מסה:

צמות /צדוק עלון 

 

 

ראובן שבת סיפר לי שראה ברכבת שתי צעירות, אחיות כנראה, בגילאים שונים, כאשר במהלך הנסיעה הגדולה מבין השתיים, שגילה היה צעיר מאוד, קלעה צמות לילדה הקטנה ממנה בשנים. הוא תמה מניין יודעת הילדה את מלאכת הקליעה. היא עשתה זאת כמצוות איש מלומדה בדיוק מרבי ובלא להתבלבל. אפשר היה להניח כי היא למדה זאת, אך דומה כי גם אלמלי לימדוה זאת – היא הייתה יודעת מלאכה זו, כאילו הדבר נמצא בגן הנשי. והוא סיפר על זה.

אני הרהרתי בדבר; תחילה סברתי כי כנראה מלאכת הקליעה היא טמועה כמו שמלאכת היניקה משדי האם היא מוטמעת, וכמו שהיכולת שלנו ללמוד את השפה היא מוטמעת בתוכנו, כפי שלימדוני נועם חומסקי, שהראה כיצד מבנים דקדוקיים עמוקים אינם נרכשים מן הסביבה אלא טבועים באדם מלידה כחלק מן המטען הביולוגי שלו.

הרהרתי בדבר ונזכרתי כי פעם כתבתי כך: 'אני לא רוצה לכתוב בשפה שאליה נולדתי; אני רוצה לכתוב בשפה שאפשרה לי ללמוד את השפה שאליה נולדתי'.

הרהור זה הוביל אותי למחשבה שאולי ישנה איזו שפת-על קדמונית, שפת ראשית מטאפיזית, שכל השפות המדוברות והנכתבות אינן אלא תרגום שלה. מעצם מציאותה של שפת-על זו, מחויב אני להסיק כי המחשבה קדמה לשפה. לא ייתכן שאני חושב רק משום שיש לי שפה, כפי שטען ויטגנשטיין, שראה בשפה את גבולות המחשבה וטען כי אין דבר מחוץ למשחקי הלשון הציבוריים; המציאות הפוכה היא. ישנה שפה מטאפיזית פנימית, וכשאני חושב – אני חושב אמנם במילים ובאותיות של שפתי המדוברת, אך אלו הן רק לבוש ותרגום לאותה שפה בראשיתית, לאותו מושג ראשון ובלתי אמצעי הנמצא בתוכנו עוד בטרם דיבור.

אלא שלא הייתי שבע רצון והמשכתי להרהר בדבר. מניין אנו יודעים את מה שאנו יודעים שאנו יודעים? אם כדי להבין מושג חדש אני משתמש במושגים שאני כבר מכיר – אז באיזה מובן הוא חדש? הוא לא יכול להיחשב כחדש. ומנגד, אם כדי להבין מושג חדש אני נעזר במושגים קודמים – כיצד נוצר המושג הראשון? הרי יש כאן מהלך רקורסיבי אינסופי.

ואז נזכרתי במיילדת אריאן. לפני שנים רעייתי ואני השתתפנו בקורס, לפני לידת בכורתנו. אריאן הייתה מיילדת ששמה יצא לפניה. אנו חשנו כי במהלך השנים ההתייחסות אל הלידה הלכה ונשתנתה בצעדים גדולים; ההתוודעות לאריאן גרמה לנו לחשוב שהיא – בינה לבינה – חושבת שיהיה זה אך הוגן לחשוב שהיא עצמה היוותה גורם חשוב בתהליך ההשתנות-לטובה הזה. משהוצע לה, לאחות אריאן, לפתוח קורסים ללידה לנשים, שזו להן הלידה הראשונה, ולבעליהן, היא ניאותה בזרועות פתוחות.

בחלוף השנים נודע לכול כי הקורסים שבהדרכתה הם טובים ומיוחדים, ויש בהם גוון אישי שאותו השכילה אריאן לנטוע. התייחסותה אל הנשים בקורס הייתה מובנת בתחילה, אולם במרוצתו של הקורס הייתה מתעוררת אצלך השאלה: מה מניע אותה להתייחס אל הנשים כהתייחס ההורה אל תינוקו שאך זה נולד? מה גורם לה להתייחס אל הנשים לא כאל סובייקט השולט על מעשיו וגם אחראי על מעשים שלעתים אולי מודרכים על ידי יצרים אפלים, אלא כאל סובייקט שמה שמדריכו אינו אלא התום וטוהר הכוונה?

