סיפור:
הגמל שלי טעון יותר / בלפור מור
״כאשר שני גמלים באים זה מול זה, ויש שביל צר, שיש בו מקום רק לגמל אחד, אזי הגמל שטעון משא זכות הקדימה נתונה לו [...] אנחנו הדתיים יש עלינו משא כבד של לימוד תורה, שמירת שבת ומאכלות כשרות. לכן צריכים האחרים לפנות לנו את הדרך״.
מרדכי קיפל את העיתון והניחו בכיסו. מחר יראה לאריה. אם כך דיבר החזון איש עם בן־גוריון, אולי גם הוא יוכל להיעזר במשל. אריה פטר את בקשתו למטבח כשר בנפנוף יד: קודם נקים יישוב, אחר כך נריב על הסירים. לדברי החזון איש בוודאי יקשיב, חשב.
למחרת נפגשו בשביל שמעל הוואדי. גמלו של מרדכי נשא ספרים לבית המדרש; גמלו של אריה נשא מכלי מים. רק גמל אחד יכול היה לעבור.
מרדכי חזר על המשל.
״גם שלי טעון,״ אמר אריה.
״אני מדבר על מה שאדם נושא.״
אריה הידק את אחיזתו באפסר. ״ואתה חושב שאני מדבר רק על מכלים?״
מרדכי הביט בארגז התחתון. שם נח החומש שאביו הסתיר בבטנת מעילו כשהגיע מאירופה.
אילו ידע אריה מה עבר הספר הזה, היה זז.
אחר כך הביט בידיו הסדוקות של אריה. מאז התקלקל הצינור, עלה אריה מן המעיין שלוש פעמים ביום.
״אז למה את שלי אתה לא רואה?״ שאל.
אריה עמד להשיב. במקום זאת ניגש לארגז הספרים שהחליק ותמך בו עד שמרדכי הידק את החבל.
״איפה צריך לעמוד הכיור הנוסף?״ שאל.
״ליד החלון.״
״תראה לי בערב.״
מרדכי הביט בגומחה שמאחוריו. הוא הוציא את החומש מן הארגז ותחב אותו מתחת לזרועו.
״תעזור לי לפרוק שני ארגזים. אוכל להכניס את הגמל לכאן. המים שלך קודמים עכשיו.״
לאחר שעבר אריה, עלה לקראתו איש ובידיו שני פחים. הוא נעצר לפני הגמל.
״פתחו לי את השער למעיין.״
אריה נעצר. ״יוסוף, כבר הסברנו. זה שטח המשק.״
״המעיין היה של הכפר.״
״הכפר איננו.״
יוסוף הניח את הפחים.
״אני ישנו.״
מרדכי הכיר את פניו. ביתו של יוסוף שימש עכשיו מאפייה. פעם ראה אותו עומד מול החלון, והסיט את מבטו.
אריה ניסה לעבור. יוסוף נשאר במקומו.
״יש משפחות שמחכות למים,״ אמר אריה.
״גם שלי.״
אריה אחז בכתפו ודחק אותו הצדה. אחד הפחים התגלגל במדרון. יוסוף השתחרר מידו.
מרדכי ירד והביא את הפח. שפתו התעקמה.
״אפשר ליישר,״ אמר.
אריה הביט ביד שבה דחף. אצבעותיו עוד היו קפוצות. בלילה קרא בתורת הבודהא על הכעס המתעורר ועל האפשרות שלא לפעול מתוכו. בחדר היה הדבר ברור. כאן שמע בדברי יוסוף דרישה שיסתלק מביתו שלו.
״לא היית צריך לחסום אותי,״ אמר.
יוסוף לקח את הפח ממרדכי.
אריה שתק. אפילו עכשיו אני מאשים אותו, חשב. הוא פתח את כף ידו, כרע ליד הגמל ופתח את ברז אחד המכלים. המים זרמו אל הפח.
״דחפתי אותך,״ אמר. ״לא הייתי צריך.״
יוסוף הניח גם את הפח השני מתחת לברז.
אריה מילא גם אותו. עכשיו יצטרך לעלות למעיין פעם נוספת לפני הערב.
״מחר תפתחו?״ שאל יוסוף.
״אני לא יכול להחליט לבד.״
״ולסגור יכולתם?״
מרדכי הביט לעבר גגות הקיבוץ. רק עכשיו הסכים אריה לעזור לו במטבח. אם יביא את יוסוף לאספה, אולי יאבד את ההסכמה הזאת. ואם יוסוף יבקש את ביתו בחזרה, מה יאמר? הוא נגע בעיתון שבכיסו. החומש עוד היה תחוב מתחת לזרועו. יוסוף התכופף להרים את הפחים.
״בוא לאספה,״ אמר מרדכי.
״כבר באתי. השומר שלח אותי.״
מרדכי הוציא את ידו מן הכיס.
״אחכה לך בשער. ניכנס יחד.״
בערב ישב יוסוף מול המזכיר. אריה הניח על השולחן את מפתח שער המעיין.
״בלי שער ייכנסו זרים,״ אמר חבר.
״אני זר?״ שאל יוסוף.
איש לא ענה מיד.
״צריך גם לדבר על הבית שלי,״ הוסיף.
מרדכי הרגיש את המבטים פונים אליו. הוא זכר את שמחת החברים כשמצאו מבנה עם קירות שלמים. ״עכשיו מדברים על מים,״ כמעט אמר. הוא עצר וקירב את כיסאו לשולחן. ״מה אתה מבקש שנעשה?״ שאל את יוסוף.
עד חצות הסכימו על מעבר קבוע למעיין ועל פגישה נוספת. על הבית לא הסכימו.
למחרת נפגשו שלושתם ליד שער המעיין. אריה פתח אותו, אבל הפתח היה צר מדי לעגלה שיוסוף הביא.
״צריך להזיז עמוד,״ אמר יוסוף.
אריה הביט במרדכי.
״את הכיור נעשה אחר הצהריים,״ אמר מרדכי והוריד את ארגז הכלים.
יוסוף הניח את הפחים וניגש להחזיק בעמוד.
