
הזיכרון בא בשירים- אירוע קריאת שירה בבית אצ"ג נובמבר 2026 /הרצל ובלפור חקק
הזיכרון אינו רק מה שהיה, אלא גם מה שנותר בנו, מה שאנו בוחרים לשמר ומה שאנו יוצרים מחדש באמצעות המילים והשירים. יזמנו את האירוע בירושלים בבית אצ"ג (בית אורי צבי), כדי לגעת בנושא הזיכרון. אמנות השירה רואה בזיכרון מקור השראה. הנושא רחב ועשיר, והוא מאפשר לכל משורר ומשוררת למצוא בו את הקול האישי, ובו בזמן ליצור עם שאר המשוררים באירוע מפגש אנושי משותף.
האירוע התקייםם בבית אורי צבי, שהכותרת שלו: "תרבות פועמת בירושלים". האירועים של בית אצ"ג נוגעים בחיים עצמם. המנהל הוא אסף ברקי, ומנהלת האירועים היא תמר דרשן.
משפט המפתח שיצרנו לצורך האירוע: ״הזיכרון הוא הבית שהזמן בונה בתוכנו״
היה זה אירוע מרגש: הזמנו את המשוררות והמשוררים למפגש שירים המוקדש לנושא הזיכרון - אותו מרחב מסתורי שבו העבר ממשיך לחיות בהווה, שבו רגעים חולפים הופכים לסיפורים, ואנשים, מקומות וקולות ממשיכים להתקיים בתוכנו גם כשהזמן מרחיק אותם מאיתנו.
הזיכרון הוא הרבה יותר ממאגר של עובדות ואירועים. הוא רגש, תמונה, ריח, מנגינה, מגע ומילה שנחרתו בלב. לפעמים הוא מאיר את דרכנו, לפעמים הוא מכאיב, לפעמים הוא מתעתע, ולפעמים הוא מעניק לנו מחדש את מה שנדמה כי אבד.
על מה כתבו המשוררים שקראו משיריהם?
מה נוכל לזכור בשירינו?
זיכרונות ילדות ובית ההורים; דמויות שאהבנו ושאינן עוד; אהבות, פרידות ומפגשים ששינו את חיינו; נופים, רחובות ומקומות שנותרו בלב; רגעים קטנים שהפכו לאבני דרך; זיכרונות משפחתיים ולאומיים; דברים שהזמן טשטש, דברים שאנו מבקשים לשכוח, ודברים שאסור לנו לשכוח.
קראנו בשירים שהגיעו אלינו כיוזמי האירוע שירים על הזיכרון האישי ועל הזיכרון הקולקטיבי, על הפער שבין מה שקרה לבין האופן שבו אנו זוכרים אותו, על זיכרונות שהשתנו עם השנים, על געגוע לעולם שהיה, וגם על האפשרות שהכתיבה עצמה משמרת את העבר ומעניקה לו חיים חדשים.
ביקשנו בפנייתנו אל המשוררים להביא שיר שנכתב בהשראת זיכרון - קרוב או רחוק, משמח או כואב, ממשי או מדומיין. שיר שיש בו תמונה, קול, סיפור או שאלה; שיר המבקש לשמר רגע, לפענח עבר או לגעת במה שנותר ממנו בתוכנו.
קריאת השירים באירוע יצרה חוויה מרגשת: הגענו לפגישה שירית, כדי להקשיב לזיכרונות זה של זה, לגלות את המשותף ואת הייחודי, ולראות כיצד מתוך הזיכרון הפרטי נרקמת שירה המחברת בין בני אדם.
השערים אל עולם הזיכרון
ראינו בשירים בערב זה כמה שערים אל עולם הזיכרון.
1. זיכרון הילדות — העולם שהיה
הבית שבו גדלנו, חצר בית הספר, משחקי הרחוב, ריח הבישולים, קולו של הורה, חג משפחתי. כיצד הילד שהיינו מביט בעולם? ומה אנחנו, המבוגרים, מבינים היום שלא הבנו אז?
