מאמר:

קיצור תולדות פריז 0030-1970, בשני חלקים/יעקב שקד

 

רבים קוראים לפריז 'בירת העולם'. אם העולם היה מתאחד בשנות ה-60 של המאה העשרים ומבטל את הגבולות, רבים היו מצביעים בעדה לקבלת התואר הזה באופן רשמי. קורותיה של 'עיר האורות', 'העיר העליזה', 'בירת החטאים', 'בירת האמנויות', שטופים בצחוק, בדמע, במהפיכות, ובהמון דם

 

חלק שני ואחרון

 

הקומי'ן (Commune)

התקופה שבאה לאחר מכן היתה מן הסבוכות שבהיסטוריה של פריז. העיר נקרעה לשניים. הימין לחם בשמאל, מקל בכך עוד יותר על הפרוסים לחדור לעיר. שלטון הפרוסים היה כה מבוסס, עד שמלך פרוסיה וִילהלם בחר ב'אולם המראות' שבארמון ורסאי להכתיר בו את עצמו כמלך האימפריה הגרמנית אותה יצר. השמאל ראה עצמו כמי שנבגד על ידי הימין ומאות אלפי בני אדם רתחו מכעס. הפעם מילא אדולף תיֶר (Adolphe Thiers) את תפקיד השר השנוא. הוא נמלט לורסאי, היכן שעשה כמה עיסקות מאוד לא מכובדות עם הפרוסים. בעיסקות אלו שוחררו שבויי מלחמה צרפתים בכדי לשוב ולהילחם בקומונות שנוצרו בפריז על ידי השמאל. חרף מה שמארקס אמר, הקומינארים (Communards) לא היו באמת קומוניסטים. כל מה שהם רצו היה הזכות לארגן לעצמם עיר על פי השקפותיהם - מסים, תקציבים, חצרות פוליטיות, שירותים ציבוריים וכיוצא בזה, ולאסור על קיומם של בתי משכון ושל עבודת לילה במאפיות. הם לא תקפו כל רכוש ואף לא כבשו בסערה את ההוטל דה ויל. הבנק של צרפת מימן בינתיים, בנחת, את הקומין ואת יריביהם כאחת.

 

גייסותיו של תיֶר פוצצו את הקומינארים לרסיסים: עשרים אלף פריזיאנים, גברים, נשים וילדים נורו למוות ושלושה-עשר אלף נוספים הוגלו מפריז. הקרב האחרון נערך ב'פובור סאן אנטואן' (Faubourg St. Antoine), שהינו מאז מקום עליה לרגל לאנשי השמאל. הם הולכים אל הקיר המרוחק של בית הקברות פֶּר לַשֶׁז (Père Lachaise). כמאתיים איש מתו שם כשגבם, הלכה למעשה, אל הקיר - ששמו מאז 'לה מי'ר דה פֶדֶרֶ' (le mur des fédérés - קיר הקומינארים). הפעם ההוטל דה ויל לא רק נכבש בסערה, אלא גם נהרס כליל.

 

