רומניה או ארץ היהודים/ בן ציון יהושוע

משה גרנות, 'הפרומושיקאים', ספרי עיתון 77, תל-אביב 2014, 178 עמוד.

חותם של אמת טבוע על 'הפרומושיקאים', ספרו החדש של הסופר משה גרנות, הנקרא על שם העיירה הקטנה פְ'רוֹמוֹשִׁיקָה, עיר הולדתו. קראתי והתלבטתי מה כאן בדיוני ומהו סיפור משפחתי. כל עלילה והמספר שלה לאורך הספר. אינך יכול שלא להאמין לנאמר. משה גרנות  הותיר בסימן שאלה האם כאן רומן או מחרוזת סיפורים. משה גרנות הוא מספר סיפורים בחסד. הוא יודע לשזור ביוגרפיה ומאורעות הזמן עם סיפור בדיוני. הרבה תחכום יש בכתיבת הספר, הן בריבוי המספרים, הן בעלילה הזורמת קדימה ואחורה, הלוך ושוב, עד לנחיתה הלא רכה על אדמת ארץ ישראל. אין כאן זרימה כרונולוגית אלא גלריה של תמונות ההולכות ושבות, בחינת 'אין מוקדם ומאוחר'. אתה חש שלפניך מעין 'רשומון', הכול בעיני המסַפֵּר, תמונות מצב מזוויות ראיה שונות המובאות על-ידי מספרים שונים. בפיהם של המספרים הרבים שם משה גרנות הרבה אמונות ודעות  עכשוויים, שהם כנראה האור המנחה בחייו. יש בספר געגועים נוסטלגיים לילדוּת בפְ'רוֹמוֹשִׁיקָה, חרף העובדה שהוא גורש משם בשנת 1941 עם משפחתו בהיותו בן שנתיים וחצי. געגועים למקום שלא הכיר אלא הביאם מכלי שני.

רבים מן הכותבים על חייהם בגולה נוהגים לעשות אידיאליזציה ומתארים תיאורים נוסטלגיים שאין בהם רע. הם מספרים  על חברה נאורה ללא רבב, על עולם של משכילים, על עולם של שפע.   משה גרנות קרוץ מחומרים אחרים. הוא מתאר תיאור ריאליסטי – המשכיל האולטימטיבי ולצדו מקומות נידחים, כפרים המאכלסים בורים ועמי ארצות. סימה ברקוביץ, אשת בעל טחנת הקמח, היא יהודייה יחידה בכפר של איכרים ואין לה עם מי להחליף מילה. בעצת גרטה אשת הטוחן ה'פולקדויטשה' היא מלמדת את נשות הכפר קרוא וכתוב בתוך הכנסייה (עמ' 56) ובכך מקדמת את הכפר הנחשל. גרנות מתאר את קשיי הקיום בחברה עוינת, חיי עוני ומחסור. חרף זאת, הגויים קינאו ביהודים על העושר הרב שלהם. הם קינאו שליהודים בבירת המחוז בוטושאני יש עשרות בתי-כנסת, מוסדות חינוך יהודיים, מועדונים ואפילו תיאטרון.