חלק מן המשתתפים שאלו את עצמם: איזה רגע קטן מילדותי ממשיך לחיות בי כאילו התרחש אתמול?
2. זיכרון ואובדן — מי שאינם עוד
יש מי שכתבו על אדם אהוב, הורים שהלכו מאיתנו, חבר שהתרחק, קול שנדם או קשר שהסתיים. פגשנו את הזיכרון כדרך להמשיך לשוחח עם מי שאיננו, וכאפשרות להעניק נוכחות למה שאיננו יכולים להשיב.
אנשים שאלו את עצמם:
אילו יכולתי לומר לו או לה עוד משפט אחד, מה הייתי אומר?
3. זיכרון של מקום — נופים שנותרו בתוכנו
רחוב, בית, שדה, עיר או ארץ. המקומות שהשתנו, המקומות שנעלמו והמקומות שאנו נושאים עמנו לכל מקום. האם המקום שאנו זוכרים עדיין קיים, או שהוא מתקיים רק בתוכנו?
הכותבים שאלו את עצמם בשירים: אילו חזרתי היום למקום ילדותי, מה היה מזהה אותי ומה כבר לא היה שם?
4. זיכרון האהבה — מה שהלב שומר. משוררים כתבו על מה שנשאר.
5. זיכרון משפחתי ובין־דורי
סיפורים שעברו מהורים לילדים, סודות משפחתיים, מסורות, שתיקות ותמונות ישנות. מה ירשנו בלי שביקשנו, ומה אנו בוחרים להעביר הלאה?
בשירים על זיכרון משפחתי, נוכחנו מקריאת השירים שאנו מבררים לעצמנו:: איזה סיפור משפחתי אני מבקש לשמר, ואיזה סיפור אני מבקש לספר מחדש?
6. זיכרון קולקטיבי — בין האישי ללאומי
זיכרונות של מלחמה ושלום, שכול, הגירה, עלייה, קהילה ואירועים היסטוריים. כיצד זיכרון של רבים נעשה חלק מחייו של היחיד? כיצד שומרים על זיכרון בלי להפוך אותו לסיסמה?
: היכן נפגשים הזיכרון הפרטי שלי והסיפור של המקום והתקופה שבהם אני חי?
7. הזיכרון המתעתע — אמת, דמיון ושכחה
האם אנו זוכרים את מה שקרה, או את מה שסיפרנו לעצמנו שקרה? כיצד הזיכרון משנה צבע וצורה? מה נמחק, מה הוספנו, ומה בחרנו שלא לראות?
כאשר משורר קרא את השיר שלו, שאלנו את עצמנו:
: איזה זיכרון השתנה ככל שאדם מתבגר, ומה השינוי הזה מלמד אותי?
8. הזיכרון העתידי — מה נרצה להשאיר אחרינו?
שיר כמכתב לדורות הבאים, עדות לחיים, צוואה רוחנית או ניסיון להותיר סימן בעולם. האם הכתיבה יכולה להעניק לרגע חולף חיים ארוכים יותר?
פתחנו את האירוע ואמרנו::
״פתחו את דלת הזיכרון״- ספרו לנו, נשמע את שיריכם.
כשאתם מביאים שיר מן הזיכרון , נסו להיזכר בפרט מוחשי אחד: ריח, צליל, אור, חפץ או משפט שנאמר.
כשאתם קוראים שיר, כתבו את הזיכרון כאילו הוא מתרחש עכשיו, בהווה.
מה אתם מבינים עליו היום, שלא יכולתם להבין אז.
סיימו בשורה שאינה מסבירה את הזיכרון אלא פותחת אותו למשמעות חדשה.
לדוגמה, במקום לכתוב ״אני מתגעגע לבית ילדותי״, אפשר לנסות להחיות תמונה:
על אדן החלון נותר ספל, או אצל בלפור חקק בשיר שלו: "על אדם החלון נשען האב".
בשיר על הילדות, אני יוצא מתמונת ילדות ומשם מפליג אל הזיכרון.
