חיי כל אחת ואחד מאתנו עוצבו באמצעות שלל דמויות, שאִפשרו, ואף סייעו לנו לעצב את אישיותנו ואת תפיסת עולמנו. חיי שלי הושפעו בעיקר מדמויות שהיו משמעותיות, לטוב ולרע, במהלך סיפור ילדותי המורכב, ומאנשים שקלטו אותי בקיבוץ בנערותי, והיוו לי כתף להישען עליה.

אחת מהדמויות המשמעותיות ביותר עבורי בימי נעוריי בקיבוץ כילד חוץ ונקלט חדש, וגם כחייל וכחייל משוחרר, היה פאולו ריקרדו מאסה. הוא היה כתף רחבה ומשענת לבבית, פתוחה ומקבלת, חרף המסתורין שאפף אותו כל העת. בימי קליטתי הוא נראה לי כידיד אמתי וחזק, אדם מרתק, חופשי ומשוחרר, ובעל ביטחון עצמי, כריזמה ייחודית וקסם בלתי מפוענח.

ופתאום, יום אחד, הוא נעלם. מחיי, מהקיבוץ, מהארץ, מהעולם של כל מי שהכיר אותו. איש לא ידע לאן נעלם, ואיש גם לא קיבל כל הסבר.

ספר זה אינו מתיימר לספר את סיפור חייו של פאולו ריקרדו, וודאי שלא את סיפור חיי. מהותו הוא מסע החיפוש שעורך גיבורו אחר הדמות המשמעותית של נעוריו. בין המפגשים עם הדמויות השונות המהוות את תחנות הדרך במסעו, הוא קצת מחפש, בעצם, גם את עצמו.

חלק מהספר נכתב בהשראת אירועים שהתרחשו במציאות וחלקו האחר נבדה ממוחי הקודח, וכן מכוח הרצון העצמאי שפיתחו במהלך הזמן הדמויות הספרותיות המרכיבות את העלילה. כדי להרחיק עדוּת, עוּותה כאן האמת שבחוץ ושונו המקומות, הזמנים, השמות ולעתים רבות אף התכנים.

ייתכן שעד ששורות אלו יראו אור, האיש הבלתי מפוענח בחיים שמחוץ לספר ישוב ויסביר את עצמו ואת היעלמותו. ואולי הדמות הספרותית המבוססת עליו לא תתפצח לעד ורק תנציח את החידה. כך או אחרת, הספר מוקדש לו. לפאולו.

חגי רזניק, קיץ 2013

1. ארגזים במחסן הצעירים

רמון התקשר אליי בוקר אחד. הייתי טרוד במנהלות וסידורים, עומד על סף סיום קדנציה קצובה מראש של ניהול פנימייה מיוחדת בנגב, מצפה כבר לחזור למשק. לקיבוץ שלי.

חיפשתי בחוסר מנוחה איזה פתק עם מספר טלפון שרשמתי לעצמי לפני כמה ימים, בתוך הבלגן שהייתה עכשיו דירת השירות שלי בפנימייה, שהלכה והתרוקנה מרהיטים וחפצים לטובת הדירה ששופצה עבורי ועבור אשתי הטרייה לקראת חזרתנו לקיבוץ אדים. עדיין היו לי סידורים אחרונים כאן, רגע לפני שאעביר את המפתחות למחליפי רוי, שהגיע מהפנימייה הצבאית הסמוכה לים כדי ליטול ממני את מושכות ניהול הפנימייה האזרחית ללימודי שדה וסביבה, הממוקמת על מצוק הצופה אל נופים בראשיתיים וקסומים של בקעת צין שבנגב.

"כן אחי," עניתי לרמון.

"שומע? יש כאן משהו מוזר," ענה לי הוא בצד השני של הקו.

