הרצל חקק:

האדם המאמין רואה את האל כְּאָב של בּרואיו שֶׁמשגיח עליהם תמיד, ומכאן גם בּאה התפילה, שהיא קשר ישיר עם האל.

_______________________________________________________

ר' ישראל מרוז'ין, אחד מגדולי החסידות, הסביר לתלמידיו את הפסוק: מזבח אדמה תעשה לי. וכך אמר: המזבח הרצוי לה' הוא מזבח של דממה. (ואם בכל זאת צריך לדבר) אם אתה עושה מזבח מדיבורים, אל תקציע אותם, אל תלטש אותם, כי באומנות זו אתה מחלל את המזבּח.

בלפור חקק:

הערב אנו מחפשים את המלים הנכונות לדבר על אמונה ותפילה.

תלמיד אחד שאל את רבו: לשם מה נברא האדם? וענה לו הרב: האמת היא שנברא האדם כדי להגביה את הרקיע.

הרצל חקק:

תפקידו של האדם בעולם הוא תיקון עולם. ואם העולם בשפל, צריך לתקן אותו, להגביה את הרקיע שלו, וזאת ניתן לעשות באמצעות אמונה ותפילה.

בחסידות מתקשרים החסידים באמונתם ובתפילתם דרך דמותו של הצדיק, האדמו"ר שלהם. ואכן מספרים על חסיד אחד שרצה בכל מאודו להגיע בתפילת יום הכיפורים לחצרו של הבעל שם טוב במז'יבוז' ולשהות השנה בתפילה במחיצת הרבי שלו. הוא עשה את כל ההכנות הנדרשות והתפלל שלא יהיו שום עיכובים. הכין היטב את העגלה והסוסים, ואכן כשהגיע המועד הוא יצא לדרך. שבוע לפני יום כיפור. רק לא לאחר, להגיע למז'יבוז' בזמן.

בלפור חקק:

הדרך למז'יבוז' מתברר, אינה קלה.

בדרך היו לו תקלות שונות, וכל פעם התייסר החסיד למה זה קורה לו. דרך בוצית, גלגל שנשבר בעגלה, גדמי עצים שבורים על הדרך וכך הלאה. אך הוא היה נחוש להתפלל עם רבו הבעל שם טוב. הוא חייב להגיע בזמן לתפילת כל נדרי.

והנה סוף סוף הוא קרב למז'יבוז', הוא במרחק שעה משם. עליו לזרז את הסוסים ולהגיע במועד. ואז הוא רואה קבוצת אנשים בצד הדרך מסמנת לו לעצור.

הוא עוצר בחריקה את העגלה והסוסים. הוא מברך את האנשים.

הרצל חקק:

 מתברר לאותו יהודי שזו חבורת יהודים: תראה יהודי, אנו גרים כאן בכפר של גויים, ונותרנו תשעה יהודים. איננו רוצים לוותר על תפילת כל נדרי. החסיד נלחץ כולו. למה, למה זה קורה לו. הוא ממש קרוב למז'יבוז' לתפילה עם הבעל שם טוב.

אני לא יכול, הוא אומר. אני חייב להגיע למז'יבוז' לבעל שם טוב. עוד מעט תפילת ערבית וכל נדרי. הוא מכה בשוט ודוהר קדימה למז'יבוז. ואכן הוא הגיע בזמן. הוא מחנה את העגלה. מצטרף למקווה עם כל החסידים. לובש בגדי לבן. הוא נכנס לבית התפילה.

 בלפור חקק:

היהודי מתפלל תפילת ערבית ליום הכיפורים, אך הוא מבחין שהבעל שם טוב לא מביט לעברו כלל. כך חולפת התפילה הקדושה של כל נדרי. ביציאה מן התפילה, הבעל שם טוב לוחץ ידי המתפללים...

 הבעל שם טוב מתעלם ממנו!

החסיד מרגיש מחנק.

למחרת כל יום התפילה הוא מנסה לפגוש במבטו את הבעש"ט, והוא מביט בו במבט מזוגג ולא מבחין בו. כך העד הערב: תפילת נעילה. תקיעת שופר.

ביציאה מבית הכנסת הבעל שם טוב לא מושיט לו יד. הוא פורץ בבכי. בתום התפילה הוא הולך לחדרו של הבעש"ט בבית המדרש.

הבעל שם טוב יושב מולו, נועץ בו מבט נוקב ואומר לו: שלוש מאות שנה הנשמה שלך חיכתה רק לתיקון הזה. חבורת יהודים ביקשו ממך להיות עשירי למניין. ואתה החמצת את התיקון שלך. מי יודע מתי תבוא לך ההזדמנות הבאה.

