אאישקוקים / ירון פז
מאז ומתמיד התחלק העולם לשליטים ולנתיניהם. גם השליטים התחלקו - לשליטים טבעיים שקיבלו את השלטון ללא תמיהות מיותרות ולכאלו שהגירו זיעה, לפעמים גם דם, על מנת לזכות במעמד הנכסף. לילו היה שייך לסוג הראשון. חוזקו הפיסי יוצא הדופן ונכונותו להיאבק, באלימות אם יש צורך (ובהחלט, היה צורך), הפכו אותו למנהיג כבר בכיתה ב'. אילו היה ילד בימינו, מן הסתם היה מוגדר כנשא של ADHD וככזה היה מולעט בריטלין. כיוון שילדותו התרחשה לפני זמן רב, פטור היה מין הריטלין ויכול היה להתמסר לנתיניו, או יותר נכון לשלטונו.
כידוע, שלטון, ליברלי ככל שיהיה, אינו נוקט סובלנות יתרה במערערים על הלגיטימיות שלו. במהלך ההיסטוריה נשמרו תמיד העונשים הכבדים ביותר למורדים, גם אם לא פגעו באיש, שהרי טבעם של מורדים הוא שהם מערערים את הסדר החברתי, ובתוך כך גם את מעמדו של הריבון. דבר זה מחוור היה היטב ללילו, גם ללא קריאת "הנסיך" למקיאוולי (ובכלל, גם ללא קריאה כלל). בהתאם, נטה לפעול נמרצות לחיזוק שלטונו ולהסרת גורמים שהיו עלולים להזיק לו בעתיד.
באופן זה, מנתח אני היום את טעמו של החול אותו הוטעמתי בהרי גרינטל על ידי לילו ושניים מחייליו, בעת שנתפשתי במשחק "שני דגלים". הסיבה לא הייתה התעללות באחר סתם בשביל הכיף (לצורך כך נעשה שימוש במושון, שהתאים היטב לתפקיד הקרבן). פשוט לא הייתה אפשרות אחרת – כל שלטון, בין אם בדיקטטורה טוטאליטרית או בדמוקרטיה עתירת איזונים, משקיע הרבה מאונו בסילוק מתחרים פוטנציאליים. העובדה שלא היה בכך משהו אישי נגדי לימדה אותי דבר מה על שלטון. כשמדובר בשרידות של שלטון – הרוע הוא תמיד א-פרסונלי, אלא אם כן ישנם משקעי עבר.
כאמור, הרוע מצד השלטון הוא מטבעו בלתי אישי. למרות זאת, התייחסותם של הנתינים אל השליט היא תמיד אישית, בין אם מדובר במדינות ימתיכוניות ובין אם בצפון קוריאה. על כן שנאתי אותו. מבחינה מסוימת, היה בשנאה הזו, הבלתי סימטרית בעליל, משום כתם מוסרי. אבל העולם ממילא נבחן על פי מעשיו ולא על פי רגשותיו, ועל כן נשאר כתם מוסרי זה בחזקתי בלבד.
ככלל, שליטים אינם אוהבים שפורשים מממלכתם. ואם זה היה נכון ללינקולן, הרי שקל וחומר ללילו. ערב ל"ג בעומר, כיתה ח'. אני מוצא עבודה כנער שליחויות. בשל כך אני מאחר לאיסוף קרשים למדורה. על כן נאסר עלי להצטרף למדורת הכיתה. לא עניין גדול. קיבוץ מהיר של נדבות קרשים בין המדורות שמסביב וכבר המדורה שלי דולקת חמישים מטר בלבד מזו של הכיתה. אט, אט מתקבצים לאורה. בתחילה מספר בנות ובשלב השני הכרוכים אחריהן. זו כבר הכרזת מלחמה. מה הפלא שהמלך עצמו מגיע בזעם, משתין באדנות על הגחלים ומפזר את הקרשים. הכיתה מתערבת. מושג הסדר. הקרשים ובעליהם יתאחדו עם מדורת הכיתה. הישג שהגנרל רוברט לי יכול היה רק לחלום עליו.