תקופות רוגע, ושוב מהומות

'לַה בֶּל אֶפּוֹק' (La Belle Epoque - התקופה היפה) הוא השם שניתן לימים הטובים ההם, מ-1889 - השנה בה נבנה מגדל אֶפֶל (אייפל בפינוּ - La tour Eiffel) - עד 1914. בעשרים וחמש השנים האלו פריז היתה המקום להיות בו. אפילו הפילוסוף הגרמני ניטשה (Friedrich Wilhelm Nietzsche 1844-1900) כתב ביצירתו 'הנה האיש' (Ecce homo), ש"כאמן, אין לאדם בית אחר באירופה מלבד פריז." בפריז אפשר היה לצאת לבילוי לילי שכלל ארוחה בת שמונה מנות, ביקור באופרה ואשה כבחירתך, ועדיין לקבל עודף משלושה סוּ (Sou - מטבע קטן ערך). ב'לָה בֶּל אֶפּוֹק' פריז מנתה עם אוצרותיה את הצייר קלוֹד מוֹנֶה (Claude Monet), הציירת בֶּרת מוֹרִיסֹו (Berthe Morisot), הצייר אֶדגָר דֶגָה (Edgar degas), הצייר טוּלוּז לוּטרֶק (Henri de Toulouse-Lautrec), המוזיקאי מוֹרִיס רָאבֶל (Maurice Ravel), המוזיקאי קלוֹד דֶבּי'סִי (Claude Debussy), השחקנית שָׂרָה בֶּרנָאר (Sarah Bernhardt), המשורר שָׁארְל בּוֹדלֶר (Charles Baudelaire), המשורר פּוֹל וֶרלֶן (Paul Verlaine), הצייר פּיֶר-אוֹגי'סט רֶנוָ'אר (Pierre-Auguste Renoir), חלוצי הקולנוע האחים לוּאִי ואוֹגי'סט לי'מיֶר (Louis & Auguste Lumiere), שלושת הלוּאִי'ם: בּלֶריוֹ, רֶנוֹ ושֶׁברוֹלֶה(louis Bleriot, Louis Renault, Louis Chevrolet)  - לואי בלריו היה הראשון שחצה את התעלה לאנגליה בטיסה, לואי שברולה - ששמו מבוטא בשאר העולם שברולט - עיצב מכוניות, ולואי רנו ייצר מכוניות, ואת קוי המטרו הראשונים. מי צריך יותר מזה? גֶרטרוּד סטַיין (Gertrude Stein - 1874-1946) - סופרת ומשוררת אמריקנית שהשתקעה בפריז והכתירה עצמה כגאון, ניהלה בביתה שֶׁבְּ-רי' דה פלֶרי'ס 27 (Rue de Fleurus), את הסלון האינטלקטואלי בהֵא הידיעה של אותה תקופה. היא כתבה, "פריז היתה המקום אשר התאים לאלה מאיתנו שעמדו ליצור את האמנות ואת הספרות של המאה העשרים." דרך אגב, על ערכו של הסוּ יכול להעיד הבית הראשון משירו של שארל בודלר, 'יינו של רוצח' (Le vin de l'assassin) מֵתָה אִשתִי, אֲנִי חוֹפשִי! / אַסבִּיאָה את עַצמִי עֲכשָיו. / כּשֶבּלִי אַף סוּ הָייִתִי שַב, / קרעָה אוֹתִי וְאֶת נַפשִי.

 

 

עוד מלים אחדות על מגדל אֶפֶל (Tour Eiffel), שהעולם רואה בו, למגינת ליבם של פריזיאנים רבים, את סמלה של העיר. המגדל נבנה קוממיות ב-1889, מסיבה לא ממש מוגדרת, מלבד העובדה שבפריז נערך באותו זמן 'יריד פריז' הגדול. התכנית היתה לפרק את המגדל בסיום היריד, ורבים המצטערים על כך שזה לא נעשה. מאז שולט מגדל אפל - שיש מי שמכנים אותו "ערימה של ברזלים יצוקים" - ללא עוררין בקו הרקיע של פריז. סמל רב עוצמה של כל מה שהיה אז צרפתי, ממש כמו נעימות אקורדאון וחולצות טריקו מפוספסות.

 

מאחר ששוב לא היה הוטל דה ויל, שאותו אפשר לכבוש בסערה, נותרה פריז רגועה להפתיע במשך מלחמת העולם הראשונה. האירועים העיקריים בה היו שני המחסורים במוניות. הראשון ב-1914, כשהשתמשו בהן להעברת הצבא הצרפתי צפונה למארנְ (Marne), בסך הכל כארבעים קילומטרים מפריז; והשני ב-1918, כאשר התקרבותם של הגרמנים עד לטווח הפגזה גרמה לתושבי פריז העשירים לשכור מוניות לכיוון השני.

 

אבל, פריז נותרה פריז. ארנסט המינגוֵ'יי שגר בה אחרי מלחמת העולם הראשונה, העיד, "אם היית בר-מזל דייך לגור בפריז כאיש צעיר, כי אז, תלך באשר תלך, היא נשארת איתך. חגיגה באשר היא."