רמון הדריך עד לא מזמן בפנימייה שניהלתי. הוא בן קיבוץ אדים ובעבר היה חניך שלי, כשריכזתי את קבוצת הנוער בקיבוץ. הזעקתי אותו לחזור לארץ כשהיה באמצע טיול בהודו, כדי שידריך אצלי בפנימייה. לאחר שנתיים של הדרכה הוא חזר למשק, עוד לפני שסיימתי אני את תפקידי כאן, והחל להתארגן ללימודים אקדמיים. חלק מההתארגנות שלו היה להעביר אל הדירה החדשה שקיבל את הקרטונים והארגזים שאחסן במחסן הצעירים לתקופת הטיול בהודו וההדרכה בפנימייה. המחסן נמצא בקצה המשק, במבנה שפעם, בתקופת הלינה המשותפת, היה בית ילדים, ומאז שפוּרקה הוא משמש לאחסון חפצים של בני משק בשנת חופש או של כאלה שעזבו וביקשו לשמור את חפציהם עד שיתמקמו ויתיישבו.

"המזכירות החליטה לפנות את המחסן," בישר לי רמון, "ורגע לפני שמיישרים כאן את המבנה הלכתי לנסות להציל את הדברים שלי. ומה אני רואה?"

"נו?" אני שואל אותו, מפשפש בעוד כמה פינות רוויות קורי עכביש ואבק כדי למצוא שם אולי את הפתק עם מספר הטלפון שנעלם לי, ושקצת יותר מטריד אותי כרגע מאשר הארגזים של רמון שתקועים עדיין במחסן הצעירים.

"תשמע קטע. כולם כנראה נלחצו מההודעה של המזכירות על פינוי המחסן ומיהרו לקחת את החפצים שלהם מפֹה, ונשארו כאן רק שלושה ארגזים. על שלושתם כתוב בטוש אדום: רודריגז."

"מה?" קפצתי פתאום כמי שהכישוֹ נחש.

"מה ששמעת," צחק רמון. "תאמין לי, חיות טרף האנשים פה. בטוח חטפו מכאן גם ארגזים של כאלה שעזבו ושעוד לא החליטו בדיוק מה אִתם, ואין לי ספק שמתכוונים גם לעוט על הארגזים האלה. פשוט שמעתי ממך יותר מדי פעמים את השם רודריגז, ונראה לי שהבחור הזה חשוב לך, איפה שהוא לא יהיה. אז זהו, רציתי לשים יד על הארגזים שלו לפני שמישהו אחר ישתה אותם."

"תותח אתה," החמאתי לו.

"תותח ־ תותח, אבל מה לעשות אִתם? אתה רוצה את הדברים שלו?"

"תאסוף אותם אליך. שמור עליהם, מחר אבוא ואקח אותם ממך. לא נראה לי שתהיה לי בעיה להסביר במזכירות שהם אצלי במשמורת, כדי שאף אחד לא יחליט להעלים אותם."

2. מקלחת משותפת בלול

ביום הראשון שפגשתי ברודריגז הבנתי שיש לי עסק עם אדם מיוחד. נכנסתי לחדר האוכל של הקיבוץ, נער מבוהל בן ארבע–עשרה, שזה הרגע הגיע לאדים עם עוד עשרים בני נוער שהוצאו מבתים קשים ובעייתיים ונקראו נערים במצוקה. הגענו למטרת קליטה, שאפשר לכנותה הצלה, במסגרת פרויקט משותף שהקים קיבוץ אדים ביחד עם משרד הרווחה ועליית הנוער. היינו נערים ונערות שנפלטו מבתי הוריהם ונזקקנו למקלט מקבל, לתמיכה, לתחושת שייכות, להרגשה שאנחנו שווים משהו עבור מישהו.

הוא הכין לעצמו ערמת סלט חתוך דק–דק, מזג עליו שתי קעריות של גבינה והוסיף המון חריף. זה היה נראה כמו טקס אישי קבוע ויומיומי של אדם גדל ממדים ובעל מראה פראי, שיודע בדיוק מה הוא רוצה מעצמו. כל תנועה תוזמנה היטב ונעשתה עם הררי ביטחון עצמי, כל ירק קיבל את מנת ההתייחסות הראויה לו.

