  נישואים, ילדים, משכנתא, זקנה, מחלות, מוות- זה כמו כולם. כמו כולם זה "נורמלי". הרוב מגדיר את הנורמליות. חוקי הטבע מגדירים את ה"טבעי". בין שני אלה נשחק האור.

נזכיר שוב שהרוב הוא של בני-חושך,כ 70%. "דמוקרטיה" היא למעשה דמון-קרטיה- ממשל הדימונים. בני-החושך נוצרו ותוכנתו למטרה הזו של יצירת חווית ה"נורמליות".

כדי להבין את מימדי הזוועה אנו מוכרחים לנתח את תנאי הקיום האנושים במערכת הזאת על יסוד של השוואה לאלטרנטיבה- מלכות האור.

בפרק זה ננתח את תנאי הקיום האנושי, שלב אחרי שלב, בהקשר של השוואה כזו. מטרת הניתוח היא כפולה:

א. לתת בסיס מושגי להבנת המסר הגנוסטי: העולם הזה הוא מלכודת-חושך לרמיסתם והשמדתם של בני האור.

ב. לערער את החווית ה"נורמליות" לערר במקומה את זיכרון "מלכות-השמים" שאבדה.

הניתוח ייערך בסעיפים, למען הבהירות.

1.מבנים גלובליים.

א. מבנה של מרחב כריקות מפרידה. המרחב מגדיר מרחקים שהם מגבלות לנוכחות ולתקשורת.

במלכות-האור המרחק הוא "גמיש" וגם "כפול". פירושו של דבר שאין שום מרחק. המחשבה מאפשרת תרגום ישיר של מיקום אישי לכל נקודה. החוויה של פרידה, המושתתת על מציאותו של מרחב קשיח איננה באפשר.

ב. מבנה של זמן כממד קשיח של שינויים, שאינם חזירים. הזמן הוא בסיס לחוויות של חרטה, אבדן, פרידה ביחס לעבר, וכמו כן חרדה, פחד, דאגה ביחס לעתיד. חוויות האשמה איננה אפשרית בלא זמן, שבו "מה שנעשה איננו יכול להתבטל". במלכות-האור הכל מתרחש בנצח דינמי! בהווה מתמיד? כל שינוי הוא הפיך? החוויות של אבדן, חרטה, אשמה, פרידה, וכיו"ב אינן באפשר!

ג. החומר פה הוא קשיח, מונע מעבר. שני ישים אינם יכולים להיות נוכחים סימולטנית באותו מקום. החומר, כתרגומו לגוף, פירושו הפרדה בין תודעות בתוקף היותן לכודות בגופים שונים. מגע ישיר בין התודעות איננו באפשר.

במלכות-האור, לכל התודעות יש "גופי-אור" שאינם אלא דפוסי-ויברציות של אנרגיות. מיזוג שלם בין שתי תודעות נפרדות, שני ישים אינסופיים, הוא באפשר ואפילו כפי שראינו בהכרח.

המיניות האנושית, כפי שנראה למטה, היא ביטוי מנוון ועלוב לכמיהתה של תודעת בן-האור לחרוג מבידודה ולהתמזג עם תודעה אורית אחרת. כמובן המגע האורי איננו יכול להיות מוחלף במגע העורי. לא עוד, אלא שנראה למטה מגע מיני עם בני-חושך הוא אסון לבן-האור.

ד. הפלנטה פה היא גוף חומרי כבד הכולא את תושביו באמצעי הגרביטציה. הגרביטציה היא מערכת כבלים סמויים, מרתקים את כל התודעות אל פני הפלנטה. תנועה חופשית במרחב היא בלתי-אפשרית. כתוצאה מכך, תודעות בני-אור בפלנטות שונות, קל וחומר מגלקסיות שונות, אינן מסוגלות לקיים תקשורת ולהשוות את תנאי-קיומם. זהו מכשיר של מניעת-תקשורת, שמגדיל את חווית הבידוד והבדידות ומונע מבני-האור להשוות את זיכרונותיהם ולגלות שהם לא בעולם "נורמלי", אלא באושויץ קסמי.

כמובן, באורח מפורט יותר כל ~חוקי הטבע" -בין אם הם מנוסחים נוסח ניוטון או נוסח איינשטיין והיזנברג, מייצגים מגבלות על ביטוי-חירותה ויצירתיותה של התודעה. בעולם-האור אין "חוקים" חוץ מהחוק של האחדות והריבוי. הכל אפשרי.

בעולם-האור "פלנטות" ו"שמשות" אינם אלא מרכזי-תודעה גדולים יותר, שבשדה-האור שלהם משוכנות תודעות בעלות רמת-תאורה ואנרגיה (ותודעה) נמוכה יותר. ארגונו של עולם האור הוא היררכי- תודעות גדולות יותר, יותר קרובות ל"אלוהות המוחלטת" יוצרות שדה=אנרגיה שבתוכו משתכנות תודעות קטנות יותר וכך הלאה.

ביתר פירוט, התודעה ה"קוסמית" היא שדה-אנרגיה מודעת, שבתוכו מתארגנות תודעות גלקטיות, שבתוכן מתארגנות תודעות כוכביות, שבתוכן מתארגנות תודעות פלנטריות, שבתוכן מתארגנות תודעות מלאכיות, שבתוכן מתארגנות תודעות צמחיות, שבתוכן מתארגנות תודעות מינרליות.

יש ביקום הזה "שבע רמות תודעה" באורח מקורי- תודעה קוסמית, גלקטית (הכוללת תודעות של שמשות וכוכבי-לכת), רוחנית (הכוללת את זו של המלאכים וכיו"ב), אנושית, חייתית, צמחית ומינרלית.

תודעות גבוהות יותר מנחות את התפתחותן היצירתית של אלה מתחתיהן וכולן משתלבות להרמוניה מופלאה.

אבל, כמובן, ה"צמחים" הם ביטויי-אור, לא חומר גס. הוה אומר, כל המבנה הפיזי של היקום, בו אנו חיים, סותר את האור. הוא ביטוי של רוע אינסופי, של חושך אינסופי. מגמתו האחת היא להשכיח מבני-האור את מכורתם, להרגילם לכאב ולזוועה, וכפי שנראה בהמשך, לבזוז את אורם ולהפיצם בחושך.

