פגישה מקרית / ירון פז

ביסמילה אר-רחמן ואר-רחים.

מחר הוא היום החשוב ביותר בחיי. ואני לא כותב את זה ככה כי זה מה שאבו-באסל אמר. אני כותב את זה ככה כי זה מה שאני מרגיש. כי זה מה שמרעיד את כל המיתרים בלב שלי ומזכיר לי את סבא מחמוד שהצלילים שהיה מפיק מהעוד הרעידו את הלב של כל הבנות בשבט עד שבאה סבתא לטיפה.  

מאז שאבי, אבו-נעים, נפטר (ירחם אללה על נשמתו) הפך אבו-באסל להיות לי כמו אב. אמא כמובן לא אהבה את זה. היא רצתה שאשאר בשבט ואעזור בגידול האחים הקטנים. אבל אבו-באסל הסביר לה בעדינות ובנועם (כי נועם היא דרכו של אבו-באסל, ובכך הוא דומה לנביא, ישתבח שמו) שאני מתאים ללימודים במכללה האיסלאמית באל חליל. הוא גם הרגיע אותה שהיא תקבל הקצבה קטנה במקום הכסף שהייתי מביא מידי פעם כשעבדתי אצל היאהוד. ובאמת, רק במכללה התחלתי להבין את החיים סביבי ואת העוולות שבהם, אותן צריך לתקן, אם לא עבורך הרי למען המשפחה שלך והעם שלך ולמען הדורות הבאים.

"מה אתה בכלל מבין בחיים, אתה?" אמר לי פעם עאדל עוד כשגרתי עם כולם בערב אל חג'אג'רה. "הרי אתה נולדת ישר לתוך הידיים של הכלבים". אמר, וכולם מסביב צחקו. ורק אני לא. הם תמיד מזכירים לי את זה. כאילו שאני אשם. הרי זה לא משהו שהיה תלוי בי. 

            מחר הוא היום חשוב ביותר בחיי. ואולי בגלל זה אני רוצה להזכיר פה במכתב את היום החשוב האחר. היום שבו נולדתי. אני לא וואחש. ברור שאני לא יכול לזכור אותו, הרי באותו לילה הייתי קטן וכחול. מצד שני כל כך הרבה סיפרו לי אבו-נעים ואום-נעים על אותו לילה, עד שאני מרגיש כאילו הייתי עד ללידתי ולא גיבור ראשי.

          אותו הלילה שבו כרעה אימי ללדת את בנה בכורה, שחור היה וקר. רוחות מערביות חזקות נשבו מכיוון יאטה ומדורות הודלקו בוואדי להקל על הצינה. שוב ושוב בדקה הזקנה את היולדת ונענעה בראשה בעצב. התינוק הפוך. יותר מידי מקרים כבר ראתה בחייה שהחלו כך, והסתיימו במות היולדת והעובר שברחמה. 

"אדם שמת בצמא ישתה אפילו את המים של השטן" פסק השייח. ומכיוון שכך, החלו אבי ודודי אבו-עאדל, אחיה של אימי, לצעוד בחשכה אל נקודת האור הרחוקה שבבניין המשטרה באום דאראג', שהייתה לפני שנים רבות של הירדנים. אחר כך באו היאהוד, הקימו אוהלים סביבה וירו כל היום וכל הלילה על קרטונים ירוקים ועל טנקים חלודים שהם בעצמם הביאו לשם.

"ולא פחדתם מן אל ג'יש?" שאלתי פעם את אבא. "יא עיוני", השיב, "בשבילך הייתי הולך אפילו לג'הנם". אבל הוא פחד, ועוד איך. אני יודע את זה מאבו-עאדל. לפחות מתי שהחיילים ראו אותם מתקרבים ודרכו את הנשק וכיוונו עליהם וצעקו להם "ואקף, ולא ביטאחאק". ואחד החיילים אפילו ירה, אבל באוויר, אולי בשביל להעיר את שאר החיילים הישנים ובמיוחד את המפקדים שלהם שיגידו לחיילים מה לעשות כששני בדואים מגיעים אליהם ומספרים להם סיפור על יולדת במצב לא טוב.

המולאזם אוואל שהיה המפקד שם לא נתן להם להיכנס פנימה אבל קרא לאחר החיילים שיתרגם. "כן, הזקנה אמרה שהיא חייבת להגיע למוסטשפה. לא, אין שום רכב אצלנו, אבל בעיקול הגדול לפני הפנייה ליאטא יש לנו משפחה עם רכב והם כבר יקחו אותה משם. זה הכל. אנחנו לא מבקשים יותר מזה. רק עד העיקול הגדול". כל פעם שאבו-עאדל היה מספר את זה, והוא סיפר את זה עשרות פעמים, הייתה העין הימנית שלו קורצת, מסבירה את מה שידעו הוא ואבו-נעים, שאין שום משפחה בעיקול שלפני הצומת ושאין סיכוי שלאותה משפחה שלא הייתה שם תהיה מכונית באותם הימים.          

             אבא אמר ששני החיילים שישבו מאחור בטנדר פחדו אפילו יותר מהם, כי עובדה שהמולאזם אוואל שהיה שם ושישב על יד הנהג ביחד עם אבו-עאדל בדרך אל המאהל הורה להם לדרוך את הנשק והסביר להם כל מיני דברים, בעיקר על מי כל אחד יורה אם יהיה בכך צורך. אחד מהם דיבר קצת ערבית אבל במבטא מוזר והשני, שהמולאזם אוואל טען שהוא רופא, בכלל נראה כמו ילד בעצמו.

