מסה:

לכודים בזמן / ארן פטיניקין

 

היום שאנו, כבני אנוש קולקטיבי, לכודים עמוק בזמן, אין לנו מושג כיצד חיים ללא זמן. אך ללא זמן אין כלל תנועה בזמן – אין התפתחות. מכיוון שהתפתחות זו היא כל יעוד האדם, זמן הוא הכרחי. לכן, כאמור, בכל התרבויות קידשו באופן זה או אחר את הזמן ואת חשיבות שמירתו. כמה שזה ישמע מוזר, ללא קידוש הזמן עצם מושג הזמן לא היה נטמע באדם. טקסים, חגים ומועדים נועדו לסמן את מחזוריות הזמן ולהזכיר לנו את חשיבות ההתקדמות וההשתנות: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ." ו"שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ". כל האסכולות הדוגלות בנוכחות בהווה, אינן רואות את חשיבות העבר והעתיד למסע ההכרה בזמן.

השמירה על דיוק במדידת הזמן משרתת גם צרכים מעשיים, כגון תכנון עונות חקלאיות, ניהול מסחר וארגון חיי היומיום. לוח השנה, השעון ושאר כלי מדידת הזמן הם כלי עזר חיוניים לניהול חברה מתפקדת. אך כאן גם טמונה הדילמה: האם אנו משתמשים בזמן כמכשיר לקידום ההתפתחות האישית והחברתית, או שאנו הופכים להיות משועבדים לו? האם אנו מודעים לכך שהזמן הוא כלי להתפתחות, ולא מטרה בפני עצמה? מתברר שמרגע שאדם החל לעשות מניפולציות על הטבע, הוא היה חייב להיעזר באלמנט מלאכותי של זמן. יתכן שהאתגר הגדול ביותר שלנו כאנושות הוא למצוא את האיזון הנכון בין קידוש הזמן ככלי להתפתחות, לבין השחרור ממגבלותיו, כדי לחוות את החיים ואת אין-סופיות היקום. באופן מוזר, נראה לי שמהות החיים שזורה באינסוף או אלוהים.