על פרפר על גחלים עם אורית קירי / ראובן שבת
ספרה החדש של המשוררת אירית קירי,-" פרפר על גחלים" הוא שילוב מעניין, יפה, פיוטי ומחכים. שירתה של אורית קירי היא שירה ריאלסטית-לירית, המשלבת היטב דימויי טבע וקיום אנושי מבלי
עודף מיותר של ריתמוס. זוהי כתיבה ישירה, כנה, טבעית המושכת היטב את לב הקוראים.
ספרי מעט על עצמך ומדוע את כותבת שירה
שמי אורית קירי, לצד חיי המשפחה ועבודה, המוזיקה והכתיבה מהוות את העוגן המרכזי בחיי. על אף שלא נולדתי דוברת עברית (נולדתי ברוסיה), אחרי יותר משלושה עשורים בארץ ,האהבה שלי לשפה רק הולכת ומתעצמת, והיא המצע שעליו צומחת היצירה שלי. בשנת 2012 הוצאתי לאור את ספר הילדים "הנסיכה המכושפת", והשנה ראה אור ספר השירים החדש שלי, "פרפר על גחלים" – פרי עמלי בשש השנים האחרונות. עבורי, כתיבת שירים היא קודם כול כלי פורקן רגשי ומחשבתי, כזה המשקף את עולמי הפנימי ואת המציאות המורכבת שסביבנו.
מה מייחד את הספר הזה מבחינת האמירה השירית שלו ובכלל?
לאורך כל חיי, מילים בערו בי. כתבתי וחיברתי המון, אך הכול נשאר בתוכי – עד שהתמלאתי, ורק היה חסר טריגר קטן כדי לפרוץ את הסכר. לפני כשש שנים הטריגר הזה הגיע, חמוש בשורת המחץ של המשורר פרננדו פסואה: "עצוב יותר ממה שקרה הוא מה שמעולם לא קרה" – משפט שחידד אצלי את טעם ההחמצה והניע אותי לפעולה.
בהיותי טיפוס מופנם וביישן, היציאה מהמגירה הייתה רגע מכונן. פתאום הרגשתי חופשיה לשפוך את ליבי בלי חשש להיות נשפטת, משוחררת מאזיקי החרדות. כך יצרתי לעצמי מרחב ומציאות מקבילים שבהם הכול אפשרי.
מבחינת האמירה השירית, הספר הזה הוא בטן חשופה. הוא נע על קו התפר הדק שבין אמת לדמיון, פעם כך ופעם כך. המניע המרכזי לכתיבה הוא אהבה – אהבה טוטאלית, סוחפת ומשגעת, כזאת שיודעת לתת מעצמה הכול עד הטיפה האחרונה, ולעיתים גם ללא תמורה.
ומבחינת האמירה הכללית, המסר שלי הוא שאין דבר כזה "מאוחר מדי" להגשים חלומות. כתבתי זאת בפתיחת הספר בהקשר לטעם ההחמצה: נכון, נשרו לא מעט עלים מעץ חיי וכמה ענפיו סדוקים, אך דווקא עכשיו הפרי בשל.
מי הם שלושת המשוררות/ים הכי מוערכים בעינייך ומדוע?
הבחירה שלי נובעת מתוך חיבור עמוק לנפשם ולדרך שבה הם מתרגמים רגש למילים. שלושת היוצרים האהובים עלי הם:
לאה גולדברג. אני מעריצה אותה בשל אופן הכתיבה המוקפד, המסודר והמחורז שלה, ששומר על אלגנטיות גבוהה גם בתוך סערת נפש. מעל לכול, אני מתחברת לעיסוק הבלתי מתפשר שלה באהבה נכזבת, בכמיהה, בתסכול ובקבלה השקטה של הגעגוע.
