יומן מסע - ויאטנם פרק 1 / צביה ויצמן כספי 

האנוי ויאטנם בזכרון היא אזור מלחמה. ויאטקונג, ביצות, קנה סוף, מסוקים יאוש שנים עקובות מדם קורבנות רבים משני הצדדים וטראומה לאומה האמריקנית. מלחמה שנמשכה 10 שנים והותירה אבק שריפה ל30 שנה.

מלחמת ויאטנם היתה לגיהנום פוטוגני. היא צולמה וסופרה מכל זוית. עשרות סרטים הופקו בנושא. מיטב הכותבים והבמאים, נרתמו למשימה בכל היבטי המלחמה ומוראותיה. ״אפוקליפסה עכשו״ (אוהב את ריח הנפלא בבוקר…) רובין ויליאמס עם ה״גוד מורנינג וייטנאם״ ו״פלאטון״ של אוליבר סטון עם הסראונד סאונד, אתה נחרש מרעש המסוקים. ועוד רבים. הלוחמים שהוצגו על המסך נועזים ועיקשים כמי שנלחמים על חייהם. המצלמה יצאה גם לרחובות ולשדות האורז, לפשטות, נשים עם כובע החרוט נושאות משאות. רחובות האנוי זנוחים, גברים שדופים, אין מה לאכול, למעט אורז שיועד כמזון לחזירים. קמו מחאות, שרו ״תנו לשמש לעלות״ וציירו על הג׳ינס Make love no war והגיע וודסטוק.

(צילומי מסך מ הסרט אפוקליפסה עכשיו)

 

יעברו עוד 3 עשורים. ויאטנם חובשת את פצעיה ובשנות ה90, פותחת שעריה לתיירים. עוד קודם החלה להתיר את שלשלאות המשטר הקומוניסטי מעל  כתפיה. ועם המטען הזה אני יוצאת למסע, לפתוח חלון לעולם אחר. להרחיב דעת ולהכיר תרבות טיול מאורגן ומודרך. לכאורה אנטיתזה לחופש ורוגע וטבע, ספא וביוטי מאסק, פוט מסג׳ מלונות הדורים ושייט נינוח.  האנוי בת אלף שנים, כל כובשיה הותירו בה חותם. ארכיטקטורה מגוונת. מקדשים ומגדלים. ריחות וצבעים. אני נפעמת מהילדים היפים, דור רביעי למלחמה ההיא, מדושנים ומאירי פנים.טיסה להאנוי בארקיע, בעצם ״גוליבר״ כשם הענק?! ״גוליב אייר״ חברה ספרדית מטוס האייר בוס ענק מתרומם לכ40.000 רגל. חורך את העננים, מתגבר על כיסי אויר. ומעניק תחושה של סטביליות. המחשבה הפילאית, איך הוא מתרומם ומתייצב על המסלול השמיימי. בבטן המטוס כ400 נוסעים. עשר דיילות. (שתיים הן נציגות ארקיע מעבירות הנחיות בעברית). בקוקפיט 4 טייסים. נדמה שימים ספורים לאחר הדרמה של הFly Dubai שיבצו טייס שמדבר אנגלית וספרדית במבטא הודי. מרגיע?!

 

האנוי הבירה. סוערת מוגזמת, עמוסה. מונה כ10 מליון תושבים. וייטנאם לכל אורכה מאכלסת יותר מ100 מליון שחברו להתיישב לאורכה (3.200 ק״מ) דמות הדרקון מצטיירת בבהירות על המפה. בצפון גובלת בסין, בדרום עם קמבודיה, המותניים שלה צרים (50 ק״מ) נהרות וימים מקיפים וחוצים אותה. עיקר מזונם מהים. אלמנט הדרקון מופיע בכמה סיפורים מיתולוגיים שמספר לנו המדריך רונן בשעות הנסיעה הארוכות. אנו חולפים על פני כבישי אגרה ונוף אורבני פה ושם בניה גבוהה, גשר מיתרים של סנטיאגו קלטרווה ומגיעים למלון הדור שפוגש בשוליו עולם שלישי.