לא היה אפשר לדעת אם התייחסות זו נבעה מתוך רצון שמקורו בתום הטמוע בה, או שמא התייחסות זו הלכה ונתהוותה אצלה במהלך השנים הרבות שבהן עסקה בנשים יולדות. יייתכן שהיה זה תום ילדותי לא-ריאליסטי השוכן בה שהמריצהּ להתייחס כך אל הנשים טרם הלידה הראשונה. אך ייתכן שהייתה זו תולדה של שנים רבות ושל פיכחון די הצורך שגרם לה לדעת כי לעתים זולתך מתייחס אליך בהתאם לידיעתו את ציפיותיך ממנו, והיא פעלה כך שציפיותיה החיוביות תיעננה בטוב. ואולי בכלל היה לעניין זה קשר לעובדה שהיא עצמה לא ילדה – עובדה שאריאן לא הייתה מדברת עליה, אבל גם לא הייתה לא-מדברת עליה.

ואולם במרוצת זמן שהייתך איתה היית חש כי מצד אחד היא מנסה להחדיר אצל הנשים את העובדה כי מצב של לידה הוא מצב של חוסר ישע וחוסר אונים (אמנם רגעי, אבל מוחלט) – מצב שמצריך הזדקקות לזולת, בעוד שמהצד האחר מבקשת היא להביא לתודעת הנשים היולדות את העובדה החשובה כי עזרת הזולת במצב זה היא עניין טבעי המשולל כל התחסדות. על האישה להודות בינה לבינה בחוסר האונים שלה, תוך הבנה כי העזרה שמגיש לה הזולת משוללת התחסדות – עזרה שמקורה ברצון הטוב כשלעצמו.

בשיעורי הפילוסופיה היו אומרים שזו דוגמה טובה לעניין הרצון הטוב של קאנט, שהגדיר את המעשה המוסרי הצרוף ככזה הנובע אך ורק מתוך חובת הרצון הטוב, כשהוא מנוער לחלוטין מכל נגיעה אישית, תועלת או אינטרס; שכן כל דוגמה שהוצגה בשיעור ניתן היה לומר עליה כי מאחורי הרצון הטוב מסתתר אינטרס. ואילו המקרה הזה – כך לפחות האמינה האחות אריאן – צריך לגרום לאישה להבין כי כשם שאין יצרים אפלים מפעילים את הזולת לעזרה בעת לידתה, כך גם אין מקום ליצרים אפלים לפעול בקרבה ככלל כל העתים.

אולם לאחות אריאן היו עוד רצונות: היא אף רצתה להניח לנשים להבין כי להן יתרון גדול בזאת שהן יולדות והגברים אינם יכולים ללדת. לכן קל להן יותר להגיע למסקנה שמעשי בני אדם, גברים ונשים כאחד, אם נעשו מתוך מניעים שליליים ומתוך כוונה רעה, הרי שכך הדבר מחמת נסיבות חיצוניות ולא מחמת איזה רוע בסיסי המהלך אימה בתוככי המין האנושי. לגברים לא נתן הטבע מצב טבעי כלידה, שבו הם זקוקים לעזרה מצד הזולת תוך כדי הבנה פנימית (הן מצד מקבל העזרה והן מצד נותן העזרה), כי העזרה המוגשת היא נטולת פניות ומחוסרת יצריות אפלה. לפיכך להם – לגברים – יקשה להסיק את מסקנתה של אריאן המתבקשת ממצב כזה בדבר מציאותו של הרצון הטוב, ועל האישה מוטלת החובה להעביר מסקנה זו אל הגברים.

