שיר:
הערבה הבוכייה / אורית קירי

רְחוֹקָה שׁוּב מֵהַבַּיִת,
מֵאֲחוֹרֵי הַיָּם וְהֶהָרִים,
אוֹתָם יָמִים חַמִּים שֶׁל קַיִץ,
אוֹתָם שָׁמַיִם בְּהִירִים.
וְעִיר גְּדוֹלָה נוֹשֶׁמֶת לַיְלָה,
לוֹגֶמֶת יַיִן בִּשְׁקִיקָה,
לוֹחֶשֶׁת פִּתּוּיִים בְּלִי דַּי לָהּ
בְּשָׂפָה זָרָה.
עַל פְּנֵי הַמַּיִם הַשְּׁקֵטִים
נָחוֹת קַרְנֵי חַמָּה
בַּאֲדִישׁוּת הַקַּמָּאִית
לִבְכִי הָעֲרָבָה.
כָּאן לְבַדִּי, בְּתוֹךְ מִסְתּוֹר,
עָמֹק בְּהַרְפָּיָה,
לִמְצֹא תְּשׁוּבוֹת, לִמְצֹא מָזוֹר
לִכְאֵבֵי הָאַהֲבָה.
הַבַּיִת רָחוֹק וְגַם אַתָּה,
פֹּה אֵין חַיָּל בָּרְחוֹב,
בְּמֶרְחָק אֵין הֲקַלָּה,
לַצִּפִּיָּה אֵין סוֹף.
מָטוֹס יוֹדֵעַ לְשַׁחְרֵר
כֹּבֶד מְשִׁיכָה,
וְרַק הַזְּמַן שׁוּב מִתְיַסֵּר
עַל שְׁעָתוֹ הַחֲטוּפָה.