אל מלאכת חיתוך הסלט התלווה חיוך אוהד, שהשתרבב מתוך זקן גדול ופרוע שעיטר את פרצופו. שֵֹערו הארוך היה אסוף בגומייה רפויה בסמוך לקצוות השֵֹער, שגלשו עד אל מתחת לכתפיו. מין קוקו–בלוף שכזה. על קצה אפוֹ היו מונחים משקפיים עגולים, קטנטנים ועדינים, בהנגדה בולטת וכמעט מתריסה לגופו הגדול, החזק והשעיר. מבעד לכפתורים הלא–רכוסים של חולצת העבודה האפורה גזורת השרוולים שעטה על עצמו ברישול, הציצה שכבת שיער שחורה, ומכנסי עבודה כחולים וקצרצרים חשפו בהמשכם רגליים שריריות ושעירות לא פחות. "ישו," תיארו אותו הנערים בקיבוץ, ובמפגשי הראשון אתו הוא אכן נראה לי נשגב לפחות כמו הקדוש המעונה ההוא.

"חתיכת בנאדם," פנה אליי במבטא דרום–אמריקאי שלא מנסה להסתיר את מקורו, כשהתיישבתי עם המגש העמוס בשולחן שלו ושל יתר הלולנים. "אז אתה רני?"

"כן," עניתי חלושות.

"למה לך לעבוד בלול? אה, חתיכת בנאדם? תגיד, מה, אתה ברזיליאני כמוני? אתה טמבל?"

יכולתי להיעלב, אבל במקום זה מצאתי טיעון הולם והשבתי לו בעוז. "הבנתי מהחבר'ה אצלכם שלפני הכניסה ללול נהוג כאן להתקלח, בגלל שהתרנגולים סובלים מרגישות יתר לחיידקים, לווירוסים ולבקטריות. ואתה יודע, לנו, לַחברת–נוער, מגבילים את זמן המקלחת שלנו. אז אמרתי לעצמי שאם נותנים לי להתקלח פעמיים ביום בחינם, זה נשמע לי סידור מעניין שאני לא יכול לסרב לו."

רודריגז פרץ בצחוק גדול, שבמהלכו פלט פיו חלקי גבינה ופיסות סחוג חריף, שנמרחו על קצה זקנו. הוא מזג מעט מהסלט שחתך לתוך קערית והעביר אותה אל המגש שלי. ואחרי שכרסמתי קצת מהסלט שלו ־ שהיה לי חריף מדי ־ קמנו שנינו מהשולחן, הנחנו את המגשים במכונת שטיפת הכלים ויצאנו מפתח חדר האוכל השוקק אל הטוסטוס שלו, שחנה מתחת לבניין.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שעליתי על טוסטוס. ישבתי מאחור, על הכיסוי השחור של טוסטוס דיאלים ישן, קטנוע עם פדלים של אופניים, כאלה שעוזרים להתניע כשנתקעים. אחזתי בגבו הגדול וחשתי את ריח הזיעה הגברית החזק נמהל באפי ביחד עם ניחוחות הגריז והבנזין. הטוסטוס שעט על מדרכות הקיבוץ, ומשם אל שביל עפר שהוביל אל חוות הלולים. במרחב הפתוח, צמוד אל הישו החדש שהכרתי זה עתה, כל מה שרציתי היה שהטיול לא יסתיים לעד.

אבל בתוך דקות ספורות רודריגז החנה את הטוסטוס, והצביע על המקלחות שבכניסה ללול.

נכנסנו יחד.

בחדר הכניסה למקלחות של הלול רודריגז השיל מעליו את כל הבגדים ונעמד מולי עירום כולו. איבר מינו הענק היטלטל מצד לצד, כאילו מתגרה בי, בנער הקטן והלבנבן שמולו, שמרוב מבוכה נאלם דום. כל מה שיכולתי לעשות באותו רגע של חוסר אונים היה להתעסק עם אצבעות ידיי במשקפיים הענקיים שנחו על קצה אפי.

"יאללה, חתיכת בנאדם, כנס כבר להתקלח," הוא האיץ בי להצטרף אליו כאילו היה זה עניין יומיומי ומובן מאליו. "ואחרי המקלחת תיקח בגדי עבודה מהארון בחוץ."

כל מה שעשינו אחרי המקלחת ביום הראשון לעבודה, הוא ללכת בין מאביסי המזון על ערמות של זבל עופות ולסחוב דליים גדולים עמוסים בעופות מתים. ואחרי שסיימנו את העבודה בלול והמראנו שוב על הטוסטוס, הפעם בירידה אל מגורי חברת הנוער, רודריגז שאל אותי אם הספקתי לזיין בחיים שלי.

