גשם זלעפות ירד. רעם התגלגל בשאגה ותקע מלתעותיו בבשר הקורבן, שפירפר קלות ונדם, נותן לגופתו להיגרר אל המטמונת שליד הנדנדה. השכנים התלוננו בפני ועד הבית. ובצדק. החתול המת אמנם לא היה שייך לאיש מהם, אבל הרי ברור לכולם שסירחון הוא רק עניין של זמן, שלא לדבר על מחלות ושאר עכברים. 

שותק, החלטי וחזק היה אבי עת פנה לטפל בבעיית החתול. אולי מפני שרצה להשביע רצון הכלל, ואולי פשוט מפני שרעם נשא את שם משפחתנו, לפחות על פי המכתבים שהיה הווטרינר שולח מידי פעם.  הוא העטה על ידיו שקיות ניילון שנותרו מהקנייה הדו-שבועית האחרונה, ובעודו מגניב מבט לאחור, לאיתור ומניעת עיני ביש, תפס את נבלת החתול בידו הימנית והכניסה לתוך שקית שלישית. אחר קשר את השקית, לכסן מבט נוסף, והעיף באבחה אחת את שהיה חתול הרחק, הרחק, אל תוך השיחים הציבוריים שבמורד.  

- זהו, נפתרה בעיית החתול, אמר לנו, הילדים.  תם ונישלם. 

עשרים שנים עברו מאז. ולא תמה ולא נשלמה אותה שאלה ששאלתי את עצמי, בעודי צופה בו בהיחבא מבעד לחרכי התריס. האם גם את אמא, השוכבת בחדרה שתוקת איברים וקירחת, יכניס לשקית ויטיל הרחק, הרחק אל בינות לשיחים?