נזכרתי באריאן כי כשראיתי את חוסר האונים של האישה היולדת, את הצורך שלה בעזרה ואת העזרה המוגשת לה מתוך תובנה פנימית כי עזרה זו משוללת התחסדות ונובעת מתוך הרצון הטוב כשלעצמו, חשבתי כי סבל היולדת (מצד אחד) והעזרה ההכרחית המוגשת לה שהיא חסרת פניות ומשוללת התחסדות (מהצד האחר), שניהם יחדיו יש בם ללמד זכות על מעשה הבריאה ועל אותם מעשים של בני אדם – גברים ונשים כאחד – שנעשו מתוך יצריות אפלה.

מחשבה זו הובילה אותי בחזרה אל הילדה הקטנה, שראה ראובן, הקולעת צמות לאחותה הקטנה ממנה; אולי מדובר כאן באינטואיציה נשית מטאפיזית במהותה שנועדה להתמיד ביישות. מלאכת הקליעה היא כלידה. האישה יודעת באינטואיציה בראשית חריפה, הנעוצה בהבנתה את הרצון הטוב שבו מסתייעת לה הלידה, מהי קליעת צמה לשם המשך היישות והיא אינה נזקקת ללמוד זאת. הגברים יכולים להביט במעשי הקליעה כמשהו מיסטי – כמעשה בריאה של יש מאין, ואולי ללמוד מכך על עוצמת כוחה האינטואיטיבי של האישה להתמיד ביישות.

ואינני יכול לסיים רשימה זו בלא להזכיר את אימי; היא הייתה סרגנית מופלאה. אני זוכר כיצד כל השכנות היו מגיעות אליה לראות את פלא הצמה הנקלעת במסרגותיה של אימי וכיצד הן למדו בהשראה וללא דידקטיקה לקלוע צמות. אני יכול בוודאות לומר כי שום צמה קלועה בסוודר שסרגו שכנותינו לא דמתה בעוצמתה לצמה שקלעה אימי, אבל ברור לי כי דעתי היא סובייקטיבית.

ועל חלת השבת הקלועה שאימי הייתה אופה אין לי מה לומר; הקדושה – קדושת ההווייה נבעה ממנה.

השיח הזה עם ראובן שבת, שהעלה תמיהה על יכולתה של הילדה לדעת, מבלי שהיא יודעת שהיא יודעת כיצד לקלוע צמות בשיערה של אחותה, הובילה אותי למחשבות על השפה שאנו יודעים מבלי שאנו יודעים מניין אנו יודעים, כשם שהתינוק מחפש את שדי אימו מבלי לדעת מניין הוא יודע לעשות זאת. בתוך כך עלתה בזכרוני המיילדת אריאן שביקשה להראות במעשיה שמעשה הלידה מגלם בתוכו רצון טוב כשלעצמו.

האינטואיציה הנשית, המבטאת כמיהה מיסטית להתמדה ביישות, מקבלת ביטוי הן במעשה הלידה והן במעשה קליעת הצמה, והצמות הקלועות בסוודר שסרגה לי אימי במסרגותיה עולות לנגד עיניי.

השיר "צמות" הלקוח מספרי "בהמולת היום והלילה אני שוכח וזוכר", 2007, 'עיתון 77', שאותו ערך יעקב בסר.

 

צמות

 

אֲנִי לוֹבֵשׁ סְוֶדֶר

שֶׁאִמִּי סָרְגָה.

 

גִּילִי כָּעֵת הוּא כְּגִילָהּ שֶׁל אִמִּי

בָּעֵת שֶׁסָּרְגָה אֶת הַסְּוֶדֶר

 

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם אִמִּי חָשְׁבָה

שֶׁכְּשֶׁאֶהְיֶה בַּגִּיל בּוֹ הִיא סָרְגָה אֶת הַסְּוֶדֶר

עֲדַיִן אֶלְבַּשׁ אוֹתוֹ עַל גּוּפִי

 

אֲנִי מַבִּיט בַּצַּמּוֹת הַקְּלוּעוֹת שֶׁל הַסְּוֶדֶר

וּמִשָּׁם עוֹבֵר מַבָּטִי לַצַּמּוֹת הַקְּלוּעוֹת שֶׁל בִּתִּי

צַמָּה וְעוֹד צַמָּה

וְצָמְאָה נַפְשִׁי וְצָמְאָה.