 

לאחרונה הפכה ליעד אטרקטיבי לתיירות פנים וחוץ. צעירים רבים פוקדים אותה. התל״ג מתיירות, השיג את היעד והגיע   9%  (כ40 מיליארד $. הדולר שוה ערך לכ25.000 דונג. המון אפסים על השטרות ודמותו של הו צ׳י מין. באזורים מתויירים, מעט פשע. שמתי לב שיש שוטרים במסווה, Under the caver כמו שאומר וין המדריך המקומי המקסים שמלווה אותנו. שחובר לרונן המדריך הישראלי המעולה שמייצג את ״קמינוס״ ויחד הם צוות מוביל. שניהם ידענים ומשכילים ואוהבים את המקום ויושביו. בצוות גם משה נציג הארגון, שדואג להנחיות וללו״ז מנהיגות שקטה.

בעיר העתיקה וברחובות עומס תנועה בלתי נסבל חם ולח יתושים ויאוש, גם באוקטובר, רמת נקיון ירודה. ריח בשר חרוך על האש מכל סימטה. הוזהרנו לא לשתות מי ברז וגם לצחצח שיניים, רק במיים מינרליים.

המלון מפואר בריכת שחייה נפלאה, מגרש טניס חדרי כושר, לאונצ׳ מגונדר לאנשי עסקים בחדר WiFi ומזגן. אז למה למהר לצאת? אני מוותרת על נסיעה קבוצתית למסעדה ויוצאת לשיטוט. החוויה להגיע למקום זר לראשונה היא כ״כ עוצמתית. כשאדם עם עצמו, הוא שוהה בכאן ובעכשו. אין הסחות דעת. סמטאות חשוכות מעוטרות, ציורי קיר, רחובות זנוחים, בין פאר המלון, עדיין נוכח עולם שלישי.

יש עדיין סממניי קומוניזם. דגלים אדומים עם המגל והכוכב המחומש הפנטגרם (לחיילים, לאיכרים, לפועלים, לדור העתיד ואנשי הרוח) החנויות מוזרות. מעין מיקס של בגדים ונעליים דברי מתיקה וכפכפי פלסטיק. הגברים בבטלה נינוחה משחקים בטלפון, זה לא דורש WiFi יושבים על מדרגה או שרפרפים קטנים ונמוכים. החיים פה מתנהלים ברחוב. בשווקים בסמטאות בבתי מלאכה ברחובות הראשיים אין מדרכות לפסוע בהן אין בתי קפה נינוחים ממוזגים. והתנועה בכבישים מטורפת. עפ״י ההערכה כ20 מליון אופנועים נעים בה בדבוקה, הם לא עוצרים במעבר חציה, אחרת תיגרם תאונת שרשרת, הולכי הרגל פשוט יורדים לכביש והם מזגזגים כמו בריקוד. ודפיקות לב מואצות. איכשהו זה זורם. ומסתבר שיש פחות תאונות בבלאגן הכאוטי. הנשים עדיין במעמד של מאחורי הקלעים. על אף שאני מזהה בהן יותר עמידות. הילדים מתוקים ויפים. הצעירים מדשדשים באנגלית. רונן בביקוריו הרבים פה הצליח לחדור לעומק תרבותם וסיכם: ״אל תחפשו את וייטנאם, היא כבר תבוא אליכם בכל קרן רחוב״, ואכן כך. רובם רואים תייר כדולר מהלך. חלקם לא מרפים. ילדים בני 5-6 שנושאים על גבם הצר תינוק בן שנה, מנסים למכור מחזיקי מפתחות במתחמי מסעדות באזור האגם המערבי, תופעה כואבת ממש. ילדות בנות 7-8 בבגדי רקדניות לבדר תיירים וחובבי ילדות…מקבצות טיפים בחצות הליל, זה שובר לב.