"האמת ש..." הרכנתי ראש במעין הסגרה עצמית.

"טוב, נראה לי שאתה די בתול, אז הגיע הזמן שתתחיל," הוא אמר.

איך אפשר להיות די בתול, חשבתי לעצמי. או שאתה בתול או שלא. ועם זאת, נדמה היה לי שהוא קלט אותי ולא רצה להעליב בקביעה חד–משמעית.

"אה... אני פשוט קצת ביישן, אז... עדיין לא הייתה לי ממש חברה," הודיתי לבסוף.

"טוב, אז פרה–פרה, בנאדם. נתחיל מחברה אחת, נעזור לך להתחיל עם מי שתרצה, ואז תראה שיש לך את זה ובהמשך כבר תוכל לזיין שתיים–שלוש נשים ביחד באורגיה פראית. יש דברים בחיים שאסור להחמיץ, תאמין לי. הפולנים של הקיבוץ לא מבינים את זה."

המילה זיון על כל הטיותיה ונגזרותיה לא הייתה זרה בין כותלי חדרי המגורים של חברת הנוער. גם לא ביטויים כמו לתקוע לה את הצורה או לדפוק את האימא שלה. ניבולי פה שמעתי גם לא אחת בגלגולים הקודמים שלי כילד משוטט בשכונת מצוקה. אבל לשמוע אדם בשנות השלושים לחייו מדבר ופועל בישירוּת ובבוטות מהסוג שהדגים לי רודריגז ביומי הראשון בקיבוץ ־ זה כבר נראה לי קצת מוזר. אחרי ששיתף אותי בחוויית הסקס שלו עם מתנדבת שחיכתה לו במיטה כשמגש של אוכל מונח על גופה העירום, התהפכתי לילה שלם בתנוחות שונות ומשונות בניסיון להרגיע את תשוקת האוננות המטורפת שלא הרפתה מגופי.

גם בימים הבאים הובכתי מהפתיחות המופרזת שהפגין רודריגז כלפיי. עדיין התביישתי לספר לו כמה כל העניין הזה של זיונים בעצם מעסיק אותי, וכמה אשמח כבר להתחיל לזיין. לא העזתי לשתף איש בחלומות שלי על הבנות מחברת הנוער, ועל כמה בנות משק, וודאי שלא לעדכן בפרצי האוננות הלילית, שתקפו אותי כבר בשבועות הראשונים שלי בקיבוץ אדים אבל מאז השיחות עם רודריגז רק הלכו והחריפו. הפנטזיות שלי סבבו בעיקר סביב בת משק אחת, בלונדינית, רזה, שרגליה הארוכות והלבנות בצבצו תמיד מתוך מכנסי ג'ינס קצרים וניצני שדיה החלו להתפתח ולפרוח מתחת חולצות טריקו גזורות כתפיים שכנראה עברו אליה מאחיותיה הגדולות. אין ספק שרציתי לזיין אותה. אבל מה פתאום שאשתף בזה עכשיו את רודריגז? הרי רק כרגע הכרנו. והוא בן שלושים וחמש בערך ואני בסך הכול בן ארבע–עשרה!

בהמשך הייתי מוצא את עצמי חומק יותר ויותר מבניין המגורים של חברת הנוער והולך לעבוד בלול. בשטח הלולים רודריגז לימד אותי לנהוג על טרקטור. ככה, בלי לפחד. לעלות על הטרקטור הענק של הלול, עם העגלות להעברת עופות שרתומות לו מאחור, להניע, להעביר הילוך ולנסוע. הוא לימד אותי לתמרן בין הקלאץ' לברקס ולגז, כשהוא ישוב לידי על כנף גלגל הג'ון–דיר הירוק ונותן לי הוראות בצעקות. אחר כך הוא הטיל עליי משימות, שאבצע לבדי על הטרקטור, ואז רק השגיח מהצד ובחן את ביטחוני.

