על פסטיבל הצבעים ה6 עם ד"ר נעה לאה כהן/ ראובן שבת
פסטיבל "צבעים של שירה” הנכנס לשנתו השישית הוא בית לתרבות יהודית מקורית ועכשווית.
בין מופעי הפסטיבל נפגשים מסורת וחידוש, מוזיקה יהודית עם צלילים מתרבויות העולם, אמנות עם זהות אישית, ורגעים אינטימיים מחיי היומיום עם שאלות גדולות של אמונה, שייכות ויצירה.
ד"ר נעה לאה כהן, היא מנהלת הפסטיבל.
מה מייחד את פסטיבל צבעים ומדוע הוא מתקיים בירושלים?
פסטיבל "צבעים של שירה" הוא הבית והבמה המרכזית לפרינג' יהודי רב-תחומי. יוצרים מהחברה הדתית והחרדית לרוב מחויבים למיינסטרים, וכאן נוצר מרחב שמאפשר להם להעיז, לחקור וליצור אמנות שוליים מקורית – מפגשים בין מסורת עתיקה לביטים אלקטרוניים, תיאטרון, מחול, היפ-הופ וספוקן-וורד.
ירושלים היא המקום הטבעי לפסטיבל כזה. זו עיר של מפגשים, קצוות ושכבות היסטוריות ותרבותיות. הבחירה לקיים את המהדורה השישית באודיטוריום שבמוזיאון המוזיקה העברי בכיכר המוסיקה היא סמלית ומדויקת: לב פועם של מוזיקה וחיבורים אנושיים, במיוחד בתקופה של קיטוב שבה כולנו צמאים למרחב שמחבר בין עולמות מתוך כבוד הדדי ולא מתוך מחיקת זהויות.
ספרי מעט על עצמך ועל ההפקה בכללותה
אני ד"ר נעה לאה כהן, חוקרת אמנות ואוצרת. הגעתי לגלריית המקלט לגמרי במקרה, כשחיפשתי אמנים למחקר על הגל הראשון של אמנים בעלי תשובה בישראל ולא מצאתי עליהם שום חומר בספריות ובאקדמיה. המפגש עם המקום הזה, שפועל בלב שכונה חרדית בירושלים כבר למעלה מעשרים שנה, שינה את התמונה והפך עבורי לבית של עשייה.
הפסטיבל נולד לפני שש שנים בשיא תקופת הקורונה, מתוך מפגש אינטימי: נשים חרדיות הגיעו לגלריית המקלט וביקשו להקריא שירים ששמרו במגירה במשך שנים. הן חיפשו מרחב מוגן להיות בו עצמן. הטקסטים היו מצוינים ועוצמתיים, והבנו שאסור להם להישאר במגירה. הוצאנו את כתב העת הנשי "קול.שירה" שזכה ב-4 פרסי מפעל הפיס, חיברנו את השירים ליוצרות כמו הדס שמרלינג ומיכל מרים שהלחינו אותם, וכשהנשים שמעו את המילים שלהן מושרות על הבמה – הדמעות באולם הוכיחו עד כמה הצורך הזה היה בוער.
מה שהתחיל כיוזמה קטנה צמח לפסטיבל רשמי שנתמך השנה על ידי משרד התרבות. את הפסטיבל מובילה המנהלת האמנותית קרן משה יחד עם מפיק הפסטיבל מאיר אליפור והוועדה המייעצת (תמר רוזן נאור כרמי ושרון רןטר), שיחד הפכו חזון קהילתי לאירוע תרבות עירוני רחב היקף.
לפסטיבל יש מימד מורכב: מחד מאפיין חרדי, ומאידך יצירות מודרניות, כמעט חילוניות במובהק. איך זה עובד יחד?
המתח הזה הוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלנו. היהדות לאורך כל הדורות, ובמיוחד האמנות היהודית, תמיד הושפעה ממה שקרה סביבה ומהתרבויות שאיתן היא באה במגע. מה שמשנה באמת זה לא הכלים החיצוניים או הסגנון המוזיקלי, אלא התוכן שיוצקים פנימה, מתוך ענווה והבנה עמוקה שבסופו של דבר ברור מי מניע את הכל.
גלריית המקלט פועלת בדיוק מתוך התפיסה הזו. כשאדם מחובר לאמונה ולזהות שלו, הוא לא צריך לחשוש מרוק, מביטים אלקטרוניים, מספוקן-וורד או משפות תיאטרליות עכשוויות. הכלים המודרניים הם אמצעי ביטוי, והתוכן שמונח על הבמה שומר על העומק, על הכנות ועל הקדושה.
מה הם שלושת המופעים המיוחדים ביותר בפסטיבל ומדוע?
אלנתן שלום – היוצר מאחורי פס הקול הישראלי:
אלנתן שלום אחראי לכמה מהלהיטים הגדולים ביותר שכולנו שומעים ברדיו הישראלי. הנוכחות שלו על במת הפסטיבל מביאה את היכולת הנדירה שלו לחבר את הלב של המיינסטרים הישראלי, ולהציג אותו במופע אינטימי, עמוק ומלא נשמה שחושף את מקורות ההשראה והרוח שמאחורי השירים.
"אם אני כאן" – רוק, ספוקן-וורד ונשים ללא תבניות:
מפגש בימתי נדיר ויוצא דופן בין רחל הורוביץ, אשתו של אדמו"ר, לבין רודי אנגל, חסידת גור. שתיהן חיות בתוך מסגרת חסידית מובהקת, ועולות יחד לבמה עם מופע אינדי-רוק וספוקן-וורד חשוף, בועט ומלא הומור שמנפץ כל סטיגמה על מקומה של האישה החרדית.
עולם שהוא שיר ושיח אישי דן שפירא ואיתן שפירא
במופע שירים עם הצצה כנה ומרגשת אל מאחורי הקלעים של זוגות מעורבים (דתיים-חילוניים). המופע נוגע ברגעים הקטנים של החיים המשותפים – כשהוא רוצה ללכת לתפילה והיא רוצה טיול משפחתי בשבת – ומראה דרך שירים ודיאלוג איך אפשר לחיות יחד מתוך אהבה ופשרה, בדיוק בתקופה של שסעים ובחירות בחברה הישראלית.
וחייבת להוסיף רביעי: שיר דוד גדסי מארח את עטר מיינר – חיבור מרתק בין שני עולמות מוזיקליים עם קשר אישי לגלריית המקלט, שבה אמו של עטר מיינר הציגה תערוכת יחיד מרגשת במחווה לאחיו שחזר בתשובה. המפגש סוגר מעגל ומביא שיח מוזיקלי ישיר, חשוף ועכשווי על מסורת, אמונה וחיפוש פנימי).
