על סרט הקולנוע  -הכי טוב שיש  /בנימין אלקובי

 

הסרט 'as  good as it gets', סרט אשר הוגדר מראש כקומדיה רומנטית, אך בעיניי סרט פסיכולוגיסטי מעמיק, משנת 1997, בבימויו של ג'ימס לי ברוקס, ובמשחקו הנהדר של ג'ק ניקולסון, אך לא פחות מזה גם של הלן האנט, ואשר שניהם גם יחד זכו בפרס האוסקר על משחקם באותה השנה, תורגם לעברית כ'הכי טוב שיש' (כותרת מהחיים, מוצלחת וחכמה בעיניי, וכפי שתיווכחו בהמשך דבריי), הוא למעשה סרט מהז'אנר של 'סיפור חניכה' ארוך (כשעתיים ועשרים דקות).

העניין של אורך הסרט – כאמור, למעלה משעתיים – הוא משמעותי לדיוננו. מכיוון שהז'אנר הספרותי הזה, הנקרא 'סיפור חניכה', הוא למעשה מעין אפוס, סיפור ארוך מאוד, רב עלילה ורב מהמורות, שבמהלכו עליות וירידות שאותן חווה הגיבור, שמטרתן לחשל את רוחו ולגבש את אישיותו, ולהביאו למקום שאליו מגיע בסופו של מסע : איש מנוסה, חכם, שיודע לספר על החיים דבר אחד או שניים. כאלה הם, לדוגמא, האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס, ולהבדיל גם 'הרפתקאותיו של פינוקיו', מאת קרלו קולודי.

בסקירה הקודמת שלי כאן, על הסרט 'המכשפה' (ראה להלן רשימתי : 'תפיסת הקולנוע המשתנה במשך הדורות'), ציינתי לא לשבח את העובדה, שהמהנדס, הגיבור, המגיע לכפר שבדי נידח, כדי לבצע שם פרויקט הנדסי מורכב, במהלך כ-90 דקות בקושי של סרט, הוא גם מספיק להסתגל לחיי הכפר והאנשים שבו, שאינם לא מעמו, לא משפתו ולא מתרבותו, מכיר 'מכשפה' השוכנת ביער הסמוך, מספיק אף להתאהב בה (מלבד התאהבותו לתושבת מקומית נוספת, שתקנא בסתר ל'מכשפה' שגזלה ממנה את 'אהבתו' אליה ...), לקשור איתה קשרי ידידות והיכרות אינטימית כביכול, להתעמת עם תושבי הכפר, ואף להתאבל לבסוף על מותה האכזרי והטרגי של 'המכשפה'. כל זאת, כאמור, ב-90 דקות ! 

לחיים, כידוע, יש הקצב שלהם. והקצב הזה צריך לעבור את מסך הקולנוע ו'להדביק' בו את הצופה, לשכנע אותו בתהליכים שהוא מייצג ובאמינותם. לכן אפוס זקוק לזמן אפי מוחשי גם על גבי המסך וגם מחוצה לו.

לכן, בניגוד ל'המכשפה' כנזכר, הסרט 'הכי טוב שיש' 'לוקח לו את הזמן' (למעלה משעתיים), כדי לתאר ולשכנע בו ובאמצעותו, בסופו של דבר, את הצופה, על דבר התהליך הארוך והמורכב שגיבור הסרט, במשחקו של ג'ק ניקולסון, סופר מצליח, העונה לשם מלווין יודל, עובר מעין תהליך ריפוי ארוך, רב מהמורות, מייגע ומייסר, מהיותו איש הסובל מאובססיה כפייתית ((OCD וממיזנטרופיה קשה, לאיש שמגלה לפחות כוונה להתחיל להיות נורמלי ואנושי וכאחד האדם. 

כל-זאת בא לו וקורה לו באקראי גמור, בזכות קשרים ואהבה לכאורה שהוא מגלה ומפתח, טיפין טיפין, צעד צעד, בקושי רב, גלוי ומשכנע, ומלכתחילה באופן בלתי צפוי לחלוטין, עם מלצרית חד-הורית וקשת-יום (הלן האנט), המטפלת - בנוסף לכל הצרות הקיימות עבורה גם בלאו הכי - בילד שלה, הלוקה באסטמה קשה. 

ג'ק ניקולסון, שחקן מזן השחקנים 'הגדולים מהחיים', כמו מרלון ברנדו ומריל סטריפ, ומזכיר, מבחינתי, באישיותו הכריזמטית הגדולה, להבדיל, את הזמרת ריטה אצלנו, ואת שושנה דמארי, אומניות ודיוות - מגלם בסרט בצורה אמינה וכאמור פסיכולוגיסטית לגמרי, את הדמות החולנית והכפייתית, בכל הנהגותיה ומנהגיה היומיומיים של הסופר הבודד והמבודד הזה, מלווין יודיל, אשר ככל שהוא 'מצטיין' בחיים היומיומיים לבטא סלידה מבני-אדם ומהזוהמה העירונית – ובנוסף לזה, כאילו לא די בכך - הוא איננו נרתע מלהביע בפומבי דעות קדומות וגזעניות כלפי קהילות ומיעוטים, הרי דווקא בכתיבתו הספרותית הוא מביע רגישות ואמפתיה כלפי בני-אדם בכלל, וכלפי נשים בפרט. כל האהבה המנועה והחסוכה ממנו בחיי המעשה, מתגלה באופן מפתיע, במלואה ובמלוא גדולתה דווקא ביצירתו.

לג'ק ניקולסון יש 'רקורד' ידוע במשחק הטירוף, החייתיות והשטניות בסרטיו. אמנה מהם כאן : 'קן הקוקיה','זאב', 'המכשפות מאיסטווד', 'הניצוץ', 'באטמן', 'השבועה'.

'הכי טוב שיש' נמנה לטעמי כאחת מפסגותיו הקולנועיות.                (C) 

 

בימוי     :ג'יימס ל. ברוקס 138 דקות

שחקנים ראשיים: ג'ק ניקולסון

הלן האנט

גרג קיניר

קובה גודינג ג'וניור