 

בתוכנית היום ביקור בשדות אורז וצוקי הגיר של נין בין. שהיתה עיר הבירה ומרכז שלטוני במאה ה10. האזור מאופיין בטבע פראי גיאוגרפיה משתנה הרי אבן גיר נישאים לגובה, נהרות ונחלים מערות ומצוקים. אני מוותרת על השייט בסירות עץ שמשיטים שייטים צרובי שמש. אני חסה עליהם. מפעם לפעם אני נפרדת מהקבוצה לזמן מה ויוצאת לשיטוט ברחוב הסואן. תרה אחרי בית קפה ממוזג ונקי. התפריט מציע קפה ומאפים רול אורז ומרק דלעת, בעמוד האחרון הופתעתי לגלות, מחירון למסג׳ פדיקור לק ג׳ל ושאר ירקות. אני על זה. המלצרית שהגישה לי היא שמעניקה לי פדיקור פוט מסג׳. המחירים זולים 8-10 דולר. בריכת המלון ריקה ומזמינה על אף עומס החום והלחות כאילו אוגוסט עשה פליק פלאק לאחור ובא לביקור.

כרוניקה על קצה המזלג: ויאטנם היתה קולוניה צרפתית כמאה שנה מאמצע המאה ה19 עד למחצית המאה ה20. הצרפתים זרעו שנאה ושתלטנות, ניצול וגזענות. גנבו להם את שדות האורז גבו מיסים ושלטו בערלות לב. הצרפתים הורישו להם את הגיליוטינה, וכן את כלא הילטון למתנגדי השלטון (שבו נכלאו ועונו שבויים אמריקאים בהם מי שהיה טייס ומועמד לנשיאות ארה״ב ג׳ון מקיין) הכלא שהוא מעין מוזיאון מצמית, ופרק בתולדות הייסורים של ויאטנם. ביקורים מעין אלה אני מניחה הם חלק מסיור קבוצתי המכתיב כם מה שחשוב למארחים להציג. זוית נוספת בסיפור. להציג ועובדות היסטוריות. מי שמגיע אלינו מבקר בכותל, בכנרת וביד ושם.  בתוכנית המסע ביקרנו במוזיאון המלחמה המציג בגאון מטוס אמריקני שהופל במלחמה ההיא. כך גם הטקסיות והפאר חילופי המשמר הכפפות הלבנות, הסדר והדיוק, הדגלים והפרחים ברחבת ארמון הו צ׳י מין.

הויאטנמים ברובם חסרי דת. מושפעים בודהיסטים. מיעוט נוצרים קתוליים (וענף משפחה מוסלמית אחת המונה 28 נפשות בלבד איש עסקים אפגני, מתאהב במקומית ונשאר). רובם לוקחים מפה ומשם ולא ממש מקפידים על כללי הבודהיזם. גם החילוניים המובהקים, יקודו עמוקות לפסל בודהה בכל מקום שימצא כזה. והוא ניצב בכל מקום. הדת בכללי לא כתובה כעשרת הדיברות היא יותר שילוב אמונות עממיות עם קריצה לרוחניות המזרח ופילוסופיית קונפוציוס. לפי רונן, על אף מלחמות עקובות דם עם האמריקאים והכיבוש היפני הם לא שונאים אותם, הם הולכים הלאה. הצעירים לא ממש יודעים על המלחמה ההיא הזקנים שזוכרים טוענים שעכשיו שלום. הם נפגשים בבית קפה שגובל בעץ ענק עתיק וגבוה אשר מהווה מושבה למאות ציפורים ומנהלים שיחות ציוצים עם הציפורים. כך מטפלים בפוסט טראומה. זו כנראה התרפיה שלהם. לעומת זאת את השלטון הצרפתי הם מתעבים גם היום. הצרפתים בנו את קתדרלת סאן  ז'וזף 1886 והכניסו צלב להיכלם. 