2. המבנה הביולוגי:

גוף האדם (וכל שאר בעלי-החיים) בנוי על העקרונות הבאים:

א. מוגבלות בזמן (לידה ומוות) והתבלות בינים.

ב. תלות בסביבה לצורך קלט של אנרגיה (מזון, מים, חמצן).

ג. פגיעות לגורמים סביבתיים (קרינה, שנויי-טמפרטורה, גופים אחרים שיכולים לפגוע בו).

ד. בשל עובדת-הסופיות: צורך בתהליך של פרייה ורבייה, שמתבטא פסיכולוגית בתאוות-המין.

כל האנטומיה והפיזיולוגיה האנושית מוכתבת על-ידי הגורמים האלה. מערכות-הנשימה, הדם העיכול, הרבייה, ההפרשה, העור וכיו"ב הם ביטוי לעקרונות האלה.

בנוסף לכך יכולתה של התודעה לבטא את רצונה מוגבל על ידי יכולת הפעולה של הגוף (תנועה באמצעות הרגליים, שינוי מצב-עצמים במרחב בידיים וכיו"ב)

בעולם-האור, גופי בני-האור הם שדות-אנרגיה וככאלה אין הם בני-התבלות. לידה, מוות, רבייה אינם באפשר. כל יש קיים בנצח הדינמי של "העכשיו" בלא זמן. חוויית-העונג של ההתמזגות עם יש אחר היא חוויה יצירתית אוהבת-אבל אין לה שום השלכות "לטווח ארוך".

לא עוד, אלא שאין שום תלות בסביבה. התלות היסודית היא פנימית -האנרגיה הדרושה ל"אני" אורי כדי לבטא את אוריותיו היצירתיות, באה מבפנים- מתוך מעמקי ה"אני" שלו, שבו הוא מתלכד עם ה"אני" האלוהי. אין שום אפשרות של פגיעה או פציעה - ואין כמובן שום גורם חיצוני שעשוי לגרום לה. הכאב לכ סוגיו הוא ביטוי לרוע, לחושך. לאינות השוללת את האושויץ הקוסמי הזה. בעולם האור, הכאב איננו אפשרי.

3. המבנה הפסיכולוגי.

התודעה האנושית הכלואה בגוף החומרי חייבת להתבטא דרך סדרת-גופים "קלושים" המכתיבים את חוויתה. החוויה של אמוציה מאפשרת לסביבה (ולאנשים ספציפיים בסביבה) להכתיב את החוויה של בן-האור. קרינה של חושך מאפשרת לזעזע את הגוף האמוציונלי ולהביא לידי כך שתודעת בן-האור הצמידה לו תגיב לרטיטה על -ידי פליטת אנרגיה, או אור. התהליך הזה של אבדן-אור בסיטואציות אמוציונליות הוא התהליך המרכזי של בזיזת-אור ביקום הזה.

מאחר והחושך יכול לפעול רק על-סמך אנרגיה בזוזה, העולם הזה בנוי על עירור מקסימלי של אמוציות. כל האמוציות מקורן בחושך. כולן מכשירים של החושך לשאוב אנרגיה מהאור. הסבל והייסורים של בני-האור הן החוויות העיקריות שדרכן *--בני-האור מפסידים את אורם לבני-החושך. נוסף לגוף הרגשי, אפופה התודעה בגוף "שכלי" הכובל את ביטוייה המחשבתיים למסגרת המושגית הצרה המוגדרת על ידי עולם-החושך.

מחשבתו היסודית של בן-אור היא כוחו היוצר. בעולם-האור החוויה יסודית היא חוויה שבה מחשבה, הרגשה (שאיננה אמוציה כי מקורה מבפנים) התכוונות ועונג מתמזגים לפלט של וויברציה אורית. הויברציה הזאת היא מרקם של צבעים-צלילים אורות (ומילים אלה מבטאות היבטים מוגבלים של מקסם דפוסי-האנרגיה האלה). מחשבה היא כוח בעולם האור.

בעולם-האור הקרינה המחשבתית של בן-האור נלכדה בתוך הגוף השכלי ובגילויו המושגיים-מילוליים. לא לחינם האמת לא נוסחה קודם בעבר. מערכת-המושגים המתוכנתת לתוך הגוף השכלי על-ידי מנגנון החושך מגבילה את אפשרות המחשבה ומונעת כמעט לחלוטין את האפשרות לחשוב את האמת.

ההוגים הגדולים של העבר, ושליחי האור הרוחניים הגדולים, ניסו בכל כוחם להתגבר על המגבלה הזאת תוך שימוש במשלים וציורים ותוך ניסיון למתוח את יכולת ההבעה השכלית לגבולה.

אבל האמת המלאה איננה ניתנת לביטוי מילולי-מושגי בדיוק משום שהמנגנון המושגי-מילולי נבנה למנוע זאת!

הספר הזה, או ספריו המדהימים של ידידי ד"ר צפלון, אינם ביטוי שלם של האמת המלאה- הם קרוב מילולי. האמת המלאה ניתנת להחוות ולהיות מובנת רק מחוץ לעולם החושך.

לא עוד, אלא שהצרכים הקיומיים של הגוף הפיזי מתורגמים על-ידי הגופים הדקיקים לתאוות פסיכולוגיות. תאוות האוכל, השתייה והמין הן תוצר של הגופים הדקיקים. בן-אור כשהוא לעצמו הוא חסר-תאווה. זה מובן, משום שכל תאווה היא ביטוי לריקנות פנימית המבקשת להתמלא מבחוץ. התאווה היא ביטוי לאין, כפי שסארטר הבחין נכונה.

בעולם-האור אין שום תאווה, כי אין בו חוסר. המערכת הפסיכולוגית של מחשבות, רגשות ותשוקות איננה "נורמלית". היא תכתיב של עולם-החושך. אין במהותו של בן-האור שום דבר הקורא לה.

