קונצרט פתיחת העונה של תזמורת הבארוק ירושלים/ מארי רוזנבלום
נשים, הישרדות, קול ואחרוּת
תזמורת הבארוק ירושלים פותחת את עונת 2026–2027 בתוכנית המעמידה במרכזה שלוש דמויות נשיות מן המורשת היהודית: אסתר, תמר ויהודית. התוכנית מחברת בין יצירות בארוק של הנדל, לידרטי ושרפנטייה לבין יצירה חדשה של חנה אג'יאשווילי, „ותאמר תמר ליהודה”, המבוצעת בבכורה עולמית.
על התזמורת מנצח ונגן צ'מבלו - פרופסור דוד שמר.
19 נגני תזמורת הבארוק ירושלים.
5 זמרים: קרן מוצרי, נעמי בורלא לוי, דורין סטין, ריכרד רש, דימטרי נגרימובסקי.
+
התוכנית אינה רק אוסף של יצירות העוסקות בנשים. שלוש הגיבורות ניצבות בתוך מצבים של סכנה, יחסי כוח והכרעה. כל אחת מהן מוצאת דרך אחרת לפעול בתוך עולם שאינו מעניק לה מראש כוח פוליטי או חברתי שווה.
אסתר – לשרוד באמצעות זהות, תבונה ותזמון
אסתר היא נערה יהודייה שנלקחת לארמון המלך אחשוורוש והופכת למלכה. היא מסתירה את זהותה היהודית. כאשר המן מתכנן להשמיד את היהודים, אסתר ניצבת בפני הכרעה: לשתוק ולהגן על עצמה, או לחשוף את זהותה ולסכן את חייה כדי להציל את עמה.
הכוח שלה אינו כוח צבאי. היא פועלת באמצעות תבונה, איפוק, תזמון ויכולת לקרוא את האדם שמולה. היא אינה יוצאת אל המלך בהתפרצות; היא בונה מהלך. היא מזמינה אותו ואת המן למשתאות, יוצרת מתח וציפייה, ורק ברגע המתאים חושפת את הסכנה.
זהו סיפור של הישרדות שאינה פסיבית. אסתר שורדת דווקא מפני שהיא לומדת להשתמש בכלים שהעולם שבו היא חיה מאפשר לה: מעמדה, נוכחותה, קולה והיכולת שלה להשפיע על המלך.
המוזיקה של הנדל ולידרטי מעניקה לסיפור הזה ממד נוסף: האישה שאולי הייתה יכולה להישאר דמות נסתרת הופכת לקול. עצם העובדה שהסיפור שלה חוזר שוב ושוב אל הבמה הופכת את השתיקה שלה לשעבר לנוכחות.
תמר – אישה שנאלצת לקחת את גורלה לידיה
תמר, בספר בראשית, היא כלתו של יהודה. שני בני יהודה, ער ואונן, מתים, ותמר נשארת אלמנה בלי ילדים. יהודה אינו נותן לה את שלה, בנו הצעיר, לבעל, והיא נשלחת למעשה לחיי המתנה חסרי עתיד.
תמר מבינה שאם תחכה, היא עלולה להיעלם מן הסיפור. היא מסירה את בגדי האלמנות, מתחפשת לזונה ומתיישבת בדרך שבה יהודה עובר. יהודה אינו מזהה אותה. לאחר מכן, כשהוא מגלה שהיא הרה, הוא דורש להענישה. אז תמר אינה צועקת ואינה מבקשת רחמים. היא מציגה את החפצים שהשאיר אצלה ואומרת: „הכר נא”.
זה רגע דרמטי במיוחד: האישה שהייתה לכאורה חסרת כוח הופכת את הראיות שבידיה לכלי שמכריח את הגבר לראות את האמת. יהודה נאלץ להכיר באחריותו ואומר: „צדקה ממני”.
לכן תמר היא אולי הדמות החריפה ביותר מבחינת הישרדות נשית. היא אינה מחכה שמישהו יציל אותה. היא מפרשת את המערכת שבתוכה היא כלואה ומוצאת בתוכה פתח פעולה. המחיר הוא כבד: היא נאלצת להשתמש בגופה, בזהותה ובתחפושת כדי להשיג את הזכות הבסיסית להמשיך את חייה.
היצירה החדשה של חנה אג'יאשווילי, „ותאמר תמר ליהודה”, מקבלת כאן משמעות מיוחדת כבר בשם: לא רק תמר ויהודה, אלא תמר שאומרת ליהודה. הקול שלה עומד במרכז.
יהודית – כוח נשי ישיר ומסוכן
יהודית, גיבורת ספר יהודית מן המסורת המקראית המאוחרת, היא אלמנה יהודייה מביתוליה. כאשר הצבא האשורי בהנהגת הולופרנס מאיים על עמה, היא יוצאת לפעולה בעצמה.
היא מגיעה למחנה האויב, משתמשת ביופייה ובכושר הדיבור שלה כדי להתקרב להולופרנס, מחכה לרגע שבו הוא שיכור וחסר הגנה, ואז הורגת אותו וחותכת את ראשו. היא חוזרת לעמה עם הראש, והמעשה שלה מביא למפלת האויב.
