העץ האוהב/ כרמית רינצלר
פגשתי בדרכי עץ גבוה. עצים רבים ראיתי בחיי וחלפתי על פניהם כרוח קיצית נושבת. אולם הפעם נאחזו מחשבותיי בצלו של עץ ענק זה. עליו התנופפו ברוח. העץ גבוה היה ואדיר. מעבר להרים ולמרחבים הבחנתי בדמדומים חזקים ותכולים של שקיעה. בדמיוני שמעתי את מנגינת הים. דמיוני הפרוע השתולל. הייתי אז נער צעיר בראשית חייו.
החיים הפכו קשים ונטעו יכולת לשאת סבל. יכולתי לפרוק מעליי הכול בזכות הזדהות עם עוצמתו של העץ הענק. העץ החדיר בי מין תחושה של עץ אוהב, לא כשאר העצים אשר על פניהם חלפתי מבלי שוב. עץ זה העניק לי את תחושת השייכות. כך בדמיוני האזנתי למנגינת ים חרישית ומסתורית. כך דיברו אליי עיני העץ שבדמיוני. אני שייך אליך, לחש.
אני מתחיל את חיי. קשה להתחיל חיים בבדידות. הרגשתי הפנימית נדדה בין שקט פנימי לביטחון עצמי. היו דברים שיכולתי לחזות. רציתי להיות סופר, או צייר. רציתי להידמות לאמנים וליוצרים חשובים, אך לא יכולתי להביע את עצמי לא בעל-פה ולא בכתב. פחדתי מהגשמת החלום כיוון שתהילתם של יוצרים קצרה והם שוקעים בדיוק כמו השמש. הפתגם שלי היה "תן לשמש לשקוע כיוון שהיא תזרח", יש כוח עליון שיוצר את הסדר בעולם הנפלא, אבל אם תשקע היצירה של האדם לא יהיה מי שיחזיר את מה ששקע.
אם החיים קשים אפשר להתגבר עליהם, די שהעיניים רואות את השקיעה הזוהרת בדמדומים כחולים זה נותן הרגשת שייכות: אני חי ונושם. לא משנה מה יבוא לאחר-מכן. וכל אדם מחפש בעולם את עצמו. בימינו קשה מאד להיות מקוריים כיוון שיש אנשים ריקניים וחלולים, שאין הם מוצאים טעם ורעיונות ביופיים של החיים. אני כן מוצא. וזה לא אני. זה העץ האוהב שהפך חלק מחיי. חלק בלתי נפרד מהכישרונות שהוענקו לנו מגיע ממקורות מוזרים. פרק זמן ממושך מחיי הייתי עצוב אף שהחיים עשויים להיות יפים. יכולתי לשאת מאבקים כשחשתי בוגר וחזק, לעתים שקעתי לתהומות הנפש, מצאתי מפלט בהתבודדות בחיק הטבע, נבלעתי בנוף שהכיר בי ואני בו, ולא בטחתי באדם מסוים אלא באותו עץ שראיתי.
עץ זה היה נטול עלים ונטוש, באביב עיניי התפעלו ממראה פריחתו. "זהו עץ חיי" פסקתי! ראיתי את הים שלי והוא היה רחב מאוד. הים היה בתוכי. בקעה מתוכי מנגינה עצובה וחרישית והיא התייצבה לה כמו כורח ושריד של זיכרון לחבריי שנעקדו על הטנקים, היא הייתה מנסרת בי את נסירותיו של צרצר אומלל כמו חידה.
קולות ניגנו בי, פעם קולות סוערים ופעם קולות שקטים. הלחן התחלף בתוכי, וניסר וגם צרב מבפנים. לבי עלה על גדותיו. מהתרגשות בכיתי. הסתרתי את הרגשתי שאני מיוחד. חשתי את אותה תחושה שחש איש המחכה להוליד את כל מה שהדחיק במנגנון הדחקה חולני. ציפיתי שאותה מנגינה כבושה תצוף על דל שפתיי, קיוויתי שאזעק מתוך ההמון הסוער. רציתי לצעוק ללא זעקה מתוך ים המסתורין וללא צורך לבלום את המנגינה בים שהיה בתוכי. אלא שקול הד ענה לי: "אתם לא יודעים, לא הייתם שם. אנו שלחמנו ואיבדנו דם, חשים את האבדן." והמשפטים חזרו והביעו תלונתם בתוכי. המנגינה הייתה עצובה, הלחן החדיר בי תחושת בדידות. מנגינה שניבאה לי כי חיי לא יהיו קלים.