פנינו אל הכותבים שקראו שיריהם:
אור אחר הצהריים נוגע בחלון של החדר הזה.
איש אינו קורא לנו לבוא,
ובכל זאת אנו שבים הביתה. פתחנו בגעגוע בלי להצהיר עליו במפורש.
מהו בעצם זיכרון
האם אנחנו שומרים את הזיכרונות שלנו, או שהזיכרונות הם אלה ששומרים עלינו?
בעתר קריאת השירים, חשנו שזוהי שאלה שמאפשרת לנוע בין האישי לאוניברסלי, בין העבר להווה ובין כאב לתקווה. זו שאלה שגם מזכירה שזיכרון אינו רק מבט לאחור: הוא משפיע על זהותנו, על בחירותינו ועל האופן שבו אנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו.
זהו היה הציר של הערב המיוחד הזה בבית אצ"ג: הזיכרון הוא החומר שממנו עשויים חיינו, והשירה היא הדרך להפוך את החומר הזה למשמעות.
דברי סיום לאירוע
הזמנו אתכם להשתתף בערב שירה שהקדש לנושא הזיכרון - אותו מרחב פנימי שבו העבר ממשיך לחיות, רגעים חולפים מקבלים משמעות חדשה, ואנשים, מקומות וקולות נותרים עמנו גם כשהזמן מרחיק אותם.
הזיכרון הוא חומר הגלם של חיינו, אך גם חידה: מה אנו זוכרים ומה אנו שוכחים? מדוע רגע אחד נחרת בנו ואחר נעלם? האם אנו זוכרים את מה שהיה, או את מה שהפך להיות בתוכנו?
קראתם שירים על הזיכרון, על כל גווניו ופניו. על מה שאנו זוכרים, על מה שאנו מבקשים לשכוח, ועל מה שאסור לנו לשכוח.
ראינו שאפשר להתבונן בזיכרון האישי או בזיכרון של דור, בזיכרון חי ומוחשי או בזיכרון שהזמן טשטש. אפשר תמיד לשאול מה נותר מן העבר, כיצד הוא מעצב את חיינו היום, ומה נרצה להותיר אחרינו למען הדורות הבאים.
שמחנו לשמוע באירוע הזה את קולם הייחודי של כל המשוררים באירוע ולגלות כיצד המון נקודות מבט שונות יכולות לארוג יחד פסיפס אנושי של זיכרונות, רגשות ומחשבות. זה היה הפסיפס של הערב הזה.
כאן מתגלה כוחה של השירה.
השיר אינו יכול להשיב את הזמן לאחור. הוא אינו יכול להחזיר אדם שאבד או להחזיר רגע שחלף. אבל הוא יכול להעניק לרגע נוכחות חדשה, להשמיע שוב קול שהשתתק, להאיר פינה שנשכחה ולהפוך חוויה פרטית למשהו שאדם אחר יכול לזהות בתוך חייו שלו.
אולי משום כך, כאשר משורר שיתף אותנו בזיכרונו, הוא לא סיפר רק את סיפורו. הוא פתח בפנינו דלת אל הזיכרונות שלנו.
ואולי זה הדבר היפה ביותר שהתרחשבערב בבית אצ"ג: זיכרונות שונים נפגשו באותו אולם, והפכו לרגע אחד לחוויה משותפת.
אנחנו איננו יכולים לעצור את הזמן, ואיננו יכולים לשמור את כל מה שהיה. אבל אנחנו יכולים לבחור מה לשאת עמנו, מה להעביר הלאה, ואילו מילים להותיר בעולם.
משפט מסכם: כל עוד אנחנו זוכרים, מספרים וכותבים - משהו מן העבר ממשיך לחיות בהווה.
וכל עוד יש מי שמקשיב למילים, הזיכרון אינו נשאר רק נחלתו של מי שחווה אותו. הוא נעשה חלק גם מחייו של מי ששמע אותו.