לא עוד,אלא שהמערכת הגופנית המוכתבת ומוטלת על בן-האור מבחוץ כוללת מנגנון מתוכנת נוסף, ה"אגו".

מצער מאוד שאיין ראנד, שהעלתה כמות גדולה של אור ב"כמעיין המתגבר", נפלה בפח של בלבול ה"אגו" עם ה"אני".

ה"אני" הוא מרכזה של התודעה. בבן-אור הוא נקודת-הקשר ל"אני" האינסופי האחר -ולפיכך איננו בנוי על העדפה-עצמית. "ואהבת לרעך כמוך" הוא הכרח מובן-מאליו בעולם-האור. אין הוא "ציווי". הוא אמת ספונטנית.

כמובן, בעולם החושך "רעך" מתגלה, כפי שניכר מיד, ברוב המכריע של המקרים, כבן-חושך. לאהוב אותו הוא אסון.

מורה-הצדק של האיסיים הורה אהוב את כל בני-האור ושנא את כל בני-החושך! האתיקה האלטרואיסטית הדורשת אהבת-הזולת כציווי, היא ביטוי של החושך. בני-אור אוהבים זה את זה ספונטנית ואין להם שום חוויה של "הקרבה-עצמית" כשהם מסייעים זה לזה.

כל דרישה לאהבת-הזולת בנויה על הידיעה שהזולת הזה איננו ראוי לאהבה מתוקף מהותו, משום שהוא בן-חושך.

האמת היא שכבן-חושך הוא ראוי לדחייה מוחלטת. כל מי שמסייע בידו של בן-חושך בוגד באור ובאלוהות. הוא ייענש בחומרה ביום הדין.

"הומניטריות" היא מסווה שנוצר על ידי החושך להסוות את העובדה שלא כל האנשים שווים-שיש בני-אור ויש בני-חושך, ושמוכרחים ללמוד להבחין מבפנים, עד כמה שהדבר כזה, כמעט בלתי-אפשרי.

האתיקה האגואיסטית אף היא מהחושך. ה"אגו" הוא מנגנון של העדפה-עצמית על כל שאר בני-האור. ה"אגו" דורש הוקרה, הערצה, הערכה. ה"אגו" שוחר לעוצמה כלכלית ולעוצמה מעבר לאחרים. ה"אגו" רוצה ברמיסת הזולת למען צרכיו שלו, והוא מעוות את הדחף האלוהי לצרכיו.

האגואיזם והאלטרואיזם שניהם תכנותי-חושך. ה"אתיקה" האמיתית היא "ואהבת את אלוהיך-אביך שבשמים- בכל נפשך ובכל מאודך". "ואהבת לאחיך/אחותך בן/בת האור כפי שאתה אוהב את עצמך!"

"ותיעבת ודחית ונלחמת בבני החושך ובמערכת שלהם בכל ישותך, עד חורמה ללא מגבלות"!

כדי לגלות את ה"אני" האמיתי מוכרחים להתגבר על ה"אגו".

ה"אגו הוא מנגנון גופני, הקשור בגופים הדקים. אין לו שום קשר פנימי ל"אני". למעשה הוא הסוואה , עיוות והסתרה של ה"אני" האמיתי.

מרכיב נוסף של הפסיכולוגיה האנושית הראוי לאזכור הוא זה המתגלה במורכבות העצובה של מערכות רגשיות - מחשבתיות - יצריות המסתתרות מתחת לסף התודעה השטחית (אבל הרבה מעל לתודעת העומק של ה"אני" האלוהי.

המורכבות הזאת יש לה שני מקורות התלויים זה בזה:

א. תכנות מבחוץ של תודעת הפרט על ידי קרינה טלפתית מבני חושך. למעשה, כמעט כל מחשבותיו, רגשותיו ויצרין של אדם באים במישרין מתכנות כזה.

ב. התופעה של "דיבוק": ישים חושכיים שונים, שיש להם ושאין להם "אני" מציפים את המרחב ותקיפים בלא הפוגה את תודעות בני האור. הם חודרים אל שבעת מרכזי התודעה (שעליהם ידובר להלן) ומשתלטים עליהם. ה"דיבוק" איננו תופעה חורגת - כמעט כל אדם אפוף ברמ"ח גופיו הדקים במסכת של "שדים ורוחות" שיש להם אישיויות חושכיות משל עצמם, ושנלחמים להשתמש בגוף כדי לבטא את עצמם ולמנוע את ביטויו של האור. אבל לבן אור יש אפשרות לסרב את ביטויים תוך שימוש ברצונו!

המפלט היחיד של בן האור באולם החושך הוא שימוש בכח רצונו לומר לא לכל הפיתויים והאיומים, ההנאות והכאבים שהעולם פותח לפניו. עליו לומר כן רק לחווית הגעגועים, הכמיהה והאהבה במרכו המכוונת לאינסוף שאבד.

בן האור המצוי נכנע לברד של מחשבות מתכנתות וללחץ של ישים שדיים המאכלסים את גופיו הדרים. הוא הופך להיות מריונטה של החושף, והניצוץ שבו דועך יותר ויותר!

כסיכום, הפסיכולוגיה של בן האור המצוי כוללת את השכבות הבאות:

א. שכבת השטח - מחזבות - רגשות ויצרים המתוכנתים במישרין על ידי צרכי הגוף או על ידי הפצצות החשכיות הנסתרות של הסביבה.

ב. שכבת הביניים - שכבה של "קומפלקסים תת מודעים" וכיו"ב שאינם אלא מערכים של ישים שדיים, תודעות חושכיות חיצוניות המאכלסות את הגופים הדקיקים ומחשבות המתוכנתות במישרין דרך מנגנוני החושך.

זו השכבה של "פסיכולוגית המעמקים"! שכבה זו נחשפה כדי להגביר את עצמתה ולהקטין את חווית הכוח העצמי של בן האור על ידי ישים דמוניים מובהקים כפרויד ויונג!

ג. שכבת העומק האמיתי - ה"אני" האורי.