חשתי שרגעי חיי כאילו הפכו לשָנִים. כל רגע שחלף פתר מחשבה במוחי. המחשבות הלכו וגדלו עד אין קץ. שתקתי. חסמתי את עצמי. נאבקתי נגד כוחו המכריע של אויב האורב לגמור עם חיי. כשתם הקרב נעלם האויב, אלא שעם השנים השריש והפך האויב משדה הקרב לאויב בנפש.
ופעם טבעתי בים, המנגינה כבר לא ניגנה. לא שמעתי גלים שפלים או גאים. ולא ראיתי את תמונת האדוות. לא ידעו עיניי עדיין נופם של חיים. לא ידעתי ציוצם הרך של ציפורים אבודות נטולות כנף. לא שמעתי לחש אוהבים. הרגשתי שהלב דופק ומחיש פעימותיו, כקצב מארש הכתיבה. המארש שלי. נִשְׁמתי לא שאפה אוויר צלול לריאותיה. נחרכתי, נחנקתי והפסקתי להקשיב לגלים. לא שמעתי את הים. המנגינה חדלה לה.
ראשי הילך עלי סחור, סחור. "המוות הוא נורא" סיננתי וכך לחשו שפתיי מבעד למסווה. הוא איום – "אין הוא יפה". התפללתי לאל ולא היה לי במי לתמוך. אותו עץ אוהב היה רחוק מביתי וכולם לא היו ערים אליו. נתפסתי חסר ערך אפילו בעיני עצמי. לא הייתה בי תחושת רגש נחיתות, או דפרסיה. זו הייתה הרגשה של נער או ילד ששמו עליו מדים ושלחו אותו להילחם. חייל ששלחו להגן על המולדת. נקרע לי מיתר בלב. לא עוד שמעו אוזניי את נגינת הים. לא עוד באו הגלים אל חיי כגאות. הם פשוט שבו לאחור. נסוגו – הושפלו. אוליי, גם הושכחו. חשתי מושפל ונשכח.
פעם חשתי בעליונות ורגש נעלה הקיף את נפשי אך צניעותי מנעה ממנה להתפתח. זו הייתה עליונות רגעית, רציתי בה לכל החיים. החיים וטלטלתם מנעו ממני לחוש בה. אנשים נתנו לי לחוש מיוחדות וזרות. חייתי כעוף מוזר המסתובב בחברתם. פעם העירו לי ללכת למקום שרק אמנים יושבים בו, אך נפגעתי עד עמקי נשמתי.
חשתי כמי שנכשל והרגשתי בלתי מקובל. נדדה שנתי בלילות. הסיוט הפך חלק בלתי נפרד מחיי. נמצאתי במין מגנט של אי שינה, נע בין החיים למוות. פחדתי! זה התבטא בהיעדר יכולת לטייל בשדרת הרחוב בחשכת ליל. באותו הרחוב שבעבר חרשתי ברגליי בלילות. לא התעניינתי במה שקורה בחוץ. לא התעניינתי אם מסתובבים לסטים ברחוב. רציתי לנדוד למדבר. ביקשתי לשייט לאופקים אחרים. חיפשתי מרחבים בלתי נודעים, אך המדבר שבו טיילתי היה ממוקש, ולא היה חבר שעלה על ג'יפ ונסע למרחקים. וכך ציפיתי עד באו מים עד נפש. עד באו מים עד גובה הקיום. לעתים התחשק לי להילחם. חפצתי להיאבק נגד הקושי שנתון בחיי. ילד שהפך לנער, ואחר לחייל. חיים שהפכו אותי לאדם רציני מאד.
כל החיוכים השובבים, קלות הדעת שלי, הצחוק המסתורי שאפיין את חדוות החיים שלי היו כולם מעטה מוצלח למה שהתחולל עמוק בלב. הכול הדחקתי ובסתר המשכתי לבקר אצל העץ האוהב. העץ שימש עבורי משענת בחיי תחליף לאנשים שלא יכולתי לבטוח בהם. איני מציין זאת בעצבות או ברגשי אומללות. קשה להסתדר ללא אמונה באנשים. לעתים רציתי בקרבת בני אדם, אך היו תקופות שחיפשתי להתבודד להיבדל מאנשים. בתקופות אלה ארזתי את כוחותיי וצפתי עמם מעל תהומי. רק לאנשים סבלניים ניתנה אותה מיוחדות. "סובלנות אינה נועדת לכל אדם" ציינתי. יש סבלנות של רגע. ויש סובלנות – כוח סבל.