תודה לכל המשוררות והמשוררים שהעניקו לנו הערב מזיכרונותיהם, מתבונתם ומלבם. תודה לכם, , שהקשבתם ונתתם למילים מקום בתוככם.
מי ייתן שנדע לזכור את מה שראוי להישמר, להשלים עם מה שאי אפשר להשיב, ולהמשיך לכתוב מילים שימצאו את דרכן אל לבם של אחרים - גם אחרי שהרגע שבו נכתבו כבר חלף.
ערב טוב ותודה לכולכם.
לקט שירים מן האירוע:
לִבְרֹחַ / מינה גורל
פַּעֲמַיִם רָצִיתִי לִבְרֹחַ מֵהַבַּיִת
פַּעֲמַיִם בָּרַחְתִּי
אֲבָל מָצְאוּ אוֹתִי
וְהֶחְזִירוּ הַבַּיְתָה:
בְּגִיל אַרְבַּע עִם הָעֲגָלָה שֶׁהַבֻּבָּה בְּתוֹכָהּ
הָלַכְתִּי חֲצִי רְחוֹב
וְאַבָּא תָּפַס אוֹתִי
וּבְגִיל תֵּשַׁע
הִגַּעְתִּי לְבֵית הַדּוֹד שֶׁלִּי
מֶרְחַק אַרְבָּעִים דַּקּוֹת הֲלִיכָה
וְהוּא הֶחְזִיר אוֹתִי הַבַּיְתָה בִּמְכוֹנִיתוֹ.
לֹא רָצִיתִי לְהִזָּכֵר בְּיַלְדוּתִי
אֲבָל כָּל פַּעַם מַשֶּׁהוּ אַחֵר הִזְכִּיר לִי.
חָלַמְתִּי לַעֲבֹר נִתּוּחַ מוֹחַ,
שֶׁיְּשַׁתֵּק אֶת הָאֵזוֹר שֶׁזּוֹכֵר.
כְּשֶׁהָיִיתִי יַלְדָּה סִפַּרְתִּי בַּשְּׁכוּנָה שֶׁנּוֹלַדְתִּי בְּיַפָּן
וַאֲנִי לֹא מִכָּאן בִּכְלָל.
הַשָּׁכֵן אָמַר לִי בְּכַעַס
"לָמָּה אַתְּ מְשַׁקֶּרֶת וְאוֹמֶרֶת שֶׁאַתְּ מִיַּפָּן?"
לְכִי תַּסְבִּירִי לוֹ
כַּמָּה רָצִיתִי לִהְיוֹת יַפָּנִית.
זִכְרוֹנוֹת/ יהודית סולומון
זִכְרוֹנוֹת מְצִיפִים
גּוֹזְלֵי חֹפֶשׁ וְלֶעָבָר מְקַבְּעִים
זִכְרוֹנוֹת מְצַמְצְמֵי חֵרוּת
מַטְבִּיעִים בִּי חוֹתַם-עָבָר, בְּאֵין נִפְרָדוּת.
וְיֵשׁ גַּם זִכְרוֹנוֹת מַעֲלֵי חִיּוּךְ וּנְהָרָה
הַכֹּל מְצֻלָּם עַל עַדְשַׁת הַלֵּב וְהַנְּשָׁמָה
כְּמוֹ צֶמֶר גֶּפֶן רַךְ עוֹטְפִים אֶת הַלֵּב הָעֻבָּרִי
מְבוֹדְדִים מִתְּלָאוֹת יוֹם-יוֹם וּמְגִנִּים עַל הַשַּׁבְרִירִי.