לאונרד כהן הוא היוצר ששבה את לבי בזכות העומק הפילוסופי של כתיבתו. אני נמשכת אל המבט הייחודי שלו כגבר על מהותה של אהבה אמתית, המבט שמשלב בין היתר קדושה וחילון. לכך מצטרפים כמובן הלחנים המרגשים וקולו העמוק, שמעניקים למילים משקל של תפילה.
אלכסנדר פן והיצר הסוער, הטרגי והרומנטי שלו. עבורי הוא סמל להתמסרות טוטאלית לאהבה גדולה, הן בשירתו והן בחייו הסוערים. אני מוקסמת מדמותו כ"שיכור נצחי" של תשוקה ומאהב נפלא שיודע להעלות אישה לפסגות של אושר, אך בה בעת נושא בתוכו גם את היכולת להרוס ולאכזב עד עמקי הנשמה. יש בכתיבה שלו אמת פראית וחסרת מעצורים.
האם ניתך לדעתך להעריך איכות של שירה?
לדעתי, אי אפשר למדוד שירה בסרגל נוקשה של "איכות". מבחינתי, שיר טוב הוא שיר שמצליח להעביר מסר, לגעת בקוראים, ולשמש למשורר כלי פורקן רגשי אמתי. מעניין שאחד הכלים היפים בכתיבה שירית הוא האפשרות לשבור את השפה. בשירה מותר ליצור מילים חדשות, חיבורים מקוריים ומבנים ששייכים רק ליוצר. נוסף לכך, השירה מבחינת סגנון, נושאים או רמת השפה אינה מוצר שנועד לפנות לקהל רחב. שירה אינה מדע מדויק. לכל שיר יש את התדר הייחודי שלו, ולכל שירה יש את הקהל המדויק שלה, שמסוגל להקשיב ולהכיל אותה.
אם היית נקלעת לבקתה בודדה בהרים למשך חצי שנה איזה שלושה ספרים היית בוחרת לקחת איתך ומדוע?
השהות בבקתה מבודדת דורשת ספרים שלא רק מעבירים את הזמן, אלא כאלה שמזינים את הנפש, מציעים חומר למחשבה ומאפשרים קריאה חוזרת ונשנית. הבחירה שלי מורכבת משלוש יצירות שכל אחת מהן נוגעת ברובד אחר של הקיום האנושי.
"עלובי החיים" מאת ויקטור הוגו - בעיקר בזכות דמותו המהפנטת של ז'אן ולז'אן. זוהי דמות נדירה המשלבת עוצמה פיזית גברית לצד רכות, חמלה ועדינות נפש יוצאת דופן, בייחוד ביחסו לקוזט. כוח הרצון שלו, שליווה אותו לאורך כל חייו כדי למלא את הבטחתו ולהקדיש את קיומו לתיקון ולחסד, הוא מקור להשראה עצומה בעיניי.
"האמן ומרגריטה" מאת מיכאיל בולגקוב - יצירה רב-שכבתית מופלאה המפגישה בין אתאיזם לאמונה, בין המיסטי, הכישוף והרוח האלוהית הגבוהה לבין החולשות והצרכים הנמוכים של בני האדם. ומעל לכול, זוהי יצירה מרהיבה על אהבה טוטאלית שלא ידעה גבולות – אהבה חזקה וסוחפת המנצחת את הייאוש ואפילו את המוות.
"חיים כמשל" מאת פנחס שדה - ספר שמרתק אותי בזכות עמדתו הבלתי מתפשרת של הסופר והמשורר לוותר על חיי אהבה ומשפחה קלאסיים למען השירה והרוח. שדה טוען כי שירה טובה ואמתית לא יכולה לנוח על זרי הדפנה של חיי משפחה מאושרים, היא חייבת לצמוח מתוך כאב, אכזבה, חיפוש תמידי והשתתפות בצער הזולת. הוא רואה בסבל מעין "מעיין" שממנו נובעת השירה. עבורי כמשוררת, התפיסה הזו של הכאב כמנוע ליצירה היא נושא להרהורים והשראה.
