תערוכה בשיחים  - ברמת הנדיב / מארי רוזנבלום

 

אוצרים: פרופ' עידו ברונו ואפרת קליפשטיין

אמנים משתתפים: עדן בנט, זוהר גוטסמן, יעקב דורצ'ין, דב פייגין ומשה רואס

 

דווקא בארצנו הקטנה, להגיע לסיור ברמת הנדיב, מבליט את היותנו לא כל כך קטנים. יש מקום לטייל, פתוח, ניתן לנשום בו ולקבל רגעי חסד.

רמת הנדיב ממוקמת על חוטם הכרמל. בין זכרון יעקב לבנימינה, שוכנת רמת הנדיב – גנים ופארק טבע המשתרעים על-פני 4,500 דונם המשמשים להנצחת זכרו של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, הקבור עם רעייתו בחלקת קבר בלב בגנים. מראה ניגודי זה, של “אי” פורח, מעוצב ומוקפד בתוך מרחבי הטבע הפראי, הוא אחד מקסמיה של רמת הנדיב.

 

השבוע נפתחה התערוכה ״תערוכה בשיחים״ ברמת הנדיב.                       התערוכה מפגישה עבודות פיסול של חמישה אמנים עם המרחב החי של גני רמת הנדיב.

התערוכה עוסקת ביחסים שבין הטבע ליצירה האנושית: בחומרים שהאדם מחלץ מן האדמה ומעניק להם צורה, בניסיון לקבע זיכרון בתוך סביבה המשתנה ללא הרף ובכמיהה לקיים דיאלוג עם עולם הצומח והחי.                 

 

מיקום התערוכה נבחר בקפידה על ידי האוצרים אשר בחרו למקמו בתווך פראי ביער ורצו לתת  לקהל המבקרים את ההרגשה שהפסלים נולדו מתוך הטבע והטבע נוצר בתוכם ומהם.

 

התערוכה החדשה מסמנת את הפרק הראשון במהלך רחב ומתמשך של הצגת תערוכות ואמנות בשטחי רמת הנדיב.

בעזרת הדרכתם, המעולה, של שני האוצרים, השהות במקום והתחושה, הרגשתי את רוח הדברים ואת תנועתם בטבע והטבע, אליהם..

 

הטבע הוא מקורו של כל חומר לפני הגיעו ליד היוצר, הוא מקור להשראה ולידע, לחרדות ולפחדים, להתפעמות ולהתעלות הנפש. בהתאם לכך, יצירות האדם מביעות השתאות לנוכח הטבע, משתמשות בו כמטאפורה וכסמל, חושפות את האימה שהוא עשוי לעורר, ולעתים מבקשות לספר באמצעותו סיפור קטן או "ללכוד" משהו מעוצמתו.

גם התשוקה להניח יצירות אמנות בחוץ, חשופות לאור, לרוח ולגשם, ולהציע חוויית התבוננות באמנות לצד פלאי הטבע – עצים, עננים ופרפרים – מעידה על הכמיהה המתמשכת שלנו, בני האדם, לדיאלוג עם כוחות הטבע.

 

אל המרחב הזה, הוזמנו עבודות מחמישה אמנים. זוהי מחווה של כל החמישה לחוד וביחד לבנות  ממשהו פרטי למשהו של כולם. חשוב לציין כי חמשת הפסלים ממוקמים די קרוב אחד לשני. הסיור על כל הסבריו ערך כשעה.

-        "מחסה" של יעקב דורצ'ין,

-        "מרום" של משה רואס

-        "מאובן דרך" של עדן בׇּנֶט .

-        "השליט הקטן" של זוהר גוטסמן – הושאלה לתקופת התערוכה.

•        "ילד ואיילה " (נפטר ב-2000) של דב פייגין, הושאלו לתקופת התערוכה.
•  

 

 

1. יעקב דורצ’ין – "מחסה”

פסל ברונזה משקלו כ-10 טון. שנראה כאילו הוא צומח מתוך האדמה. הוא מזכיר שריד קדום, סלע או קליפה שנקרעה מהקרקע. השם „מחסה” מוסיף משהו אנושי.

