תפיסת הקולנוע המשתנה במשך הדורות / בנימין אלקובי 

 

 

המניע שלי לכתיבת הרשימה הזו היא צפייתי לאחרונה דרך ה'יוטיוב', בסרט 'המכשפה', מאת הבמאי הצרפתי אנדרה מישל, משנת 1956 ; מבוסס על הרומן 'אולסיה', מאת הסופר הרוסי אלכסנדר קופרין. ספר זה יצא לאור בשנת 1898.

הסרט הופק בשיתוף פעולה צרפתי-שבדי, במשחקה של מרינה ולאדי, ככוכבת ראשית.

הוא זכה בזמנו בפרס 'דוב הכסף' בפסטיבל ברלין.

כשהסרט הגיע לצפייה אצל הקהל הרחב בישראל, ואף לטלוויזיה של הערוץ האחד והיחיד דאז, תחילת שנות ה-70, אמי ואחי הבכור התמוגגו מן הסרט ושוחחו רבות ביניהם אודותיו, ואני, כאח היותר צעיר, האזנתי לשיחתם. לא ראיתי אז את הסרט, וחיכיתי מאז להזדמנות במשך עשרות שנים.

כשהגיע אליי המחשב והאינטרנט, לפני כעשור, חיפשתיו, אך הוא אז שודר באמצעות תשלום ע''י סינמטק מסוים.

והנה באקראי לאחרונה פגשתיו שוב, בצפייה חינמית, ולאחר שייחלתי לו כל-כך ניגשתי לצפות בו בדחילו ורחימו, מתוך כאמור זיכרון ילדות חם.

והנה תוך צפייה ובסופו, מה רבה הייתה האכזבה : סרט לא ארוך במיוחד, כשעה וחצי, שאמור היה להכיל בתוכו סאגה הרבה יותר ארוכה, ללא פיתוח מספיק של הדמויות ושל הנושאים המרכזיים בו, קרי התפתחות אהבה בין מהנדס צרפתי, שהשתכן בכפר שבדי נידח לצורך עבודה הנדסית במקום, ובין צעירה שבדית מקומית, פראית, שוכנת יערות - כל זה מחד, ומאידך נושא האמונות העממיות העתיקות, על-דבר קיומן של מכשפות וכד', ומצד שלישי נושא הכוח האלים של ההמון המוסת והסכנה הטמונה בו.

מכיוון שכאמור כל הנושאים הללו לא פותחו בסרט כדבעי, לא ניתנו להם רקע ועומק מספיק, ורקימת הדמויות וההתפתחות העלילתית והאנושית נעשתה בצורה מרושלת, התוצאה בעיניי סרט מרושל, שבלוני, שטחי ואף מעורר גיחוך במהלכו. כך מבחינתי נפל אפיים ארצה זיכרון נוסטלגי אישי רחוק.

הנקודה המעניינת בכל זה, היא העובדה שצוינה במראה מקום מסוים, שממנו היסקתי, שעל-אף שהסרט כאמור זכה לתשואות ולפרס בזמן אמת, הרי בריחוק הזמן עד שהסרט הגיע ארצה לצפייה, כארבע-עשרה שנה (שגם זה לכשעצמו מעורר תהייה מסוימת), ניתן הקרדיט לקהל הישראלי, שבא לצפות בסרט לא כל-כך לשם הסרט עצמו, מסתבר, אלא לשם המוסיקה הנפלאה שמתוכו, פרי עטו של המלחין נורברט גלנצברג, יהודי-צרפתי, שחיבר שירים לאדית פיאף הגדולה, וביניהם הלהיט הגדול שלה 'פאדאם פאדאם'.

ובכן, המוסיקה הזו, המזומזמת במהלך הסרט ע''י ה'מכשפה' שלנו, כשהיא שטה בדוגית על-פני אגם לילי, הלא היא השחקנית מרינה ולאדי, והיא נשמעת בו כמעין שיר עם שחוזר על עצמו, קיבלה מחוץ לסרט עיבוד על אורגן חשמלי בידיו של הנגן הספרדי מיגל ראמוס, תחת שם בדוי ( של אישה אנגליה או אמריקאית דווקא ! ) : 'וירג'יניה מורגן'.

קיצורו של דבר, ממהלכיו האירוניים של הזמן : הסרט, שזכה בזמנו לתשואות חן חן, להתמוגגות ולפרס, כמדומני חלף לו ונשכח ; מי שצופה בו כיום מקבל ממנו במקרה הטוב רושם של תמימות של פעם, ובמקרה הפחות טוב, רושם אינפנטילי משהו. כך מסתיים לו עידן של תמימות.

אך המוסיקה שלו, אללי, המוסיקה שלו !

היא 'לא במהרה' תישכח !               ©