נָחִים לָהֶם הַזִּכְרוֹנוֹת, שֶׁנֶּעֱרָמִים בְּחַדְרֵי לִבִּי,
אַךְ יֵשׁ אֲשֶׁר יִתְעוֹרֵר זִכָּרוֹן וְיִצְעַד לוֹ בְּעוֹרְקִי
יְבַדֵּל עַצְמוֹ מִן הַחֲבוּרָה
וְיִתְבַּע לוֹ מָקוֹם עַל הַבָּמָה
עַל בָּמַת חַיַּי
וּבֵין כָּל מַעֲשַׂי –
לְהִשְׁתַּלֵּב בַּהוֹוֶה מְבַקֵּשׁ
וְאֶת אֲבַק הַשָּׁנִים לְנַעֵר מִן הָאֵשׁ
לְהַצִּית שׁוּב לֶהָבָה
לְהַבְעִיר תְּשׁוּקָה
לַחֲבֹשׁ אַכְזָבָה
וְלִמְחוֹת דִּמְעָה.
אֲפַנֶּה לוֹ דֶּרֶךְ וּשְׁבִילָיו אֲפַלֵּס
אֲחַבֵּק הַזִּכָּרוֹן וְאַשְׁכִּיחַ הֶרֶס
זְרוֹעוֹת אֶפְתַּח לִקְרָאתוֹ
גַּם אִם דָּהוּ גְּוָנָיו – אֶתְאַמֵּץ לְהַחֲיוֹתוֹ.
מָה שֶׁנּוֹתַר/נָעֳמִי תִּדְהָר
כָּל מָה שֶׁנּוֹתַר
הוּא הֵד חִוֵּר
חֲרִיץ בַּחוֹל
שָׂרִיד שֶׁל מַבָּט.
אָרוֹמָה שֶׁל רֶגַע שֶׁחָלַף
שֶׁנֶּאֱסַף אֶל הַתֹּךְ,
כְּצֵל הַמְּסָרֵב לְהִנָּתֵק.
הַיֹּפִי הַמַּכְאִיב שֶׁל הַדִּיּוּק.
בָּרֶגַע הַהוּא
הַמִּלִּים קָפְאוּ.
מָה שֶׁנִּסְפַּג בַּדֹּפֶן כְּרֵיחַ שֶׁל יַיִן יָשָׁן.
שֶׁמּוֹתִיר אַחֲרָיו מַגָּע
גַּם כְּשֶׁהַיָּד כְּבָר רְחוֹקָה.
והלילות קרועי שם /שמעון שלוש
יְמֵי אָב
וְהַלֵּילוֹת קְרוּעֵי שֵׁם
וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת נוֹגַהַת
עַל אֵם דְּרָכִים
וְאִמִּי תִּשְׁכֹּן עָפָר
וְאָבִי מְהַלֵּךְ וּבָא בַּיָּמִים
וַאֲנִי
כְּנֵד הָרִים
וְרֵיחַ אֲוִירִים תָּלוּל מִפִּסְגוֹת
הַלַּיְלָה -
יָכֹלְתִּי לְאַבֵּד אֶת קָרְבַּן הַדָּמִים.
מִתּוֹךְ אֲפֵלַת חַדְרִי הֵסִיט הָאוֹר
הָרָהוּי -
לָחַשְׁתִּי מִדְבָּר
אֶת הֵד עַצְמוּתִי
לִנְסֹעַ בְּלַיְלָה חָשׁוּךְ
שֶׁלֹּא יֵעָצֵר
בִּשְׁבִילִים רְדוּמֵי
פְּסִיעָה.
ליל כוכבים ליוסף/ שמחה סיאני
בְּאוֹתוֹ לֵיל כּוֹכָבִים
מָצְאָה יַלְדוּתִי אֶת בּוֹרֵא עוֹלָם.
וְאָבִי, מוֹרִי וְרַבִּי יוֹסֵף חַיִּים
לֹא זָכָה לִשְׁתּוֹת דְּיוֹ
מִמֵּי הַחַיִּים הַנִּגָּרִים.
נִגְרְעוּ שְׁנוֹת חַיָּיו בַּפְּרוֹזְדוֹר
וְנִצְּבוּ רַגְלָיו בְּפֶתַח הַטְּרַקְלִין.
