על הסרט הדוד שלי יינס /מארי רוזנבלום
הסרט עצמו עוסק באקאם, בן למשפחה שהיגרה מכורדיסטן לנורבגיה, ובדוד שמגיע מאיראן;
העלילה בקצרה:
אקאם הוא צעיר ממוצא כורדי, בן למשפחת מהגרים שעברה מכורדיסטן לנורבגיה. הוא חי באוסלו חיים נורבגיים למדי, בדירה משותפת עם צעירים אחרים, ועובד כמורה לספרות. הוא כבר נטוע בעולם החדש: בשפה, בהרגלים, ביחסים עם אנשים ובאופן שבו הוא מנהל את חייו.
בלילה אחד, גשום, מגיע לדלת דירתו, אדם, שאקאם אינו מצפה לראות: דודו, ינס, שהגיע מאיראן. המפגש מפתיע ומביך. אקאם מכיר את הדוד ואת העולם שממנו הוא בא, ולכן, למרות ההלם, הוא מרגיש שאינו יכול לסרב לו.
שותפיו הנורבגים, לדירה, אינם מבינים מדוע אקאם מאפשר לאדם זר, כמעט, להשתלט על חייהם. מבחינתם, יש גבולות ברורים: מי גר בדירה, כמה זמן אפשר להתארח, מה מותר לעשות במרחב המשותף ומה אסור.
בהדרגה, מתברר, שהרשויות מחפשות את הדוד, ואקאם מבין שהאיש שהגיע אליו באמצע הלילה, אינו, רק, קרוב משפחה שמבקש מקום לישון בו.
הסרט דן במפגש של תרבויות. הוא מוצג גם באמצעות ויכוח רעיוני, וגם דרך ההתנהגות היומיומית עם הרבה הומור וזה יופיו.
בהדרגה נוצרת אפוא קומדיה של אי־הבנה תרבותית: דברים שהדוד רואה, כטבעיים לחלוטין, נתפסים אצל השותפים כחוסר גבולות; דברים שהם רואים כמובנים מאליהם, נראים לדוד קרים ומנוכרים.
אבל הסרט אינו מסתפק רק בהבדל התרבותי.
אקאם נאלץ לשאול את עצמו מה קודם למה: החובה שלו כלפי בן המשפחה או האחריות שלו לחייו שלו ולחייהם של האנשים שאיתם הוא גר.
וזו למעשה השאלה המרכזית של הסרט. הבדל התרבויות. הדוד מייצג עולם שבו המשפחה היא חובה, לא רק קשר רגשי. לכן אקאם נמצא בקונפליקט לא רק עם הדוד. הוא נמצא בקונפליקט עם עצמו.
אקאם נקרע. הוא רוצה להיות אדם נורבגי עצמאי, אבל אינו מסוגל להתנתק מהחובה המשפחתית שממנה הגיע.
וזה מה שהופך את הדוד לדמות הרבה יותר משמעותית ומורכבת מ”קרוב משפחה מעצבן”.
הסרט אינו מציג את ההגירה כמעבר פשוט מארץ אחת לאחרת. הגוף יכול לעבור מאיראן לנורבגיה, אבל התרבות ממשיכה לחיות בתוך האדם!
וזה אולי הרעיון היפה ביותר בסרט: אי אפשר להגר רק עם הגוף. העבר, המשפחה, השפה, הזיכרונות, החובות והמנהגים מגיעים יחד עם המהגר.
הסרט משתמש בהומור כדי לדבר על דבר רציני מאוד: מה קורה לאדם שנמצא בין שתי תרבויות ואינו שייך לאף אחת מהן. מה המחיר שאדם משלם כאשר הוא מנסה לבנות לעצמו זהות חדשה, בעוד הזהות הישנה אינה מוכנה להיעלם.
ובהקבלה לישראל:
ישראל היא חברה של קבוצות שהגיעו ממקומות שונים: מרוקאים, תימנים, עיראקים, פולנים, רוסים, אתיופים, קווקזים ועוד. כל קבוצה הביאה איתה שפה, מאכלים, אמונות, יחסים בתוך המשפחה, תפיסת כבוד, יחסים בין גברים לנשים ומערכת שלמה של זיכרונות.
אבל אחרי ההגירה מתחיל תהליך כפול: החברה החדשה דורשת הסתגלות מול אובדן הבית שממנו הגיעו.
הבן או הבת שנולדו בישראל כבר ישראלים לכל דבר, אבל בבית נשארו ההורים, הסבים, השפה, המנהגים והזיכרון של מרוקו או אתיופיה, לדוגמא.
אצל יוצאי אתיופיה המפגש היה חריף יותר: המעבר מחברה ומסורת יצר פערים בענייני משפחה, סמכות, מעמד, מגדר, דת ואופן ההתנהלות מול מוסדות המדינה.
כמה מהתרבות הישנה אדם צריך או יכול להשאיר מאחור, כדי להשתלב, כמה, ממנה, הוא חייב לשמור כדי לא לאבד את עצמו?
זו שאלה שנוגעת לא רק לכורדים או לאיראנים בנורבגיה. היא נוגעת לכל חברת מהגרים.
הוא אינו רק אדם שמפריע לאקאם לחיות את חייו. הוא מייצג את מה שאקאם מנסה לאזן: המשפחה מול הפרט, המסורת מול העצמאות, חובת האירוח מול גבולות אישיים, והעבר מול ההווה.
ומכאן אפשר להגיע גם לשאלה ישראלית מאוד: האם אנחנו באמת חברה אחת, או אוסף של קבוצות שהתרבות שלהן ממשיכה להתקיים זו לצד זו?
המרוקאי, האתיופי, הכורדי, הרוסי או התימני יכולים להפוך לישראלים לחלוטין — אבל לא בהכרח מפסיקים להיות גם בני התרבות שממנה הגיעו הוריהם.
הזהות אינה בהכרח החלפה של תרבות אחת באחרת. לפעמים היא חיים עם שתיהן בו־זמנית.
וזה בעיניי אחד הדברים שהופכים את הדוד שלי ינס למעניין הרבה יותר מסתם קומדיה על דוד שמגיע להתארח ואינו רוצה לעזוב. הסרט משתמש בסיטואציה משפחתית משעשעת כדי להעלות שאלה רצינית: מה המחיר של השתלבות, ומה אנחנו מוכנים לאבד בדרך אליו.
Marie.
בימוי :ברווא ואהבפור 98 דקות
• שחקנים מרכזיים: פיימן עזיזפור, חמזה אגושיה, סרה פרנצ'סקה ברנה.
Marie.