 

ב-1934 שבו המהומות. למרות שהתפתחו מסכסוך קלאסי בין הימין והשמאל, הניצוץ שהצית אותן היה פיטוריו של מנהל ה'קומדי פראנסז'. מנהל התיאטרון המהולל פוטר על ידי השר אדואר דלאדייה (Edouard Daladier) ובמקומו מונה ראש הסי'רטְ (Surete) - אגף במשרד הפנים הממונה גם על חלק מן המשטרה. זה קרה ככל הנראה בשל העלאת 'קוריולאנוס' (Coriolanus), מחזהו הבלתי דמוקרטי של שייקספיר. היה זה אירוע מאוד פריזיאני, עם הסיבוכים הרגילים של מעורבות רבה של קהיליית האמנים. דלאדייה נכנס לתפקיד השר השנוא, על השמאל ועל הימין כאחת. המון עצום התגודד בפלאס דה לה קונקורד. אבנים הושלכו. יריות נורו. בריקדות הוקמו. התנהל קרב שבו היתה המשטרה לצד הימין, והממשלה הופלה.

 

מלחמת העולם השניה

הרפובליקה השלישית החזיקה מעמד, על כרעי תרנגולת, שש שנים נוספות, רק בכדי לקרוס כאשר צעדו הגייסות הגרמניים ב-1940 ל'פלאס דֶלֶטוָ'אל' (Place de l'Etoile), והכיבוש החל. הפעם נשארו הגרמנים בפריז ומרשל פטן - שאולי מתאים יותר לקרוא לו פי'טן (putain - זונה) - בחר בוישי ובאי-כבוד. אחד החוקים הראשונים שחוקקו הגרמנים היה שעל הפריזיאנים לחצות את הכבישים רק במקומות המיועדים לכך, מה שמלמד קצת הן על הפריזיאנים והן על הגרמנים.

 

פריז של מלחמת העולם השניה תיזכר בהיסטוריה בזכות שני דברים; האיחור של אינגריד ברגמן לפגוש את האמפרי בוגרט ולתפוס את הרכבת בתחנת 'גָאר דה ליון'(Gare de Lion)  בסרט 'קזבלנקה', וה'ליברסיון' (Liberation - תנועת השחרור). הליברסיון הוחל על ידי אזרחים פריזיאניים בשלהי אוגוסט 1944. שלושת אלפים מהם נהרגו, ואפשר לראות עדיין לוחות זכרון במקומות רבים ברחבי העיר, לציון מקום מותם. לקראת הסוף ציווה היטלר על המפקד הגרמני, גנרל פון שולטיץ, להרוס את העיר, בבחינת "גם לי גם לכם לא יהיה". מכאן השאלה והסרט המפורסמים 'האם פריז בוערת?'. אולם הגנרל סרב פקודה ופריז ניצלה מחורבן.

 

אחת התמונות המפורסמות של פריז היא זאת בה נראה שארל דה גול צועד בשדרת שאנז אליזה (Champs Elysees) למחרת שחרור העיר מן הגרמנים, כשהמוני פריזיאנים זורמים אחריו. הרפובליקה הרביעית נולדה. הרפובליקה הרביעית שרדה ארבע-עשרה שנים עד שסיימה את חייה בגלל הויכוח הקשה על שחרור אלג'יר מצרפת, והחזרת למעלה ממיליון (!) צרפתים משם הביתה. הפעם לא היה הסיום מלווה בהשלכת אבנים בפריז. הרפובליקה החמישית נולדה.

 

היפות שבשנות האנושות

בשנות החמישים והשישים פריז היתה המלכה המוכתרת של העולם. לא רק בירת האמנויות, אלא גם מרכז האינטלקטואליה העולמית. פריז מַלאָה ביצירה. רבים מן האינטלקטואלים הישראלים הבולטים, שספורים  מהם חיים עמנו גם כיום, יכולים להעיד על כך מיד ראשונה.

 