"אתה זוכר את הויכוחים במאהל מי יצטרף ומי לא?" היה אבו-נעים שואל את  אבו-עאדל ושניהם היו פורצים בצחוק ומתארים באיזה מהירות עזבה סבתא לטיפה את המדורה ואת קבוצת הנשים הזועקות שהקיפה את אמא, רצה אל הרכב וטיפסה עליו מאחור, עוד לפני שנעצר, כדי להבטיח שהיא תוכל להצטרף למסע לבית החולים. היו לה, מסתבר, לא מעט מתחרות, בעיקר מהצד של אבא, שטיפסו גם הן על הרכב של הצבא בשביל להבטיח שהחיילים לא יעשו כל רע לאמא ואולי גם בשביל לבקר בעיר הגדולה.

             בכל מקרה, נראה היה שהמולאזם אוואל לא ממש אהב את כל הקרובים שמילאו את הקומנדקר וניסה להוריד מהטנדר חלק מהם אבל ללא הרבה הצלחה. רק חצה הרכב את הואדי וכבר שקע. עד היום יש ויכוח אם זה היה בכוונה או אולי בגלל הגשם שירד יום קודם, אם זה היה בגלל מספר הנוסעים או בשל הנהג העירוני. בכל אופן, עד שחולץ, כבר הבינו הקרובים, וביניהם סבתא לטיפה, שטוב לא יצא להם מהנסיעה הזאת וחזרו למאהל לשמחתו של הקצין, שנשאר רק עם אבו-נעים (שבשלב הזה נקרא עדיין אחמד) ועם אבו-עאדל. 

             זמן יקר בוזבז. כשהגיעו לעיקול, נוכחו כולם שאין שם משפחה, וגם לא רכב. "נשבע לך אדוני הקצין," אמר אז אבו-עאדל למולאזם אוואל, "רק אתמול היו כאן כולם. בחייאת, גם לך יש משפחה, תביא אותנו רק עד לצומת של דרך העפר והכביש והכל יהיה בסדר". אבל הקצין הצעיר, רווק היה ורשע. אמר שעשה מה שיכול היה לעשות, שהוא חייב להגיע חזרה לאום דרג' עד הזריחה, שמבחינתו כל הלידה הזאת היא לא בעיה שלו ושמצדו שיפנו לממשל שיעזור להם. התחיל ויכוח. אבל לא בינו לבין אבו-נעים. אלא דווקא בינו לבין הדוקטור בעל פרצוף הילד, שטען שאי אפשר להשאיר את היולדת בשטח. בתוך כך הסתבר לאבו-נעים ולאבו-עאדל עד כמה רימו אותם היהודים. הדוקטור הוא לא דוקטור. בסך הכל חובש.

             מן הון להון וכבר ירדו המים. אימי גנחה מכאב. כל הגברים היו בפאניקה. היחידי שתפקד היה החובש. הוא העיף את כל הגברים אל הצד הקדמי של הטנדר. הפשיל את הדופן האחורית. הרגיע את אמא. עשה בקסמיו. עזר לי להבקיע את דרכי לעולם וחתך את חבל הטבור. כשדמעות בעיניו הבטיח אחמד, שעכשיו כבר הפך לאבא, לקרוא לבנו על שם החובש. אמר-וקיים. ומאז אני נאלץ לשאת על גבי את משא לידתי, יום- יום, שעה-שעה.

בתוך כך האיר היום ואנו המשכנו כולנו אל בית החולים. "החבר'ה במוסטשפה כמעט הצליחו להרים לחיילים את האלונקה" הייתה צוחקת לה העין הקורצת של אבו-עאדל. "אבל רק כמעט, כי האיבנא אש-שראמיט האלה מיד הפכו את כל הבית חולים. נכנסו אפילו לחדר הניתוח, העיקר לקחת חזרה את האלונקה המסריחה שלהם". "אח, איזה לילה, איזה לילה זה היה, כשנולדת.."

את כל הסיפור הזה כתבתי דווקא היום, כי מחר הוא היום החשוב בחיי. יום כזה כבר לא יהיה פעם נוספת. אילו היו שואלים אותי מה הייתי רוצה להספיק לפני שייגמר היום הזה, הייתי אומר שהייתי רוצה להספיק לפגוש אותו פעם אחת, ולו לפגישה חטופה. את היהודי הזה שהציל את אמא ואותי. אבל עכשיו כבר מאוחר מידי. עכשיו צריך להודות לאללה ולשליחו על השנים שנתן לנו. להודות, לברך, ולעשות את מה שביקש ממני אבו-באסל, בעדינות ובנועם, כדרכו תמיד.   

*****

למחרת, בשעה שמונה ועשרים בדיוק, לא הצליח אוטובוס אגד, קו 38, להגיע ליעדו, מחמת פיצוץ שאירע בו. בפיצוץ נהרגו המפגע ושמונה נוסעים, ביניהם כימאי אנליטי שהיה בזמנו חובש פלוגתי בבניין המשטרה הנטוש שבמחפר ח'שם אום דרג'. בחיפוש בחדר המגורים של המפגע, במכללה האיסלאמית שבחברון, נמצא המכתב המובא לעיל.  תודתי נתונה לי.ד. משרות הביטחון הכללי שאפשר לי גישה למסמך לא יאומן זה ולא.פ. מאמ"ן על התרגום מערבית.

                                                                     ********