אף פעם לא הייתה לי נטייה טכנית. הוא, לעומת זאת, היה איש טכני ממדרגה ראשונה. עובדים אחרים בלול סרו תמיד למרותו, על אף שלא היה המנהל הרשמי של הלול אלא עוזר טכני למנהל או משהו כזה, שעם הזמן קיבל את התואר מנהל תפעול. כל כך רציתי להוכיח לו, וגם ליתר הלולנים, שאני עובד מסור, עד שנעניתי לכל בקשה והוראה שלו, והתמסרתי לכל משימה שהיה עליי לצלוח כחלק מהחניכה שהעביר לי, גם אם כל כולה הייתה דפיקת מסמרים בפטיש, חיתוך אזיקונים בקאטר או פתיחת ברז במפתח צינורות. לא תמיד הצלחתי, אבל התמדתי. הרי רודריגז בוחן אותי.

"אתה רואה, רנצ'ו," אמר לי כשרכבנו יחד על הטוסטוס שלו בדרכי העפר העוברות ליד חוות הלולים בשעת הסייסטה של יום שישי אחר הצהריים, "כולם עכשיו מזיינים את הנשים שלהם, ואנחנו היחידים שעובדים כאן."

רציתי להיות כמוהו. העובד הכי טוב, הכי חרוץ, הכי חזק. האיש הכי אופטימי וחייכן בסביבה. כזה שהכריזמה המטורפת שלו מסובבת נשים, שובה ותיקים, מהפנטת צעירים, ושאפילו התרנגולות בלול מאבדות שיווי משקל בגללה. נפעמתי מהעובדה שלכל מקום שהגיע היה מקרין על סובביו תחושת שמחה והקלה, ובין צעקה לשאגה היה מחייך חיוך רחב וחם, מחבק וזורק משפטים מצחיקים שמיד היו משפרים את מצב הרוח ומשרים אווירה קלילה, כאילו לא צריך לעשות עניין מכלום. והכול עם המבטא הברזילאי שלו, שאי אפשר לפספס הגם ששמו הוא בכלל ארגנטינאי.

עם הזמן הייתי מתקשר אליו גם אחרי שעות העבודה ומצטרף אליו למשימות השונות כלולן. ואחר כך היינו יושבים שעות יחד, כיסא מול כיסא, בתוך הר של זבל עופות, כשכל אחד מאתנו מחזיק עוף מתחת לבית השחי ושואב דם לצורך בדיקה וטרינרית קבועה ומחייבת הנערכת לקראת העברת העופות ממתחם לולים אחד לאחר. פתאום מצאתי את עצמי מצטט את אמרותיו. אומר למישהו אחר בדיוק מה שרודריגז אמר לי. למשל, שכל עוד אתה יכול לנקות חדר במטאטא, אתה תסתדר בחיים. "לא צריך כלום, חתיכת בנאדם, רק בריאוּת ואת עצמך, וככה תסתדר תמיד."

לא פלא שפיתחתי תחושת שייכות גדולה ללול. הייתי גאה ביכולתי לעבוד ולעמוד במשימות לשביעות רצונם של העובדים, ובראשם רודריגז. התחלתי להרגיש שמעריכים אותי. שאני שווה משהו. שיש סיכוי לא רע שאוכל בקרוב להתרחק מדימוי האפס שהדביק לי אבי בילדותי, כשאת הטחת הכינוי הזה בי ליוותה באופן תמידי השתוללות אלימה.

"מעניין אם הוא עדיין חי," אמרתי לרמון רגע לפני שסגרתי את הטלפון ולפני שאשקע שוב במלאכת פירוק הדירה בפנימייה.

דמותו הגברית והפראית של רודריגז הציפה אותי באחת, ולא פחות ממנה ־ היעלמותה המסתורית לפני אחת–עשרה שנים בערך מחיי ומחיי קיבוץ אדים. ואולי הדמות הזו נבנתה רק במוחי?

3. שיר אהבה ארוטי

שלושת הארגזים שכבו מסודרים זה ליד זה מתחת למיטה של רמון.

"סססאמ... איזו יסודיות!" סיננתי בין שיניי, "מה קרה, רמון, לא יכולת להוציא לי אותם עוד מטר החוצה?"