האקזיסטנציאליזם של הפילוסוף הדני סְרְן קירקגור (Soren Kierkegaard 1813-1855) הושב לתחיה בגרמניה על ידי והפילוסוף היידגר (Martin Heidegger 1889-1976), ובצרפת - באופן הרבה יותר נהיר ומעניין - על ידי ההוגה ז'אן פול סארטרְ (Jean-Paul Sartre 1905-1980). האקזיסטנציאליזם היה למילת מפתח בפריז ולמילת קסם לאינטלקטואלים צעירים שנמשכו לפריז כמו פרפרים אל האור. באחרי-הצהריים הם צפו בסרטים בסגנון 'פילם נוָ'אר' ובעבודותיהם של חלוצי מולטי-מדיה כמו ז'אן קוקטו (Jean Cocteau). בערבים הם האזינו לשירתם של ז'ולייט גרֶקוֹ, אדית פיאף, איב מונטאן וז'ילבר בֶּקוֹ. בלילות הם זיינו כל מה שזז, ובצהריים הם האזינו בהערצה ובעיניים טרוטות לדברי האינטלקטואלים יושבי בתי הקפה 'לה פלור', 'לה קופול' וכאלה. הם גם סיפקו כמויות עצומות של עבודה לבתי הדפוס שהדפיסו רומנים וספרי שירה, ליצרני בדי ציור, ליצרני תקליטים, וליצרני סרטי צילום לסרטים. פריז פשוט היתה מלאה וגדושה ביצירה. ואם שנות השישים של המאה העשרים היו, ככל הנראה, היפות שבשנות האנושות עד כה, כי אז הן היו יפות שבעתיים בפריז.

 

מהפיכת 1968

רק פריז יכולה היתה להעלות על במת ההיסטוריה מהפיכה של סטודנטים ומרצים, שכמעט כמעט מוטטה את הרפובליקה החמישית. הקרבות התנהלו בקארטייה לאטאן (Quartier Latin - הרובע הלטיני). אבני מדרכות הפכו לאבני קלע. גז מדמיע נורה. הבריקדות הוקמו. חצי מיליון סטודנטים ופועלים צעדו לעברה השני של פריז וכבשו - בהיעדר ההוטל דה ויל - גם את תיאטרון האוֹדֶאוֹן (Odeon), גם את האופרה, גם את האופרה קומיק(Opera Comique)  וגם את הבּוֹזָאר (Beaux-arts). הם הונעו על ידי האמונה הפריזיאנית העתיקה, שמי ששולט באמנויות שולט בפריז. במקומות נורמליים כובשים המתקוממים את משרד הדואר, את מרכזיית הטלפונים, את תחנת השידור ואת בתי הדפוס. הפריזיאנים, בדרכם שלהם, כובשים את בתי הקולנוע ואת אולמי הריקודים, ומקומות שאפשר לרוות בהם את הצמא, לאלכוהול. רק הופעה גרועה במיוחד של דה גול בטלוויזיה, הצליחה להניע את המפגינים לתקוף את הבורסה, את תחנות משטרה, ומבצרים אחרים של הקפיטליזם.

 

דה גול טס מפריז בכדי להיפגש עם מנהיגי הצבא במזרחה של צרפת ובגרמניה. בשובו היה מאושש בעליל ונתן הופעה שניה, טובה יותר, בטלוויזיה. זאת עודדה מאוד את הגוליסטים שנהרו במורד השאנז אליזה בהפגנת תמיכה. אנשים תמיד "נוהרים" במורד השאנז אליזה. יתכן שזאת הדרך היחידה להימנע מדריסה. הרפובליקה החמישית ניצלה.

 

השאר, מאז ועד עתה, הוא כבר לא היסטוריה, כי אם אקטואליה. וכשמדובר באקטואליה אין מנוס מלהקדיש משפטים אחדים למתרחש כיום בצרפת ובעיקר בפריז, שבה שרפו גם הפעם - כדרך פרימיטיבים -  את בית העיריה שהיה שכיית חמדה.

 

לדעת כותב שורות אלו צודק הנשיא טראמפ בהאשימו ראשית ובעיקר את המהגרים הערבים, ושנית את המנהיגים הבהמיים ובראשם עמנואל מאקרון, שבקוצר ראות ובקוצר יד נוראים הניחו למהגרים הערבים להשתלט - בפועל - על כל פינת רחוב בפריז בהתגודדות תמידית ומאיימת, כמו גם על המטרו ועל עוד דברים בסיסיים שמהם אפשר למרר את חיי הרבים ולעורר מדנים והפגנות הרס, אימה ומוות. אירוע שאנו מצויים בשעת כתיבת שורות אלו בעיצומו, ואחריתו מי ישורנה.

 

שניפגש בדברים הטובים.

