צְחִיחוּת/ לילך גליל

הַחֲלוֹמוֹת שֶׁלִּי מַפְלִיגִים הַרְחֵק מִכָּאן

אֶל הַמִּדְבָּר: הַצְּחִיחוּת וַאֲנִי חַיּוֹת בְּיַחַד בְּזוּגִיוּת טוֹבָה.

למְרְחָבִים אֵין אֹפֶק וַאֲנִי

לֹא מְפַחֶדֶת מֵהַחַיִּים וּמֵהַמָּוֶת וּמִכָּל מָה שֶׁרוֹבֵץ בֵּינֵיהֶם.

הָרוּחַ קָמָה בִּסְעָרָה, וַאֲנִי לֹא מְפַחֶדֶת

מֵהַתֹּהוּ וּמֵהַדְּמָמָה וּמִכָּל מָה שֶׁמְּדַמֵּם בֵּינֵיהֶם

שֶׁהוּא אֲנִי.

הַזְּמַן הוֹפֵךְ פָּנָיו

וְרָץ אַל הַמֶּרְחָב.