שמו של רודריגז התנוסס על כל אחד מהם במרקר אדום ובכתב שניכר היה בו שעברית אינה שפת אמו של כותבו. דחפתי אותם ברגליי החוצה, העמסתי אותם על הרכב של מנהל הפנימייה שהיה ברשותי עוד שבוע אחד ואחרון והורדתי אותם בדירה המשופצת שסידרו לי ולאשתי הטרייה, בשיכון המערבי של המשק.

"אתה לא באמת מתכוון לפתוח אותם עכשיו, נכון?" היא פיהקה מהמיטה שרק עכשיו סידרנו, כשמסביבנו הבלגן עדיין חוגג.

"אני שוקל..." הרהרתי בקול רם.

"מה כבר תמצא שם?"

"לא יודע," אמרתי אגב חיפוש הסכין שתחתוך את המסקנטייפ מכנפי הקרטונים, "אולי שום דבר ואולי הכול."

"נהיית פיוטי, מותק," היא צחקה והתכרבלה בשמיכה.

"את יודעת שהוא זה שלימד אותי להתגלח?" זינקתי פתאום ממקומי.

"אז הוא עשה עבודה טובה או לא?" היא שיגרה הקנטה בקול מתפנק וכיבתה את האור הקטן מעל המיטה.

"זה מוזר," דילגתי מעל ההקנטה וחזרתי אל הסכין היפנית. "דווקא הוא, שהיה לו זקן נצחי..."

"די, רני. בוא כבר לישון. לכל יום יש מחר."

אפילו היא ידעה שמדובר בקרב אבוד. כשמשהו מדליק אותי במיוחד, מסקרן, מושך, אני הופך להיות ממוקד מטרה באופן כפייתי. אין צ'אנס להזיז אותי. היה ברור שעוד הלילה אני הולך לפתוח את הארגזים של רודריגז.

נישקתי אותה על שפתיה, כיביתי את האור הגדול בחדר השינה וגררתי את הארגזים אל המרפסת. במעין יראת קודש העברתי את הסכין היפנית המחודדת על המסקנטייפ, ופתחתי את הארגז הראשון.

את אחת הערמות בארגז כיסה הספר לוליטה של ולדימיר נבוקוב. איך לא, חייכתי לעצמי. לא מעט משנות נעוריי העברתי בתובנה שכדי להיות כמו רודריגז, צריך לעבוד קשה, לזיין מכל הבא ליד ולקרוא נבוקוב. וגם את דוסטוייבסקי לא יזיק, ובכלל ־ חשוב לקרוא ספרות יפה איכותית. עולמו האינטלקטואלי היה רחב וכלל בין השאר הבנה עמוקה בגיאוגרפיה, בשירה ובאמנות, ושליטה בשבע שפות לפחות ברמה של קריאה וכתיבה. עברית אמנם לא הייתה שפת הקריאה המועדפת עליו, אבל הוא ידע היטב אילו ספרי מופת תורגמו בישראל.

אני לא בטוח אם היה זה דווקא בעקבות קריאת לוליטה, כשהחל לשתף אותי בשלל חוויותיו המיניות. משלב מוקדם מאוד הוא בחר להנחית עליי תיאורים מפורטים של חיי המין שלו בעבר ובהווה, ואני למדתי להכיל את הפתיחות האדירה שלו ולקבלה כמחמאה גדולה. "אנחנו חיות, רנצ'ו, ואתה עוד תיתקע עם נשים שתמות משעמום מהן," היה אומר לי לא פעם, בזמן איסוף ביצי הטלה, במהלך טבילת אבזרי לול בחומר חיטוי ובהפסקות הקפה שערכנו במשרד הקטן של אחת מחוות הלולים של הקיבוץ, "אז יאללה, כדאי שלא תבזבז זמן ותזיין כמה שיותר."

עם הזמן שמתי לב שרודריגז בוחר להתמקד בתיאור חוויות מיניות בפרטי פרטים ולהימנע מלמספר על חייו, על משפחתו ועל עברו. השמועות דיברו על כך שהיה נשוי מספר פעמים ושיש לו כמה ילדים המפוזרים בעולם, אבל כל ניסיון שלי לשאול משהו על עברו האישי היה נתקל בסירובו לשתף פעולה. הוא רק היה מוכן לנדב עוד ציטוט מחץ בזכות האהבה, משפט שכאילו עמד בסתירה לַהתעסקות המופרזת שלו במין: "שתדע לך, רנצ'ו, שאין קשר בין מין לאהבה, ושאם אתה נמצא עם מישהי, אתה צריך בעיקר לאהוב אותה באותו רגע. לאהוב אותה הכי הרבה, הכי גדול, הכי חזק. כדאי שיהיה שם גם מין טוב, אבל מין זה לא העיקר."

