סיפורים קצרצרים מאת דניאל עוז

רועה הכבשים
אִתרע מזלי לרעות עדר כבשים שכולן יראות שׂה אחד רך ומתרחקות ממנו. מיום לידתו זורֵד שׂה זה כזאב ולא יפעֶה. מדי יום הולכת זרדתו ונעשית מקפיאת דמים. אף אמו נבהלה וחדלה להניקו. ביקשתי להשקות את הטלה בחלב מבקבוק, אולם בהתקרבי חשף ניבים אימתניים להרתיעני. אין הוא לוחך עשב ואף לא התאווה לבשר אשר עלה בדעתי להשאיר עבורו. שׂה הוא, ובלא חלב יגווע.

הצליינים

מסע הצליינים התארך מהמצופה. מיואשים ותשושים היו כאשר ניעור חשדם כי תועים הם בדרך. המפה סתרה את המצפן. עוד לא נפתרה סוגיה זו, וכבר התגלע ויכוח שמא היה עליהם להביא ממקום מוצאם מינחה. באמצע ישימון, התגלתה להם ציפור יען גדולה בחזון, הטילה ביצה ובישרה כי מצאו את מחוז חפצם. אחרי שהלכה, הבקיעו את הביצה וראו כי ריקה היא.

הצעקות

היא היתה צועקת הכי חזק שרק יכלה, אבל זה לא הספיק. עכביש אחד קטן שחי על אדן החלון כלל לא היה נרתע מכך, כאילו היה חירש. נדרש אימון רב עד שהצליחה להפיק את שאגת האיתנים אשר הרעידה את קורי העכביש והניסה אותו החוצה דרך סדק. מספיק? קורים-קורים קרמו את עולמה.

תכנון מראש

הנופל הצטער על כך שמימיו לא השקיע זמן לתכנן מה יעשה או במה יהגה טרם התרסקותו, אם אי פעם ימצא עצמו בנפילה חופשית.

בנאי הגשרים

אינו חוצה את הגשרים. טובל עד הברכיים לבנותם, מגואל בבוץ, תמיד הוא מצונן.

שיא אימת ההוויה

מאז עזבו ציפורי הסיוט את גן שנתנו איננו אוהבים לישון עוד. נכספים אנו לשוב ולהסתייט. בעצת ספר נושן הנחנו פירורי דודא תחת לשונותינו בתקווה לשוב ולחלום בלהה. איננו רוצים ששיא אימתה של ההוויה ישרור לאור היום.

* דניאל עוז- סופר, משורר, הוגה דיעות מרדן