ה'פרומושיקאים', כמו 'קרנטינה בקונסטנצה' ו'שחזורים' מהווים יחד טרילוגיה. אנו נתקלים בזווית חדשה של מאורעות, נתקלים בשמות מוכרים. בדרך מלבבת וסיפורית הוא מביא את קורותיהן של קהילות נידחות ברומניה. אנו למדים על מאורעות הזמן המשולבים בסיפור ('רכבת המוות', הגליות, גירוש יהודי בוקובינה לטרנסניסטריה, הפוגרום ביהודי בוקרשט וביאסי ועוד. בצד החיובי פתיחת שערי רומניה לעליית יהודים על-ידי שרת החוץ היהודייה אנה פאוקר – עמ' 110). ניכר שהדברים הם בדמו של משה גרנות. הוא מביא לנו את סיפור הגירוש  מעיירתו פְ'רוֹמוֹשִׁיקָה אל עיר המחוז בוטושאני [עמ' 9], את ההישרדות במקום החדש ואגב כך אנו נתקלים באנטישמיות רומנית, ברצח יהודים, בשיתוף פעולה רומני-נאצי. הפטריוטיות של היהודים לרומניה לא סייעה להם. השליטים והעם ראו ביהודי  את אבי אבות הצרות (עמ' 24). שונאי ישראל עיניהם יוצאות מרוב קינאה ביהודים. מספר סבא בן 90 לנכדו העובד כפועל רומני בארץ: "תראה, יונל, איפה שהסתובבת במחוז בוטושאני היו רק יהודים... האיכר הנוצרי שובר את הגב שלו כל הקיץ, מוציא לחם מן הארץ, והיהודי שלא הזיע – מוכר אותו ברווח. האיכר נשאר קבור בקבר שלו ואוכל את המָמָלִיגָה עם הבצל, ואילו את מעדני הארץ אוכל היהודי. לכל כפר היה היהודי שלו שחכר טחנת קמח, מסבאה, מחסן מזון, והוא חי כמו מלך על חשבון האיכר שלא מצליח להרים את האף מהאדמה...מצאת במרכז העיר רק יהודים עם החנויות שלהם, משרדי עורכי הדין, קליניקות של רופאים – על כל שלט היה כתוב 'ברקוביץ', 'מנדלוביץ', 'גולדנברג', 'כהן', 'יוסיפוביץ' – מה זה? זאת רומניה או ארץ יהודים?  צריך היה לשים לזה סוף" (עמ' 68). זאת כל המשנה האנטישמית המצדיקה את הגלייתם והשמדתם של יהודים.  ה'חיה הפשיסטית' לא תמיד הייתה הנאצים. הם נהנו לראות שמלאכתם נעשית בהתלהבות יתירה על-ידי הרומנים עצמם.  

כשהגיעו הקומוניסטים, למרבה הפרדוקס, העריקים הגרמנים חיפשו מקלט בבתי יהודים שעד לא מכבר נרדפו על ידם (עמ' 20). גם הכיבוש הסובייטי, השוויוני כביכול, לא הטיב עם היהודים. ("...נגמרו הצרות. אצלנו בברית המועצות אין הבדל בין רוסי לקירגיזי, לגרוזיני, ליהודי או לאוקראיני – כולם שווים" – עמ'  42). המשטר הקומוניסטי לא פתר את בעיות האנטישמיות. בתוככי נשמתו של הקומיסר הקומוניסטי התרוצצה שנאת ישראל האופיינית לכומר כפרי בור (עמ' 21). כשהגיע הצבא האדום גברת שוורץ ופרומה היפהפייה מפוחדות: "הנה, שוב – גרמנים, רוסים – לכל החיילים אויב משותף אחד – הנשים."  חייל בצבא האדום רצח לא רק כדי לפרוק את יצריו עם אישה אלא גם 'בשביל שעון, בשביל זוג נעליים" (עמ' 41)

הדמות המלאה ביותר בספר היא דמותו של המשורר, המחנך ואיש הרוח חיים בירשטיין. האדם היחיד שסיים תיכון בבוטושאני ולמד לנגן על כינור (עמ' 80). חייו המוחמצים של איש הספר הן בחיי המשפחה שלו והן חייו בתוך קהילה של קשי יום. חלומותיו מתנפצים בבתי כלא ובמחנות כפייה.  הוא נשלח לטארגו ז'יו, ממנו איש לא חזר באותם ימים (עמ' 12). הפשיסטים מאשימים אותו בעוון היותו קומוניסט ולימים הוא נאסר על-ידי המשטר הקומוניסטי בעוון העבר הציוני שלו כנער ובעוון קפיטליזם וקוסמופוליטיזם (עמ' 98). קורותיו המובאים לאורך הספר מגיעים למפגש המאוחר בארץ כשבירשטיין כשבתו אלנה רואה אותו בעלבונו, לא מזהה אותו ברגע הראשון ומשלשלת מעות צדקה לידיו של הקבצן  (עמ' 114).

