הקיבוצים ותושביהם אינם בעיה הם פתרון/ גבריאל אפטר

רשות מקרקעי ישראל מפעילה ספר לבן על הקיבוצים, עונש קולקטיבי מיותר שמקורו בכלל לא בבנייה החדשה בקיבוצים. בסיס הענישה הגורפת הזאת הוא מחלוקת על שימושים חורגים במבנים בקיבוצים. "הקוזק הנגזל" – כך כינה בנצי ליברמן, יו"ר רשות מקרקעי ישראל, את חברי 270 הקיבוצים הפרוסים לאורכה ולרוחבה של ישראל. חברי הקיבוצים, אשר ברובם תרמו למדינה ומנהלים אורך חיים מופרט, זועקים לרשות מקרקעי ישראל – אנחנו הפתרון ולעולם לא נהיה הבעיה. הבעיה היחידה היא רשות מקרקעי ישראל.

ברשות מקרקעי ישראל גילו את שיטת הספר הלבן על מנת ליצור מקור הכנסה חדש למנהל, וזאת על ידי גבייה כפולה. כן, גבייה כפולה. כיצד? פעם אחת גובים דמי חכירה מהקיבוץ עצמו על השטחים המבונים הקיימים ועל השטחים המיועדים לבנייה (שקיבלו אישור תמ"א וכדומה), כולם בתוך הקו הכחול (השטח המותר לבנייה בקיבוצים). ופעם שנייה מפעילים סנקציות על הקיבוץ ועל החברים הוותיקים והחדשים, וגובים תשלום על השטח גם ישירות מהחברים. התשלום הנדרש הוא אסטרונומי, ואינו תואם את התשלומים הנדרשים בכל מקום אחר בארץ. רוב החברים אינם מסוגלים לעמוד בתשלום זה, ובעצם בכך הופך המנהל את הקיבוצים להיות המגזר היחידי בארץ שהמדינה לא נותנת לו להתפתח ולצמוח, ואולי אפילו מובילה אותו לסיום דרכו.

זה שנתיים רשות מקרקעי ישראל מונעת מזוגות צעירים את האפשרות, אולי היחידה בארץ, לבנות בית במרחב הכפרי ובמחיר שפוי. יש הטוענים כי התנועה הקיבוצית נוקטת דמגוגיה, אך אם בוחנים את הפרטים אפשר להבין בקלות שאם בכלל קיימת דמגוגיה היא מצד רשות מקרקעי ישראל. ובעזרת הולכת שולל זו הופכת רשות מקרקעי ישראל את חברי הקיבוץ הוותיקים, מיטב בניה של הארץ, לעבריינים.

חשוב שהציבור יבין כי הבנייה למגורים אינה על אדמות חקלאיות, אלא בתוך הקו הכחול בלבד. מהאדמות החקלאיות הוחזרו כבר למעלה מ-25,000 דונם למדינה. רשות מקרקעי ישראל לא ניצלה עד עכשיו את האדמות הללו. מעבר לכך הקיבוצים מתכננים להחזיר למדינה עוד 40,000 דונם מהאדמות החקלאיות, והתנועה הקיבוצית אפילו מציעה שהקיבוצים יעזרו ויובילו את הבנייה על האדמות האלה כחלק מפתרון משבר הדיור.

"גנבי אדמות", "נצלנים", "לא עשו כלום ועוד רוצים לקבל את הקרקע חינם", "תחזירו לנו את האדמות שלנו". לעתים אני קורא טוקבקים אף נוראיים מאלה ולבי נחמץ. האם באמת כך רואה הציבור בישראל את הקיבוצים? אני ובני משפחתי בחרנו לחזור ולגור בביתי, במקום שבו נולדתי, תוך ידיעה כי הקרקע אינה שלי ולכן איני יכול למכור אותה. את הבית שאבנה (כך אני מקווה), אבנה מכספי, וגם אותו ככל הנראה לא אוכל למכור. זהו סיכון שלקחנו מפני שבחרנו לגור בבית ילדותנו, ולהפכו לבית שבו נזדקן יחדיו.

אגב, נכון, בקיבוצים יש ועדת קבלה לנקלטים. גם לבנים של חברים וגם לאנשים "מבחוץ", וזאת על מנת לשמור על האופי ועל המרקם של הקיבוץ בהתאם לצורת החיים בו. אין צורך להיתקע בדעות קדומות, ועדות הקבלה אינן מסננות על בסיס עדתי. כאשר אני מסתובב ברחובות קיבוצי ובקיבוצים אחרים אני מאושר לראות קשת אנושית נהדרת.

לסיכום, איני מתיימר להיות מומחה בנושא, וגם ניתן לראות בקלות לאיזה צד אני נוטה, אף שאני משתדל להיות ריאליסט ותמיד לבחון את שני הצדדים. אני סבור כי הענישה הקולקטיבית, הספר הלבן הזה שאותו מפעילה רשות מקרקעי ישראל, היא בלתי פרופורציונלית למצב. במקום לתקן את הבעיה ולטפל בה, היא רק יוצרת בעיות נוספות ומחריפה את משבר הדיור לעוד כ-4,500 משפחות צעירות.

* גבריאל אפטר-מנתח מערכות, פיזיקאי, תושב פתח תקוה