השכבה העמוקה הזאת מוסווה לחלוטין על ידי שתי השכבות מעליה. מדי פעם בפעם היא צפה על ידי רגשות עמומים ועמוקים של געגועים בלתי מוסברים "למציאות אחרת" או חוויה של מנוכרות ותהייה ביחס לעולם שבו מן האור מוצא את עצמו, "מה אני עושה פה? מה כל זה"? וכיו"ב. חוויות אלה, כשהן באות כאות לתשומת ליבם של פסיכולוגים, פסיכיאטירים ושאר "מטפלי נפש מוסבר כסוג של פתולוגיה וה"מטפל" שהוא ברגיל בן חושך עושה ככל יכולתו לדכא את ההויה על ידי שהוא נותן לה איזה שהוא הסבר במונחים של "פסיכולוגית המעמקים".

שאלות פילוסופיות עמוקות יותר - מי אני? מה אני? מה אני עושה פה? מה מטרת חיי? מה מטרת הקיום? האם יש אלוהים? וכיו"ב אף הן צפות מהשכבה הזו. מטרתן של רוב המערכות המחשבתיות המקובלות בתרבותנו, ובכל התרבויות, מדעיות או דתיות, היא לחסום את האפיק הזה של תחקור פנימי משום שהוא עלול להביא להתעוררותו של הידע הגנוז במעמקים על מציאות האמת שהלכה לאיבוד.

4. יחסים בין אישיים

המלכודות הקשות ביות שעומדות בפני בו האור, העולם, החושך מעוגנות בתחום של יחסים בין אישיים. כדי להבין את העובדה הזאת, חשוב לציין את הנקודות הבאות.

1. כאמור, 70% מהאוכלוסיה הם במהותם בני חושך. פשר של עובדה זו הוא שתודעתם היא תודעה של רוע מעצם בריאתם. הרוע שלהם אין מקורו ב"ילדות קשה" או "נסיבות חברתיות מתסכלות". ללא ספק, טראומות כבדות עשויות לערער את אמונו של בן אור בכך שיש השגחה אוהבת בעולם (אמון כפי שצוין, הוא כמובן חסר הצדקה, משום שההשגחה המושלת בעולם היא סדיסטית עויינת). כתוצאה מכך בן אור, מתוך מהירות ותסכול, עשוי לדעוך ולהיפך לבן חושך. אבל בני החושך המקוריים אינם תוצר של שנאה, קנאה שתלטנות, תאוות בצע, תשוקה מינית בלתי מרוסנת, רצון לשלוט באחרים ולדכא אותם ולרמוס אותם - כל אלה תוכנות מהותיות להם. תכונות אלה מבטאות את מהויותיו היסודיות של יוצרם - אלהי החושך.

מבחינה פיזית בני אור וחושך אינם ניתנים להבחנה בבירור. לא במנה גופן ולא בהתנהגותם. הרבה "צדיקים" לכאורה ואנשים המקדישים את חייהם ל"אהבת הזול" ולעזרה לו אינם למעשה אלא בני חושך. מאחורי הפילנטרופיה שלהם צפונה ההנאה הסדיסטית של יכולתם לשלוט באלה שלהם הם עוזרים, לכוון את חייהם, להרוס את שאיפותיהם ומטרותיהם הפנימיות ולהשמיד את חוויית ערכם הפנימי. בני אור מוכנים לעזור לזולתם - אבל חייהם ממוקדים בדרך כלל בפעילותם האישית היצירתית. אם זאת - יש יוצאים מהכלל. משה רבנו, ישו וכיו"ב, היו בני אור שנשלחו על ידי האור עם תודעת יעוד והעיר ולעורר את הלבבות למציאותו של החושך, ולצורך להילחם בו. אין צורך לומר שכולם נכשלו.

ברמה האמוציונלית, בני אור וחושך אף הם אינם ניתנים להפרדה. ההבדל הוא עמוק יותר. כשבן אור מושא לחוויה אמוציונלית קשה, הוא מאבד חלק מאורו. עבור בן חושך התפרצויות אמוציונליות הן יותר בבחינת "הצגות" שמשמשות למטרה של מניפולציה על בני האור שהם קרובנותיהם.

רוב בני האור מוצאים עצמם לכודים ביחסי מין ונשואים לבני חושך. רוב ילדיהם הם בני חושך. ברמה של הגוף הדק הרגשי הם קשורים בעבותות בלתי נראים המרתקים אותם לישים שלכאורה קרובים להם קרבה גדולה ולמעשה הם אויביהם הגדולים ביותר. הנישואין ומוסר המשפחה הם מכשיר אדיר בידי מנגנון החושך. במציאות המקורית שבה לא הייתה לידה ומוות, לא היתה גם מיניות, ולכן לא הייתה גם רבייה מינית או מבנה משפחתי.

למרות המיתוס המקובל שבקשרים משפחתיים "שני הצדדים אשמים במידה שווה". האמת היא שרוב הקשיים המשפחתיים נובעים מהעובדה שאחד מבני הזוג, שהוא בן חושך, ממקד את קיומו בהרס שיטתי בכל באמצעים השליליים, הרגשיים והמיניים העומדים לרשותו להשמיד את בן זוגו. ההשמדה היא על ידי שדידת אותו והצפתו בחושך.

הקשר לילדים שהם בני חושך אף הוא מכשיר אדיר לבזיזה אורית של בן האור. הורה חש עצמו מלא אשמה ש"בגללו" בנו פנה לסמים או בתה "יצאה לתרבות רעה". אין הוא יודע כמובן שהבן הוא רובוט מתוכנת שתוכנת לפני לידתו להיות מסומם במטרה האחת והיחידיה לגרום סבל ארצי לאביו, ושהבת היא שדה שכל האנרגיה החשובה שלה ממוקדת באיברי המין.

נתבונן עתה במערכת החינוך. העובדות הבאות ראויות לציון:

א. מלכתחילה מוצף בן האור הנקלע לתוכה בקרינת החושך של מירב עמיתיו ומוריו. ישנם תלמידים שמקדישים את חייהם להתעלל באחרים. אלה הם ישים שדיים. ישנם מורים סדיסטים שמטרתם היחידה היא לענות את תלמידיהם, מתוך העדפה מיוחדת לבני הואר. אבל הם מיעוט (כ-12%).