בתוך אותו עולם של פוגרומים ושנאת ישראל יש גם דמויות של חסידי אומות העולם, אם לפרק זמן קצר או לפרק זמן ארוך. נוגעת ללב היא התנהגותו של אותו אופה, החס על הילד היהודי הרעב ושם לו בהסתר כעכים ויום אחד אותו ילד שהתבגר מחזיר טובה לאופה ומטפל בו בעת חוליו. איש המשטרה פורקרו מתנהג באנושיות בזמן הגירוש ובולם את הפורעים. במשטר הקומוניסטי הוא מודח בהיותו 'נציג המשטר הישן' ובמקומו מתמנה קומיסר של המפלגה (עמ' 44).

לשונו של גרנות קולחת ובצד אמירות חז"ל 'די לחכימא' ו'יש דברים בגו', אנו מוצאים סלנג עכשווי: 'ישבתי לו על הווריד' (עמ' 33), "לא עשו אותי באצבע" (עמ' 47), "ז'לוב" (עמ' 59). "תהרוג אותי אם אני מבין", "העביר לי סידרת חינוך" (עמ' 63), "פֶּקְלָאוֹת" (עמ' 64), "נאכל הרבה קש" (עמ' 78)", "הייתי פעם היפיוף" (עמ' 80), "המה-שמו" (אבר המין – עמ' 84), "אַנְגָאזֶ'ה" (מצרפתית: שלובי זרוע – עמ' 102). כתיבתו משופעת בהומור משולב בסלנג עכשווי. מיקו, בעלה של פרומה היפהפייה, בוגד בה עם המזכירה. אומרת סילביה המספרת, אחותה של פרומה: "זוכה אדם בפנינה כזאת, והוא מעדיף חרוז זכוכית בשתי פרוטות...המזכירה הייתה מכוערת ממש, אבל מה – היה לה חזה מפואר. בשביל מה אתה צריך את זה, טמבל, עוד לא סיימת לינוק? מה יש במוח של הגברים בעניין הציצים – אני לא אבין לעולם. הם לא יתחתנו עם אישה שיש לה ציצים גדולים – כי זה דגל אדום, אבל יבגדו ברצון בנשים שלהם עם אחת שנושאת לפניה זוג מחלבות" (עמ' 30). אפילו בקטע טראגי משתמש גרנות בהומור ציני חד כתער: "קודם מענים אותו עד שהוא מודה שהרג את סבתא של סטלין" .בדיאלוגים של הספר משולבים פתגמים המוסיפים נופך אוטנטי: "אח קרוב לאח, אבל על הגבינה – במזומן!" (עמ' 43)

בשיטין ובין השיטין מעביר לנו גרנות את השקפת עולמו העכשווית בנושאים שעל סדר היום החברתי. הוא מרחיק את עדותו ומכניס את דעותיו לפיותיהם של המספרים השונים. כך צצים נושאים, כמו היחס לדת ומדינה, תרומתם השלילית של החרדים לחברה הישראלית (עמ' 63). למקרא הספר יש תחושה שההערות הציניות-סטיריות בספר, המושמות בפיהם של המסַפְּרים השונים, יוצאים ישירות מפיו של המחבר המגיב על המצב בארץ:  "בבניין עובדים הרומנים, בחקלאות עובדים התאילנדים, הטיפול בזקנים ובנכים – הפיליפינים...גריפת אשפה וביוב – הכושים מאפריקה...הזונות ממולדובה ומאוקראינה..." (עמ' 63).

הספר שהוגש בעילום-שם זכה בפרס אקו"ם וזכה. נימוקי השופטים משקפים אל נכון את הספר ואת חוויית הקריאה בו: זאת יצירה רבת כישרון ורבת המצאה, עלילה סוחפת, מרתקת וצבעונית, רבת הומור ובעלת נימה אנושית.