 

----

 

 

לדה גול יש אף גדול

מאז המהפיכה הצרפתית, וללא ספק גם לפניה, הפריזיאנים נלהבים מאוד לפוליטיקה. פוליטיקה, לצד יינות גבינות וזה, היא אחד הנושאים הקבועים בשיחותיהם של בני צרפת. צרפת, דהיום, היא הרפובליקה החמישית. זו כוּננה על ידי שארל דה-גול ב-1958, אחרי מה שהיה למעשה הפיכה צבאית להפלת הרפובליקה הרביעית ששלטה, על כרעי תרנגולת, מאז מלחמת העולם השניה. הרפובליקה החמישית הוקמה כשלפניה שתי מטרות ברורות מאוד: להשיב את היציבות הפוליטית אל כנה, ולדאוג לכך שדה גול ישאר בשלטון כל ימי חייו. מאז המהפכה הצרפתית ב-1789 עברה צרפת שליטה של לא פחות מארבע רפובליקות, כמה מלוכות, ושתי קיסרויות. עם זאת מאז כינון הרפובליקה החמישית ב-1958, שוררת יציבות והיא השולטת גם בימינו אלה.

 

בעקבות שלטונו של דה גול (Charles André Joseph Marie de Gaulle) נקבע חוק לא דה-יורה, אבל דה-פאקטו, שבכדי להיות נשיאה של צרפת זקוק אדם לשלושה כישורים - התנהגות מתנשאת, ראש מקריח, ואף ענקי. האף הוא, כנראה, החשוב מכל. לדה גול - שלפי תיאורו של צ'רצ'יל נראה "כמו לָמָה ממין נקבה שהופתעה באמבטיה" - היה משלושתם בשפע, והוא ירד מן הבמה רק אחרי שהארשת המתנשאת שלו נפגמה במהומות הסטודנטים, של מאי 1968. עוד יותר מהאף היה לו במחלקת ההתנשאות. בדיחה מספרת על כך שאישתו הפתיעה אותו פעם באמבטיה. "אוה, אלוהים," היא פלטה. ודה גול אמר לה, "זה בסדר, כשאנחנו לבד את יכולה לקרוא לי שארל."

 

 

 

לדה גול יש אף גדול. אבל לא רק לו.

 

 

 

לנשיא ניקולה סרקוזי יש אמנם אף "רגיל", והוא גם לא שייך לתקופה שבה עוסקת כתבה זאת, אבל רבים הטוענים שהוא היה שקרן גדול, ומכוח זה הוא "זכה" לאף גדול באופן אחר.

 

הנשיא ז'ורז' פומפידו בלט בעיקר בעניין האף והשיער הנסוג אבל כשל בעניין ההתנהגות המתנשאת. הוא נחשב אפוא למי שהותיר רק מעט מאוד רשמים בהיסטוריה, להוציא את ה"סופרמרקט של אמנויות צרפת" הקרוי על שמו, הלא הוא המוזאון 'סונטְרְ ז'ורז' פומפידו' (Centre Georges Pompidou - מרכז ז'ורז' פומפידו) ב'פלאס לה בּוֹבּוּר' (le Beaubourg). המוזאון נראה כאילו שכחו להתקין בו צנרת, וְשָׂמוּ לב לכך רק אחרי שהבניין כבר היה בנוי. ואז מישהו אמר, "טוב, אז נעשה את הצנרת בחוץ" וכך הווה. "זהו חרבון ענקי," (c'est une immense merde) אמרו  פריזיאנים כשהמוזאון נפתח ב-1977.

 

הנשיא ואלרי ז'יסקאר דֶסטָאן (Valéry Giscard d’Estaing) פיצה על קוצר מסויים באפו ביתר התנשאות עם גינונים של מלך, ובראש מקריח למהדרין. הנשיא פרנסואה מיטראן (François Mitterrand), אף כי השתדל שתמונותיו הרשמיות יהיו אן-פאס, הוביל בהפרש גדול במחלקת האף. מידותיו הרגילות של זה, אצל ז'אק שיראק (Jacques René Chirac), הן שפסלו אותו, בעיני רבים במשך שנים ארוכות מלהיבחר לנשיא. עם זאת, בעניין האף, מה שלא עושה הטבע עושה הגיל. אפו של שיראק גדל ברבות השנים למידה שאיפשרה לצרפתים הסלחניים לבחור בו.