האפקט ההרסני המרכזי של מערכת החינוך מושג על ידי הרוב העצום של רובוטים מתוכנתים שבה. בן האור נוטה מטבעו לשאול שאלות, להקשות, לערער, לחקור במופלא ממנו. מזהו כמוס בתוכו אומר לו שהחומר המוצג לו בבית הספר הוא גיבוב של שקרים ושמשהו חשוב, מרכזי וחיוני מוסתר ממנו. אין הוא מוצא שום טעם בגיבוב חסר הטעם והאידיוטי של עובדות חסרות רלבנטיות הנוגעות לטמפרטורה הממוצעת במרכז אוקרינה, לשאלות של ריבית דריבית, ליחס בין משולשים שוי צלעות ומשושים, או להצהרת הגבורה של טרומפלדור לפני מותו. נניח שהיה אידיוט שחשב שטוב למות בעד ארצנו. שיהיה לו לבריאות. למה זה צריך לעניין אותי עכשיו?

אבל בן האור מוצא עצמו מבודד ומוקף בעדת מטומטמים קלשיטים הסופגים את המידע ההבלותי השקרי והבלתי רלוונטי המוצג להם בלא כל עירעור. הם אולי משועממים - אפילו רובוט איננו יכול שלא להשתעמם כשהוא מופץ במידע שערכו וחשיבותו היא ברמת ספר הטלפונים. אבל הם אינם מקשים קושיות, שואלים שלאות או מערערים. בן האור חש ששאלותיו קושיותיו וערעוריו מעידות ש"משהו איתו לא בסדר". הוא שותק. הוא מדכא אותן. הוא מאשים את עצמו, ולא את המערכת שבה הוא מוצף. האקסיומה הנכפיית עליו מגיל צעיר על ידי המסגרת החברתית של הגן או הכיתה היא "הרוב מגדיר את הנורמליות". הרוב, כמובן, כולל רובוטים ושדים.

ב. מעבר לעובודת יסוד אלה, אל לנו להתעלם מהתוכן של החומר שמשמש למטרות הוראה. הביטוי המדוייק יותר הוא לא "הוראה" אלא "שטיפת מוח". אחרי ככלות הכל אין שום מקור להוראה. יש מקום להארה. בן האור צופן בחובו את כל הידע הדרוש לו. שאלות היסוד שכל בן אור חייב לשאול עצמו - מי אני? מה אני? מה מקורי? מה תכליתי? מה אני עושה פה? מדוע העולם שבו אני חי כך שונה מאותו עולם שמשהו בתוכי מצפה לו? שאלות אלה הן טבעיות. ההגות הפנימית העמוקה בשאלות אלה הן המפתח היחיד הדרוש לגילויה של כל האמת.

אלא שמערכת החינוך בנויה על ההנחה שהרוח האנושית היא "טבולה-ראסה" - לוח חלק מלידה, הדורש מילוי על ידי רשמים חיצוניים. שני בני חושך דגולים תרמו להחדרת רעיון הכזב הזוועתי הזה - אריסטו ולוק. שניהם הורו "שאין השכל אלא המחשבה קודם לכן דרך החושים" - ושניהם שפאו בכך לטשטש את כל האמיתות שהובאו על ידי אפלטון ודקארט - שהאמת כולה חבויה בפנים, ודורשת גילוי.

נוסף על הנחת היסוד הזו שמביאה להפצה של מידע חיצוני שמפציץ את תודעת בן האור ומונע ממנו מלפנות פנימה ולגלות את אמיתו שלו מתוך מעמקיו, החומר שאותו הוא לומד כולו פרגמטי ומפוצל. במקום תמונת עולם אחת, שבה נשאלות כל השאלות היסודיות ומוצגות להן תשובות מסודרות, בהירות והגיוניות, התלמיד מוצג בפני מערכת של "נושאים" בלתי קשורים זה בזה, חסרי כל רלבנטיות אישית, שמוצגים כ"מסורת תרבותית", כ"מסורת דתית" או כ"גילוי המדע". הוא אמור לבלוע את הכל ההבלים הללו, בלא ביקורת ומחשבה. כל ניסיון לתחקור עמוק יותר נענש, כאמור.

מערכת החינוך נועדה איפוא לתכנות רובוטים. בני הואר הנחשפים לה נעשים רובוטים. ההצדקה היחידה לקיומה היא שהיא בסיס ל"הכשרה מקצועית".

גם הצדקה זו היא שקר, משום שהבסיס הסביר היחיד להכשרה מקצועית בכל מקצוע היא שולית? אבל אפילו לא הייתה לבסיס זה ההצדקה המיוחסת לו, הבסיסי עצמו חסר בסיס. אחרי ככלות הכל - הנחת היסוד היא שהשימור של קיומו הפיזי של הפרט - עבודה מסודרת, בית, מזון, בגדים, בסיס להקמת משפחה וגידול ילדים, הם "התכלית". אבל מה התכלית כתכלית הזאת?

דור הולך ודור בא. אנשים נולדים, גדלים, מנאפים, מולידים, אוכלים, פושעים, נאסרים, משלמים מיסים, נלחמים, מזדקנים ומתים. לשם מה כל המעגל המחזורי חסר הטעם הזה?

ה"קרמה" האנושית היא אשליה אבסורדית ברורה. כיום ניתן להגיע ממקום א' למקום ב' באמצעות מטוס סילון תוך שעה. לפני מאה שנה, מסע של שבוע במרכבה היה דרוש. שבוע נחסך. מה היתרון בחיסכון הזה? לשם מה הוא מושג?