אצל יהודית ההישרדות כבר אינה רק הישרדות אישית. היא הופכת את עצמה לכלי להצלת קהילה שלמה.
לכן יהודית אינה רק „אישה חזקה”. היא דמות שמערערת את עצם החלוקה בין גברי לנשי: היא מתכננת, מפתה, מטעה, הורגת ומנהיגה.
שלוש נשים – שלוש דרכי הישרדות
שלוש הדמויות אינן אותו סיפור.
אסתר פועלת מתוך הארמון להציל את עמה.
יהודית נכנסת אל מחנה האויב להציל את עמה. תמר פועלת מן השוליים להציל את חייה.
אבל יש כאן גם שאלה מטרידה: כדי שאישה תוכל להציל את עמה או את חייה, היא נדרשת להשתמש בדיוק בתכונות שהעולם הגברי מייחס לה – יופי, פיתוי, מיניות – ובסופו של דבר גם אלימות.
אסתר משתמשת בתזמון ובקולה.
תמר משתמשת בתחבולה ובחשיפת האמת.
יהודית משתמשת באומץ, פיתוי ואלימות.
ובכל זאת יש ביניהן חוט אחד: אף אחת מהן אינה נשארת רק אובייקט של גורלה. בכל אחד מן הסיפורים מגיע רגע שבו האישה מפסיקה לחכות ופועלת.
זו אולי הסיבה שהנושא של „הישרדות נשית” מתאים כל כך לשלושתן. הן חיות בעולם שבו הכוח אינו מחולק באופן שוויוני, ולכן ההישרדות שלהן דורשת יצירתיות. הן אינן מנצחות משום שהמערכת נעשית צודקת; הן מנצחות משום שהן מוצאות בתוכה אפשרות לפעול.
והקשר לעמנואל לוינס – מי הוא „האחר”?
מכאן אפשר לעבור לעמנואל לוינס ולרעיון המרכזי של „האחר”. אצל לוינס האחר אינו אדם שאני יכול להפוך לחלק מן ההגדרה שלי. פניו של האחר מציבות בפניי דרישה מוסרית: לראות אותו כמי שאינו אני, וכמי שאני אחראי כלפיו.
החיבור לקונצרט אינו בכך שלווינס כתב תיאוריה על אסתר, תמר או יהודית. החיבור הוא בשאלה מי מקבל פנים וקול.
במשך מאות שנים הסיפורים על הנשים האלה סופרו בתוך עולם שבו הגבר הוא פעמים רבות נקודת ההתייחסות: אחשוורוש, יהודה, הולופרנס. אבל בקונצרט האישה אינה רק מי שנמצאת ליד הגבר. היא הופכת לנושא של היצירה, לקול מוזיקלי ולמרכז של הקשבה.
וזו נקודה מעניינת במיוחד: אם „האחר” יכול להיות גבר או אישה, אז האחרוּת אינה תכונה קבועה של מין. היא מצב שנוצר כאשר אדם אחד מתבונן באדם אחר מתוך עמדה של כוח ומגדיר אותו מבחוץ.
במובן הזה, שלוש הנשים בקונצרט מזמינות אותנו להפוך את נקודת המבט. לא רק לשאול מה הגברים עשו להן, אלא להקשיב למה הן עושות, למה הן אומרות ומה הן בוחרות.
מה הופך את הקונצרט לרלוונטי היום?
הסיפורים עתיקים, אבל השאלה אינה עתיקה כלל. מה נדרש מאישה כדי לשרוד בעולם שבו אחרים מחזיקים בחלק גדול מן הכוח? האם היא צריכה להיות חכמה יותר, זהירה יותר, מתוחכמת יותר? האם עליה להסתיר את עצמה, להשתמש במראה שלה, לדבר ברגע הנכון או לחשוף אמת שהמערכת מעדיפה לא לראות?
שלוש הדמויות מציגות שלוש תשובות שונות. ולכן הקונצרט יכול להיקרא לא רק כערב של מוזיקה עתיקה, אלא כערב שעוסק בשאלה מודרנית מאוד: איך אישה הופכת ממי שמספרים את סיפורה למי שמספרת אותו בעצמה?
ואולי זה גם כוחו של הבארוק כאן. המוזיקה מחזירה את הדמויות העתיקות אל ההווה. מה שהיה סיפור כתוב הופך לקול חי. מה שהיה אישה בתוך טקסט הופך לאישה שאנו שומעים.
השאלה שנשארת אחרי הקונצרט
האם הישרדות נשית היא רק היכולת לשרוד בתוך עולם שנבנה בידי גברים – או שהיא גם היכולת ליצור קול, זהות ומשמעות משלך?
אסתר, תמר ויהודית נותנות שלוש תשובות שונות. אף אחת מהן אינה פשוטה, ואף אחת אינה נקייה ממחיר. דווקא משום כך הן מעניינות: הן אינן גיבורות מושלמות. הן נשים שנקלעו למצבים בלתי אפשריים, ובתוכם מצאו דרך לפעול.
הקונצרט הופך את הסיפורים האלה למוזיקה – ובכך עושה דבר נוסף: הוא גורם לנו לא רק לדעת עליהן, אלא להקשיב להן.
הייתה, שמעה, קראה,
מארי רוזנבלום
Marie