שאלה מעניינת במיוחד: האם זה מחסה מן הטבע — או דווקא מחסה בתוך הטבע? במקורות על התערוכה הוא נקשר גם למציאות של מלחמה ולצורך האנושי, מקלט. האם הטבע הוא מקום שמגן עלינו? או שאנחנו, בני האדם, אלה שזקוקים למחסה?

חייבים לגעת ולחוש פסל זה. לא רק לראותו בלבד.

 

 

2. משה רואס – "מרום”

עבודה חדשה שנוצרה מענף דקל יחיד, ששוכפל והורכב מחדש. החזרה והסיבוב יוצרים צורה שנראית כמעט חיה – עולה, מתכופפת ומתאזנת. יש כאן פרדוקס יפה: האמן לוקח דבר מן הטבע, מפרק אותו ומרכיב אותו מחדש כדי להחזיר אותו אל הטבע.

 

3. עדן בנט – "מאובן דרך”

סימני דרך - נראה כעקבות צמיג ההופכת למעין מאובן. מה שאנחנו משאירים אחרינו על האדמה יכול להפוך יום אחד לעדות על קיומנו. המכונית, הצמיג, הדרך –מקבלים פתאום מעמד של ממצא ארכיאולוגי.

 

4. זוהר גוטסמן – "השליט הקטן".  קיימת סתירה בשם הזה. המילה "שליט, מעוררת אסוציאציה של סמכות וכח ואילו "הקטן" מיד מערער אותה. כח מול חולשה.. כמובן, שעולות כל מיני מחשבות כמו כמה קטן ועלוב השליט החזק...., האבסורד של השלטון, אירוני - סאטירי – אדם רוצה לשלוט בעולם, אבל, העולם גדול ממנו או משחית אותו (בשני המובנים ובינהם גם המוות).

מידותיו:

גובהו 52  ס"מ

רוחבו 22 ס"מ

עומקו 14 ס"מ

המידות הקטנות הן למעשה חלק מרכזי בבניית הפסל. המונומנט של השליט הופך כמעט לאובייקט זעיר ועירוני, בוודאי מול פסלו הענק של יעקב דורצין.

 

 5. דב פייגין – "ילד ואיילה". מתכתב עם תפיסות מיתיות של אדם וחיה. זה פסל טעון ביותר. הוא נראה לכאורה פשוט. ילדה עומדת ליד איילה, יד אחת מונחת בעדינות על גבה והיד השנייה מושטת אליה כאילו היא מציעה לה אוכל. בינהן מתקיים דיאלוג ללא מילים. האיילה אינה בורחת. היא פונה אל הילדה. יש ביניהן רוגע.

אבל, מאחורי הסצנה השקטה, יש סיפור קשה של מוות וזכרון. הפסל נוצר כיד זכרון לילדי קיבוץ אפיקים שנפטרו ממחלת הפוליו. הפסל נותן לנו את טעם החיים אבל מאחוריו מסתתר זכרון המוות.

היה קשה לקהילה להפרד מהפסל לתקופה ארוכה.

 

 

שאלתי עצמי "מה אני ראיתי קודם? את הטבע או את הפסלים?                   כיון שהפסלים נמצאים בתוך הטבע העצום, ברור שמקודם התהלכתי בתוך הטבע הנפלא ולאט "גיליתי" את הפסלים.

 

קשה היה לי להיפרד מעבודתו של דורצין בשל עוצמתה.  כל כך חזקה. עוצרת אותי, חובקת אותי, מאפשרת לי להסתתר בה ולהיות מוגנת.

 

כל העבודות, מטבען מדברות איתי על זמן עבר, הווה והרבה שאלות בעתיד.

בכולן יש פערים של כח וחולשה ובכולן הטבע מעורב.

 

לסיכום,  ההדרכה הנפלאה והמדויקת, הטבע, האווירה, הפסלים, המחשבות. והכל ביחד.

הודייתי לבריאה על חוויה יפה זו.

 הכניסה חופשית

 

נעילה:   30.9.2027

 

קרדיט צילום אופיר מורדוב

 

 

 

הייתה והתרשמה מארי רוזנבלום "בכוון הרוח".

Marie