נניח שקל לנו לחיות כיום מאשר לאבות אבותינו (שאלה המוטלת בספק גדול). מה היתרון בקלות הזאת? חייהם, כחיינו, היו מעגליות ריקה וחסרת טעם. מערכת החינוך איננה מעלה את השאלה הזו. היא קוברת אותה. במסגרת החינוך הגבוה, סוג מיוחד של רובוטים מתוכנתים ושדים מרושעים, פילוסופים אקדמיים, נועדו כדי לעסוק בשאלת היסוד של "משמעות החיים" ולצפות את חוסר המשמעות הברור והאבסורדי בפטפוטי מליצה חסרה שחר. מטרתם היחידה היא לתכנת את תודעת השטח של בן האור בכך שהשאלה כנראה נשגבה מדי מכדי שביכולתו לתפוש את התשובה לה ועליו פשוט "לחיות כמו כולם" ולהשאיר את השאלה למומחים.

לאלה שיש להם מספיק ביקורתיות (דהיינו קשר לגרעין האמיתי של ישותם האורית), יצרה מערכת החושך מלכודות אחרות.

כל הדתות באשר הן שם, הן הרחבה של מערכת החינוך כמנגנון הירארכי מדכא של שטיפת מוח.;כל הדתות מספרות למאמיניהן שהעולם הזה הוא פרי בריאתה של אלוהות אוהבת ושסבלו של האדם או שהוא אשליה (הודיות וכיו"ב) או שהוא ביטוי לחטאיו של האדם עצמו (יהדות, נצרות, איסלם).

אין צורך לחזור ולהזכיר שמייסדי הדתות הגדולות - ראמה, קרישנה, משה, ישו ומוחמד מעולם לא הורו את דברי השקר הנתעבים האלה.

כל המורים הגדולים חזרו והזכירו לבני האור את האמת - שהם שבויים בגלות בידי כוחות החושך, שהעולם הזה איננו פרי בריאתו של אל אוהב, אלא של מפלצת סדיסטית שטנית שמרדה באלוהות האמיתית, שהרוב המכריע של בני האדם אינם בני אור אלא מפלצות שדיות ורובוטים חברי תודעה פנימית, ושעליהם לנסות ולהינתק ממערכת הרשע והזוועה הזאת ככל האפשר ולהתכונן ליום החילוץ. אבל המסר הזה עוות וסולף על ידי בני החושך שהופיעו תמיד כ"עוזרים ומארגנים" ליד בני האור. מאמרו של אחד הם, כהן ונביא מבטא את העובדה הזו. אלא שאחד העם לא ידע מה שאמר. הנביא הוא בן אור שנשלח על ידי אלוהי האמת (בהרבה מקרים, יש כמובן נביאי שקר). הכהן כמעט תמיד הוא מפלצת שדית או רובוט מתוכנת שמטרתו לסלף ולעוות את דברי הנביא ולנתק את האדם מאלוהיו.

כשצביעותם, רשעותם וטיפשותם של הדתות נחשפה יותר ויותר בדורות האחרונים, הופיעה תופעה חדשה - המיסטיקה המזרחית לסוגיה השונים. "גורויים" למיניהם עוטי גלימות כתומות ואדומות הופיעו מכל צד, מחוללים נסים (מה שקל עבורם משום שאלוהי החושך מסייע בידם), ומפיצים שקרים מטעים מהסוג של "אהב את כולם ללא הבחנה", "אתה יוצר את המציאות שבה אתה חי ככח מחשבותיך" וכיו"ב, כל אלה שקרים נתעבים ומרושעים.

לאהב כל אחד ללא הבחנה, פירושו להיפתח לגלי החושך של רוב האוכלוסיה ולהיות מושמד כליל. זה רצפט להתאבדות רוחנית.

רק אידיוט יכול להאמין שהעולם בו הוא חי הוא פרי מחשבותיו. וכי מי יברא לעמו עולם המושתת על כאב, סבל, מחסור, מוות, צורך, חוסר, תשוקה וחוסר משמעות בסיסי? אנחו לא יצרנו את המציאות בה אנו חיים. לכל היותר, כביטויו המעמיק של ידידי ד"ר שפלון, ביכולתנו ליצור את האשליה שבה אנו רוצים לחיות. אבל כל האשליות סופן להתנפץ בצורה מזעזעת ומכאיבה על צוק המציאות - ואז אוי ואבוי לבני החושך שרקמו להם את מרקם העכביש של אישיותיהם. חלומותיהם הורודים - חלומות של אושר, הצלחה כספית, הנאה מינית, השפעה חברתית, עצומה פוליטית, יתגלו במלוא מערומיהם - כביטוי של מהויות הרוע המפעמת אותן. הגילוי הזה יביא להשמדה מוחלטת של המהויות האלה ולחיסול מוחם של תודעתם וקיומם של בני החושך - ושל כל בני האור ש"מכרו את נשמתם לשטן" ונעשו בני חושך.

בהקשר הזה כדאי להתעכב על התרבות בכללותה - משום שהיא חלק מהמערכת של חינוך ודת.

ישנו מיעוט קטן של יצירות ספרות שמקורן מהאור - שמטרתן לעורר בקורא את השיכרון של "מציאות אחרת" אבודה - או את משמעות הזוועה של המציאות הזאת. ספריה של איין ראנד, של סי אס. לואיס, של טולקין, של אפלטון סינקלר, של בלזק, דוסטוייבסקי וויקטור הוגו, בין רבים אחרים, נמצאים ברשימה הזו. אבל הרוב המכריע של יצירות הספרות נעדו לתכנת את תודעת ההמונים באמונה שהעולם בו אנו חיים - עולם הבנוי על אנשי, שקר, העמדת פנים, תאוות בצע, תשוקת מין, כפות לכוח ועוצמה, הוא העולם ה"נורמלי" של מושגים של "טוב" ו"רע" ש... משמעות בגן הילדים? אבל שמבוגרים מתוחכמים אינם מכירים לא בטוב ולא ברע? הם פרקטיים, אופורטוניסטיים, עושים מה שמתחשק להם ומה שכדאי להם.