בְּאוֹתוֹ לֵיל כּוֹכָבִים
נוֹתְרָה יַלְדוּתִי יְתוֹמָה
מְבַקֶּשֶׁת מִבּוֹרֵא עוֹלָם
לְהָשִׁיב לָהּ אֶת הָאָב,
וְלַשָּׁוְא!
רַק הַכּוֹכָבִים
הֵאִירוּ נְתִיבָה בְּנִצְנוּצֵיהֶם
מְנַחֲמִים אוֹתָהּ עַל לֶכְתּוֹ לְיָם הַשָּׁמַיִם.
על אדן החלון נשען האב / בלפור חקק
עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן נִשְׁעַן הָאָב
צוֹפֶה אֶל הֶחָצֵר צוֹפֶה אֶל בָּנָיו
יְלָדִים מְשַׂחֲקִים בֶּחָצֵר הָלוֹךְ וָשׁוֹב
שְׂמֵחִים אֶת יַלְדוּתָם
רוֹאִים כִּי טוֹב.
מוּל עֵינָיו עֵץ הָעֲרָבָה
וּמִתַּחְתָּיו בֵּית הַכִּסֵּא,
בַּבַּיִת אֵין שֵׁרוּתִים, בְּקֹשִׁי יֵשׁ מַחֲסֶה.
שִׁשָּׁה יְלָדִים גְּדֵלִים בְּחֶדֶר אֶחָד
וְהַמְּבַקֵּשׁ מְנוּחָה לְנַפְשׁוֹ
עוֹלָם שָׁלֵם נִגְלֶה לוֹ בַּחַלּוֹן הַמְּיֻחָד.
לְיַד עֵץ הָעֲרָבָה סַפְסָל נָטוּשׁ
וְרֵיחַ שֶׁל שָׂדֶה חָרוּשׁ.
שְׁנֵי בּוֹרוֹת מַיִם בְּלֵב הֶחָצֵר
רֵיחַ שֶׁל מַיִם, הוּא מִתְפַּלֵּל לְיָם
שֶׁתִּהְיֶה פַּרְנָסָה תָּמִיד
עֲבוּר אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו
שֶׁהַבֹּקֶר הַ
לְיַד הַחַלּוֹן שֻׁלְחַן אֹכֶל רָחָב
מֵעָלָיו מְנוֹרָה עִם אָהִיל שֶׁל קְלָף.
אֵיזֶה גַּעֲגוּעַ מוּזָר:
עָטוּף הוּא מַפַּת תַּחְרִים מִבַּגְדָּד
אִשְׁתּוֹ לְיַד סִירִים וְצַלָּחוֹת עַל יַד
הוּא שָׂמֵחַ בְּאֵשֶׁת חַיִל עֲמֵלָה
וּבְרוּכוֹת הַיָּדַיִם
שְׁתִילִים בְּשֻׁלְחָנוֹ יְלָדִים טוֹבִים
יְרוּשָׁלַיִם.
אָבִי מִתְפַּלֵּל תְּהִלִּים, קוֹרֵא יוֹם יוֹם
לִפְעָמִים הוּא חָשׁ כְּחוֹזֵר אֶל חֲלוֹם
אֲבָל בְּשָׁעוֹת שֶׁל סָפֵק
חוֹזֵר אֶל חַלּוֹן
שָׁמַיִם אֲדֻמִּים מוּלוֹ, יָרֵחַ בִּשְׁמֵי רוֹם
וּבֵיתוֹ נָטוּי עַל פְּנֵי תְּהוֹם.
בַּצֹּהַר מוּלִי יוֹרְדִים הַדִּמְדּוּמִים
אֲנִי מֵסִיט מוֹט הַוִּילוֹן
מְבַקֵּשׁ נִחוּמִים
רוּחַ קָרָה בִּירוּשָׁלַיִם וּמֶזֶג סְתָוִי
בְּכָל שֶׁאֶפְנֶה פָּנָיו שֶׁל אָבִי.
שֶׁמֶשׁ בָּא, צוֹנֵחַ בַּמּוֹרָד
וּפְנֵי אָבִי דּוֹהִים אַט אַט.

.