הרצל חקק:

התפיסה היא שהאדם בכל מעשיו וגם בתפילותיו הוא עושה תיקונים. ויש סיפורים שונים על תיקונים המביעים אמונה.

יש סיפור חסידי על ר' מנחם מנדל מקוצק.

הוא סיפר שעבר בחצות לילה וראה סנדלר, שהכוך שבו עבד היה פתוח. הסנדלר היה כפוף ובידו פטיש והוא תיקן נעליים לאור הנר. הרב שאל את הסנדלר: רייב יהודי, בשעה כזאת אתה עובד?

והסנדלר ענה: כל זמן שהנר דולק, אפשר עוד לתקן...

וכך כל אחד מאיתנו היוצרים, כל עוד הנר דולק אפשר לתקן, ליצור וליצור טוב יותר...

נסיים בקריאת שני שירי אמונה.

בשירי אמונה אנו המשוררים מחפשים נתיב שמחבר בין עולמות, שמגשר בין ההוויות השונות, בין חומר לרוח.

בלפור חקק:

כתיבה אמונית אינה בורחת מן העבר, אינה מוחקת דיסקטים קדומים, וההתחברות באמצעות המלים מזכירה שכתב ישראל אלירז: "איך להיכנס אל חדר ממנו לא יצאת מעולם?", וזו שורה המתכתבת עם אמירה מיסטית של רבי נחמן מברסלב. אקרא שיר שבו הלחש והמלים נותנים כוח לעבור את הדרך, לעשות קפיצת דרך.

קפיצת הדרך/ בלפור חקק

אָמַרְתִּי בַּסְּבָךְ מַחֲשָׁבוֹת מֵעֹמֶק הַלֵּב

לְלֹא מִלִּים לְלֹא מְחִצּוֹת

אוּלַי לָחַשְׁתִּי צֹפֶן חֲצוֹת.

נִפְקְחוּ עֵינַי אֶל הַמַּעְיָן

שֶׁרָחַץ אֶת רַגְלַי מֵי אֱמוּנָה

טְלָלִים וְנִיצוֹצוֹת.

כָּךְ גִּלִּיתִי מֵעֵבֵר לָאוֹר הַנֶּחֱשָׁךְ

שׁוּלֵי הַשִּׁירוֹת הַמְּכֻסּוֹת

מִתּוֹךְ הַהֲרִיסוֹת

וְזָכִיתִי לִקְפִיצַת הַדֶּרֶךְ

בְּסוֹד.

הרצל חקק:  

שירה של אמונה פורצת מבעד לערפל, נותנת תחושה שיש התגלות

שמחדדת את הזמן, את החושים:

שירת האמונה יודעת לגעת בגחלים הנסתרים, לצפות באור הנצחי, האור שמחלחל בכל מקום, שמלווה חיים ולא חדֵל.

אקרא שיר שמבטא את נצחיות האמונה, אותו כוח של אור, שמטיל אלומת יופי על החיים, אור נצחי שלעולם לא יכבה.

את האור הנצחי קשה לכבות/ הרצל חקק

(מתוך הספר 'אנא בכוח אנא בשיר')

עֵין הַיּוֹנָה נְדוֹד. וְנַפְשָׁהּ.

מְבִינָה לְלִבָּם. וְלֹא

נוֹאֲשָׁה. לְאוֹתוֹ מַשָּׁא נוֹרָא

שֶׁשָּׁב לְהִתְנַגֵּן.

קָשֶׁה לְכַבּוֹת אוֹר מְנוֹרָה

כֹּה נִשְׂגָּב. וְהוּא שָׁב. כִּי כָּלְתָה

נֶפֶשׁ. כִּי אֵין.

יֶלֶד מְבַקֵּשׁ חֲלֵב אֵם

וּמֵי רָקִיעַ רוֹטְטִים. מַקֵּל שָׁקֵד

חֲבוּי מֵעֵבֶר

לַבָּתִּים. לַזֵּיתִים. לַדַּפִּים

הַנִּכְתָּבִים בְּעִבְרִית צוֹחֶקֶת. שׁוֹנָה.

מִתְעַנֶּגֶת. מוּל הַפָּנִים, לְפָנִים,

זֶה הַתִּמָּהוֹן. פְּנֵי הַבְּרִיאָה:

אֵין זְמַן אַחֵר.

וּמִי שֶׁיְּאַחֵר

קָשֶׁה לְכַבּוֹת אוֹר מְנוֹרָה

מַרְאֶה הַבֹּהַק שֶׁל הַנֶּצַח

עֵין הַסְּעָרָה