כמובן, רוב הסרטים ההוליבודיים מיועדים למסור את אותו המסר - בצורך האילוזיה המתקתקה של "אושר ועושר". הרעיון של אושר בעולם הזה הוא אשליה מסוכנת. אי אפשר להיות מאושר בעולם שבנוי על מוות וזקנה, חוסר ופחד, תשוקה ואבדון, המוזיקה הנפוצה יותר ויותר כיום היא מוזיקה שמטרתה לעורר את היצרים והתשוקות - מין וסמים היא המסר שלה. בן אור איננו זקוק לסמים כדי לפתוח את השערים הנסתרים של תודעתו. הוא זקוק למדיטציה. ואשר למערכת המינית - היא מערכת הכפויה על תודעת בן האור על ידי הגוף שבו הוא לכוד.

לפיכך, התרבות כולה היא מלכודת נוראה של תכנות על ידי חושך עם יוצאים מן הכלל מועטים. בטהובן, מוצרט, באך, מיכאל אנג'לו, ליאונרדו דה-וינצי. איין-ראנד - כל אלה באו מן האור להזכיר ש"יש מציאות אחרת". אבל לאחר שהם גוועו ברעב על ידי "שוק אמנותי" שסרה להכיר בהם, יצירותיהם נעלמו באוספיהם של אספנים פרטיים ששלמו בערך הון - כדי להבטיח שהואר שבהן לא יגיע לאחרים. אין צורך לומר שבעולם הזה העוצמה הכספית נתונה בידי החושך. נקודה זו מביאה אותנו להיבט אחר של המערכת שבה אנו חיים: המערכת הכספית.

ושוב, כדי להבין את המצב לאשורו יש צורך בבסיס השוואתי נאות - השוואת מלכות האור למלכות החושך.

כל מושג ה"כלכלה" בנוי על שני אישויות יסוד: צורך וחסר.

בעולם שאין בו צורך - בעולם שבו כל תודעה-אנרגיה ניזונה מתוך מעמקיה שלה ומתוך צינורות יניקתה עם מקורה האורי, אין שום מקום ל"כלכלה".

בעולם שאין בו מחסור, כי אין בו מגבלה, עולם שבו הכל מצי בשפע אינסופי, אין שום מקום ל"כלכלה".

קשה לנו לדמות עולם שבו יש שפע בלתי מוגבל, ושבו אין שום סוג של מחסור. הקושי הזה בדימוי איננו מקרי. תודעתנו תוכננה מלכתחילה על ידי מגבות קשיחות שהוכתבו על ידי אלהי החושך למונה מאתם אפילו לדמות בנפשנו את המציאות שאבדה לנו.

כל הצורך "בעבודה" מושתת על צורך ומחסור. בעולם שאין בו צורך ומחסור אין "עבודה" במובן שאנו מכירים אותו. השגרה המאוסה, החזרתית, שבה האדם נעשה בוג של מכונה כדי לספר צרכים מלאכותיים של אחרים בכדי שהם בתמורה יספקו את צרכיו, איננו קיים.

עולם האור איננו, כמובן, עולם של בטלה. נהפוך הוא. הוא עולם של פעילות בלתי פוסקת. כפי שנראה בהמשך, אין צורך בשינה בעולם האור, משום שאין בו שום מושג של עייפות. עייפות היא ביטוי להתנהגותו של גוף החומר לרצונה של התודעה המניעה אותו והכלואה בו. אנרגיה מיוחדת, הקרויה "פרנא" ודרושה כדי לבנות את גוף החומר ואת האנרגיה הזאת ניתן להשיג רק בזמן שינה.

אבל בעולם האור אין גופי חומר, אין התנגדות לרצון, אין צורך במאמץ. עולם האור הוא עולם של פעילות יצירתית בלתי פוסקת - הקירוב הטוב ביותר שיאפשר לנו להבין את משמעותה של היצירתיות הזאת היא מוסיקה קלאסית גדולה - מוצרט, בטהובן, גריג, שוברט, רחמנינוף וכיו"ב. אבל מערכת החושים שלנו עצמה היא תחבולה של מערכת החושך לפצל את חוויות האחדות של אנרגיות להיבטים שונים ולכאורה בלתי קשורים. בעולם האור, צבעים, צלילים, ריחות, טעמים, תחושות אינן ברות הפרדה - הן היבטים של אחדות חוויתית אחת. ה"אמנות" של עולם האור היא סינתזה של ספרות, מוזיקה, אדריכלות, פיסול, ציור כאחד - בתוספת אחת מכרעת. כל "התוצרים", מאחר והם עושיים מהאנרגיה המודעת, מלאת החיות של יוצריהם, הם עצמם ישים מודעים בעלי יכולת יצירתיות משלהם. מערכות מורכבות של שיתף פעולה, שבהם ממזגים עמוקים ומורכבים של אנרגיות מתרחשים בין בני אור שונים; הם בסיס לאכספרמינטציה יצירתית מתמדת שמספקת תמיד הפתעות חדשות. בעולם האור אין שום חזרתיות, ואין שום "מחזורים". הכלכלה של עולם החושך בנויה על מעגליות מחזורית - מהמחזורים האסטרונומיים של יום ולילה, עונות השנה, דרך המחזורים הבוטניים - ביולוגיים הקשורים בהם של צמיחה, גידול, וכיו"ב. עצם המבנה של הזמן בנוי על המחזוריות הזו. בעולם האור, אין לה מקום. לפיכך בעולם האור אין כלכלה, אין "כסף" ואין "עשירים" ו"עניים".

אין פירוש הדבר שכל שני האור שווים זה לזה ביכולתם היצירתית. אלה שרמת תודעתם גבוהה יותר, מחוננים בכמות גדולה יותר של אנרגיה - דההיינו, יכולת יצירה. "צנורות היניקה" שלהם מהמקור המוחלט, האינסופי, רחבים יותר ושפיעת הוא שלהם גדולה יותר. כפי שאמרנו, עולם האור הוא עולם ישי בו הירארכיה - ושיש בו התקדמות. בני האור יכולים, על ידי התמסרותם למאמץ האלהי המשותף של אכספרימנטציה חוויתית יוצרת, להתקדם ברמת תודעתם, לפתוח יותר ויותר את צינורות היניקה שלהם מן האלהות, ולהגדיל בכך את "עושם" האנרגטי.