לא אהבתי את לילו, ובכל זאת קיבלתי את סמכותו כמנהיג. לא בשל כוחו הפיזי והשימוש הבוטה שעשה בו, אלא בשל יכולתו לתפקד במהירות ובחכמה גם במצבי לחץ. מאז ומעולם נראה היה לי שהדוגמה הטובה ביותר לכך התרחשה במשחק שחמט סימולטני שנערך בין אמן השחמט הידוע מקובר ובין כל חברי החוגים לשחמט בבתי הספר בנתניה, ביניהם לילו ואנוכי. אני זוכר את זה כאילו היה זה אתמול. אנחנו ישבנו, נער, נער אל מול הלוח שלפנינו, מקמטים את המצח, מייגעים את המוח ואילו האמן מקובר, כדבורה עמלנית הקופצת מפרח לפרח רץ היה בין השולחנות. שתי שניות בלבד הספיקו לקבלת החלטות כיצד להעניק לזה מט בסגנון לסקר, להוא חיסול בנוסח בוטביניק ולהיא שחיטה מדגם קראמניק. מתוך חיוך, נוגס היה מקובר כלי אחר כלי, מפיל אפיים מלך אחר מלך. מאתיים ושלושים ושניים שחקנים החלו. מאתיים עשרים וארבעה הפסידו. שבעה חילצו תיקו בדי עמל. רק אחד ניצח. לילו.
כן, דווקא לילו, שזה לא מכבר הצטרף לחוג, הוא זה שהביס את האמן. הוא זה שפאר את שם בית הספר. דמיינו לעצמכם איזה אמן גדול יכול היה להיות אלמלא פרש מהחוג באותו שבוע כשהוא בשיאו ובמרום תהילתו. מבחינתי, הייתה בפרישתו משום גדולה בלתי מוסברת, שהלמה היטב את דמותו הדומיננטית, הווירילית אך המסתורית. שנה מאוחר יותר עזב את בית הספר, המיותר, כלשונו.
בפעם הבאה שנפגשנו, כבר היינו שנינו בצבא. אני הגעתי להשתלמות קצינים ביחידה בה שרת הוא כנהג בוס. העברנו דאחקות. תוך כדי יכולתי להבחין בכניעות מסוימת, לא אופיינית. שאלתי אותו על הפרישה מהשחמט. הרי יכול היה להיות אמן בפני עצמו. התחמק מהסבר. בהזדמנות יספר לי. בהזדמנות.
הפעם האחרונה בה פגשתי אותו הייתה לפני כחמש שנים. נסעתי באיטיות בדרום תל אביב כשהולך רגל ירד מהמדרכה בפתאומיות וניסה, לשווא, לדרוס את הוולוו שלי. בלמתי בזריזות. עינינו נפגשו. למרות השנים, זיהיתי. שיניים מרקיבות. חלקן חסרות. ממולמל מה. ביקש הלוואה של מאה שקלים. נשבע באימא שלו, המתה, שזה לאוכל. הוא בכלל משתמש במתאדון. יש לו מרשם, אין שום בעיה.
- תראה, אני אתן לך בשמחה. אבל יש תנאי. תצטרך לספר לי מדוע פרשת מהשחמט מיד לאחר הנצחון על האמן. זה התנאי.
הוא לא שש לחזור לימים ההם. אבל בסופו של דבר מאה השקלים עשו את שלהם והוא השתכנע.
- תראה, אף פעם לא אהבתי את המשחק הזה.
- רגע, אבל הרי אתה היית היחיד שניצח את מקובר. אי אפשר לנצח אמן שחמט אם לא מתאמנים, מקדישים זמן ואפילו אוהבים את המשחק.
- מה אתה אומר? זה היה שטויות לנצח ת'מקובר הזה. קלי קלות.
- קלי קלות?
- כן. נורא פשוט. ברגע שהוא רץ הלאה, ראיתי שאף אחד לא מסתכל ודפקתי לו מלכה וצריח.
- אתה רוצה להגיד לי שהוא לא שם לב שדפקת לו אותם?
- ועוד איך... אבל הסתכלתי לו בעיניים, שיחקתי עם הקפיצית בצורה שרק הוא ראה והסברתי לו בשקט שלטובתו עדיף שישתוק. הוא שתק.
- ואללה, לילו, מה אני אגיד לך, שיחקת אותה בענק. סחטיין. אתה משהו, אתה. הנה, קח עוד חמישים. זה בסדר. כשיהיה לך, תחזיר. לא בוער.
ככה זה, רק שלטון שאינו מאוים, יכול להרשות לעצמו להיות נדיב. נדיב, וגאון, ואכזר.