ואני, שמושג האהבה היה כל כך נשגב בעיניי, כל כך רחוק מכל מה שקיבלתי בילדותי, מהמציאות של אלימות והשפלה בתוך משפחתי, ממסע התלאות שעברתי ומהשוטטות חסרת התכלית בחוף הים הלוהט של קריית חיים וברחובות הליליים הקפואים של ירושלים, רק רציתי שמישהו כבר ידבר אתי על אהבה אמתית, וגם ייתן לי להרגיש אותה.

ורודריגז דיבר, ונתן. או כך לפחות הרגשתי. הוא נתן לי לחוש רצוי ובעל ערך, ועל המשענת שהיוותה לי כתפו הרגשתי חופשי להישען, ולספר על המכות שספגתי בבית, על הלילה שביליתי בארון נעול, על הרעב שאחז בי כשבבית לא היה אוכל גם כשהיד הייתה משגת, בשל עיקרון מרושע של אב שהעדיף תחביבים מפוקפקים על פני הדאגה לילדיו, ועל ההשתוללויות של אותו אב, שצעק עליי יום וליל שהוא מצטער שנולדתי. וגם על אימא ששכבה אפאטית בסלון, חסרת יכולת להגיב, ועל אח שהשתגע כתוצאה מההתעללות היומיומית שהייתה המציאות בבית שלנו ונלקח יום אחד, לאחר התפרצות אלימה, למוסד סגור, וגם על אחות שברחה מהארץ, כשלא יכלה לשאת יותר את הדאגה לאחיה.

רודריגז הקשיב לי תמיד. הוא הקדיש את מלוא תשומת לבו אליי ולדבריי, והעניק לי הרגשה שיש לי על מי לסמוך. כך היה גם כשנזקקתי לאוזן קשבת בשל הקשיים שחוויתי בתוך קבוצת הנערים שהרכיבה את חברת הנוער שלנו. הרגשתי תלוש בין עולמות ־ נער חולמני, ממושקף, לבנבן וקטן מידות בתוך חבורה אלימה ורועשת, שהחיבור שלי אליה הוא שרירותי בלבד, ושהיא וגם אני ממילא איננו חלק אמתי מהקיבוץ שבו אנחנו חיים כעת. כל כך רציתי לאמץ לי הורים, למצוא לי דמות אב בוגרת, להיקשר, להשתייך, למצוא כתף איתנה להישען עליה ועוגן מוצק שיעצור את הסחף, והוא היה שם בשבילי. רודריגז, לא אב סטנדרטי במובן המקובל, אבל דמות אב סמכותית ואוהדת, מלאת השראה ויראה, שבאמצעותה אוכל לפלס לי דרך ולסלול לי נתיב, שעשויים לבסס את כוחותיי להתמודדות עם העולם, לייצב את נפשי ולכוון אותי לחיים שהם קצת יותר מהישרדות במקום חדש ושפוי.

אז מה קרה ואיך קרה שאחרי שנים שבהן היה הדמות המשמעותית עבורי, ככה הוא נעלם לו פתאום, כאילו נבלע בפתח איזה הר געש בדרום אמריקה ופיו נדם לעולמי עד?

ניערתי פירורי אבק מהספר של נבוקוב. דפדפתי טיפה, סגרתי את כריכתו והנחתי אותו בצד, מחוץ לארגז.

מתחת לספר אחר בפורטוגזית הייתה מונחת שקית, שעליה מוטבע לוגו של חנות סוּפּר זולה במיוחד בבאר שבע. רודריגז עסק לא מעט בפעילות התנדבותית, ובין השאר, לצד ליווי גרעיני תנועה לקראת השירות הצבאי ובמהלכו, סייע לנוער במצוקה בבאר שבע, בירת הנגב ובירתם של חברי וילדי קיבוץ אדים השכן.