אבל ההתקדמות הזאת, איננה על חשבונם של אחרים. בעולם החושך, סופיות היא החוק. וסופיות פירושה שאם א' מקבל חלק גדול יותר מהעוגה, ב' נדון חלק קטן יוצר. אבל כל הבעיות האלה של "חלוקת העוגה" - שהן הבעיות המגדירות את ההיבט הפוליטי של הכלכה, אין להן שום זחר בעולם האור, שבו הכל מצוי בשפע אינסופי.

המגבלה היחידה בפני בן אור בקליטה של אנרגיה אורית למטרות יצירתיות איננה "העדר של אנרגיה" אלא צמצום של יכולתו להכיל את האנרגיה. במונחים של קבלת האר"י, ההגבלה היא על יכולתו של הכלי לקבל את האור, ולא על כמות האור העומדת לרשותו. הקושי הגדול ביותר שלנו להבין את המצב הזה נובע מכך שתועתנו תונתה, עד מעמקיה, על ידי החושך, באמצעות מושג הסופיות. איננו מסוגלים לתפוש, במלוא מובנה של המילה, משמעותו של אינסוף, משמעויותיו של עולם שאין בו מגבלות חיצוניות מזום סוג.

אין צורך לומר שבעולמנו, עולם החושך, המערכות הכלכליות והפוליטיות משמשות להרס ולבזיזה של בני האור כדלקמן:

א. על ידי חווית השעמום וחוסר הטעם המלווה כל עבודה בעולמנו זה.

ב. על ידי הצורך המתמיד לרמות כדי להתקדם ולהצליח בחיים.

ג. על ידי התפתחות לצרכים מלאכותיים וחסרי שחר.

ד. על ידי ההכרח לבוא במגע חברתי מקיף ומסיבי עם בני חושך

ה. על ידי החוויות האמוציונליות של קיפוח, חוסר, תאווה, קנאה וכיו"ב, הנובעות מהעימות עם עולם מלא שפע לכאורה שלעולם אינך יכול לרכוש את כולו. העשירים, אפילו אם היו ביסודת בני אור, שבויים על ידי עושרם. הם אחוזי פחד לאבדו, מלאי חוסר אמון בכל מכיריהם שמא בכוונתם לבזוז את רכושם ומקדישים את כל מאמציהם לבצר את "בטחונם" המלאכותי כנגד מערכות עוינות של מנגנוני מיסוי, מתחרים כלכליים, מנגנוני מדינה שונים ופשעים פשוטים. העניים, ביחוד בארצות ה"מתפתחות", חייבים להקדיש את כל זמנם ומרצם כדי לשמור את קיומם. אין להם רגע פנוי לזכור מי הם, מה הם, לשם מה הם בכלל חיים. המאמץ לשמר את החיים ממלא את כל זמנם וקשבם. השאלה למה לחיות מאבדת את משמעותה.

המערכת הפוליטית היא ספיח בזיזותי של המערכת הכלכלית. פוליטיקה היא שימוש בפחד, אשמה ושפטיפת מח של המונים כדי לבזוז כמה ולהעביר את פרי הבזיזה לאחרים. "פוליטיקה בין לאומי" בנויה על החלוקה המלאכותית של בני האדם לפי מוצאם העדתי - אומתי. על החלוקות החיצוניות - גיל, מין, עדה, גזע, מוצא, השכלה, לאומיות, הכנסה, תרבות וכיו"ב יוצרות מחיצות של אין אמון ובידוד בין בני אדם. הם מסווים את המחיצה האחת והאמיתית - ההבחנה בין בני אור ובני חושך. קל לנו לתת אמון במישהו שנולד באותה ארץ, שחינוכו דומה לשנו, שיש לנו מכירים משותפים והשפקות משותפות אתו. קשה לנו להבין שאיש זה עשוי להיות אויב אנרגטי קשה שכל מטרתו ויעודו היא לבזוז את אורנו ולהציף אותנו בחושך שלו.

וכך, עולם ה"יום יום הנורמלי" איננו אלא הסוואה גדולה ומתוחכמת לרשע קוסמי סדיסטי. כל ההיבטים שלו מיוסדים על רוע. כל כולם הם ביטוי למאמץ להסתיר מאיתנו את האמת ולהשכיח מאתנו, מבני האור, את מוצאנו, מקורנו, יעודנו האמיתי ומלדתנו האמיתית.

לבן אור אין שום מולדת בעולם החושך. מולדתו איננה בארץ בה נולד. זו הארץ שבו נולד הגוף האחרון שבתוכו מצא את עצמו כלוא. מולדתו היא האור, האור שאבד.

נראה לפי זה שהמוצא היחיד הוא התאבדות ובריחה ל"עולם הבא" - עולם הנסתר - העולם שאודותיו ספרו לנו סיפורים רבים ומלהיבים מדיומים, מורי מדיטציה וכיו"ב. וכאן בא השלב הבא של האמת: העולם ה"בא" אכן קיים. אבל כל מי שמאמין שהוא טוב מהעולם הזה, משלה את עצמו. ההיפך הוא הנכון. העולם הבא, כפי שנראה בפרק הבא, הוא חלק מאותו מלכודת - חלק יותר מסוכן ומזיק אפילו מהעולם הזה. אין שום מוצא מהמערכת - לא בחיים ולא במוות. הזוועה סגורה מכל הכיוונים, ואם יש לצפות לתשועה - היא תובא לא על ידי מאמצינו מפבנים, אלא מבחוץ. ואכן, זמנה קרב ובא.

 * משה קרוי  1948-1989 היה פילוסוף ישראלי אשר התפרסם בשל הגותו הייחודית במהלך שנות השבעים. קרוי הושפע ממספר תורות פילוסופיות ובהן האובייקטיביזם של איין ראנד והסיינטולוגיה. קרוי חיבר מספר ספרים ביניהם "החיים על פי השכל" "הוכחות לוגיות בדבר קיומה /של הנשמה",  מלחמת בני אור בבני חושך" ועוד. הגותו ודיעותיו הפילוסופיות פיתחו להם במהלך השנים מעריצים ומתנגדים חריפים כאחת. הוא נחשב בערוב ימיו בתור הוגה מיסטי שרוי במחלוקת.