Tan Mai בלב הרובע העתיק של האנוי (רח׳ Hang Gai) נמצאת חנות בדים ורקמה, המקום קיים 4 דורות ומשמר זכרון כואב מהמלחמה. נשים ואמהות פנו לחנות לרקום מסרים של אהבה ליוצאים למלחמה. וקשרו סרטים לבגדי הלוחמים ואת הקצה השני שמרו כקמיע. בשוך הקרבות החנות היתה נקודת מפגש, למי ששב משם. אחרי עשור הם הגיעו בוגרים, פצועים וחבולים. פיסת הבד היוותה עדות לזהותו. המפגשים מצמררים מתועדים בצילומים.

ביקור במוזיאון האתנולוגי ברובע Cau Giay המתעד את היסטורית השבטים האתניים שאוחדו מכל קצוותיה. על האדריכלות, התלבושות, כלי הנגינה, כלי המלחמה ואיך יצרו ציוד לדייג. המתחם ירוק ונעים לבילוי בוקר. ילדי הגן מבקרים במקום, בבחינת ״והגדת לבניך״ הם אוחזים ידיים בשורה ממושמעים ומחייכים. נעים לשהות במרחב הירוק שהוא נחמה בחום הגדול, להרגע מתחת לעצים עתיקים ולהתבשם מקטורת המקדשים. בשכונה בה שוכן המוזיאון, רחובות נאים ובניה אירופאית. 

מקדש הספרות: אתר היסטורי מהמאה ה10 אתר יפה והרמוני. שם הוקמה האוניברסיטה הראשונה של איש הרוח הפילוסוף קונפוציוס ששמו קונ פו (שם משפחה) צ׳ה (המלומד). המקום שהוקם במאה ה11 נקראת ״הספריה״ ואין בו ולו ספר אחד. זהו מקדש ולו 5 חצרות, שהרי צריך להתנקות מהחוץ להפריד בין קודש לחול ואט להתקדם דרך הגנים והמים המפכים לרוגע הדרוש ללימוד מעמיק. החצר הרביעית היא עוף החול המאפיין טוהר יופי, התחדשות. עד לחצר החמישית, בה הרוח שורה. בכניסה יש הגבהה כך אתה נאלץ לקוד קידה והרוחות הרעות לא ייכנסו בו. 

פסלי ענק בדמותו ניצבים על במה מוגבהת, הוא מניח יד ימין בשמאל, אוחז בספר, כפי שנהוג להציג אנשי רוח. חוכמתו ניכרת גם במצח גבוה ושקט שהוא משרה. יש במתחם בריכה מרובעת שיוצרת הרמוניה (אדמה מים ושמיים) במרחב מוצגים 82 צבי אבן ל82 הבוגרים הראשונים. צב נחשב לחכם, יציב, מחובר לביתו, מאריך ימים. עליהם חקוקים שמותיהם של 1307 בוגרי האוניברסיטה לאורך השנים, הנחשבים לעילוי. גם היום מגיעים למקום סטודנטים לפני מבחן לגעת בראשי הצבים לברכה. עיקר הפילוסופיה של קונפוציוס היא הבנה והכלה, יחסים במשפחה בין איש לאישה ואהבה לכל היצורים, שהרי הם מתת אל ויש להם תפקיד. וכמובן, לא לאכול יצורים שיש להם משפחה ועיניים. כך אדם יהיה חומל אוהב טוב ואנושי. (עפ״י עדותו של וין המדריך, הם אוכלים את כל היצורים…)

נפרדים מהאנוי לכמה ימים, עוד נשוב אליה, שהרי המקום הכי מתוייר הוא Trein Street וסיבוב שווקים וכמובן העיר העתיקה. מחר נוסעים צפונה לSaPa. שזה בעצם ספא. אזור בו פינקו הצרפתים את עצמם בתענוגות הגוף בגובה 3000 באזור הררי מיוער ופתלתל. שם הוקמו בתי מלון, מרחצאות ללוחמים (כפי שנהג קרקלה ברומא) מסעדות ומסבאות, וכן גם את הבגט והקוראסון שהותירו בירושה למקומיים.

המשך יבוא…