אחרי דקה של מאמץ הצלחתי לפתוח את הקֶשֶר החזק שקָשַר את קצוות השקית. בפנים היו חתיכות נייר בגדלים שונים מקופלות לחצאים, לרבעים ולשמיניות. הפתק הראשון היה בפורטוגזית, שאין לי כל מושג קלוש בנבכיה. הפתק השני היה כתוב בעברית על גבי נייר דהוי. זה היה שיר אהבה ארוטי, וכתב היד נראה לי מוּכּר.

ניסיתי לפשפש בזיכרוני של מי כתב היד הזה ומאיפה הוא נראה לי כל כך מוּכּר. אגב פשפוש בתאיי האפורים הקמתי את עצמי עד למקרר, ששהה באופן זמני במרפסת,  ופתחתי לעצמי פחית של בירה צוננת.

רוקנתי את המשקה לגרוני, ועיניי נפלו על אחת מהמעטפות שהודקו אל המקרר בכמה מגנטים פרחוניים. זו הייתה מעטפה של דואר רשום, שנשלחה אליי ממחלקת החינוך של המועצה האזורית ושתכולתה הייתה הודעה די שולית לגבי חלקה של המועצה בליווי תכנית הלימודים של הפנימייה. על המעטפה היה כתוב בטוש שחור: "תיכנס לדואר, לחתום על קבלת דבר דואר רשום. תודה, רונית."

חייכתי. כתב היד המזמין אותי לבצע את פרוצדורת החתימה בדואר הוא אותו כתב יד המופיע בפתק עם שיר האהבה הארוטי שהוצאתי כרגע מהשקית.

בשעת בוקר מוקדמת למחרת הגעתי אל סניף הדואר שבקיבוץ.

"נו, הגעת לחתום לי אחרי חודש שהמכתב כבר נמצא אצלך?" קידמה רונית את פניי.

היא בדיוק סיימה לחלק עיתונים לתיבות הדואר של החברים, המְרַצְפות את קיר המסדרון הצמוד לכניסה לחדר האוכל, בסמוך למלתחות ששימשו לרחיצת פנים וידיים עד למרפק בימים שבהם רוב חברי הקיבוץ עוד עסקו במלאכת כפיים. זה הזמן שבו היא נוהגת לערוך הפסקת סיגריית נובלס קצרה, רגע לפני שיגיע האוטו–דואר האדום מבאר שבע, שעליו תעמיס את דברי הדואר היוצאים של חברי המשק וממנו תקבל את המכתבים הנכנסים.

"זהו, סופסוף חזרתי ויש לי זמן לבוא ולחתום," אמרתי לה בחיוך.

היא הגישה לי את פנקס הדואר הרשום הנכנס והראתה לי את המשבצת שבה עליי להטביע את חתימתי.

"הנה," הראיתי לה שביצעתי את המשימה בהצלחה.

"מצוין. שיהיה לך בהצלחה עם החזרה שלך לכאן," אמרה בתגובה, "כולנו כבר חיכינו שתחזור."

"תודה," השבתי מעט נבוך.

"יום טוב," ניסתה לחתום את שיחתנו ולשחרר אותי לעיסוקיי.

"כן, יום נהדר," אמרתי לה, "אבל תשמעי, רונית, אני חייב להחליף אתך עוד כמה מילים."

"מילים על מה?" היא נראתה כמעט מבוהלת.

"רודריגז."

"מה?" אי אפשר היה לפספס את ההפתעה על פניה.

לפי הבנתי וזיכרוני, רונית אמורה להיות הראשונה מכל חברי קיבוץ אדים שהכירה באמת את רודריגז.

"כן. רודריגז," אישרתי שהיא מבינה. "אני רוצה לשמוע ממך כמה משפטים עליו."

"אני לא..." היא התחילה לגמגם באי–נוחות, חופרת באצבעות ידיה בתוך שערות ראשה הקצרות. "אתה... זה רחוק, חמוד. עברו שנים. אני... טוב. בוא. ניכנס למועדון פה, לכמה דקות. יש לי מפתח."

* חגי רזניק- סופר, הרומן רודריגז הוא ספרו השני.