פרק מספר:
מה שלא סופר / שרה שרם
האושר התגנב ברגעים שלא השגיחה בהם.
מי שהביט בעדינות אל עומק עיניה, יכול היה לראות שגלי שבה לחיים. הימים נקפו וכוחות חדשים מילאו אותה. תאבונה שב אליה והיא חזרה ליהנות ממאכלים שאהבה וחדלה לכעוס על הראל כשלא הקשיב לה, ואפילו הבחינה בשינוי שחל בנגה, שבילתה פחות ופחות בחדרה. היא חשבה כי תוכל להמשיך ולנהל את חייה לבד, לצד פגישות חטופות עם ערן.
הדברים לבשו צורה וסדר. הילדים התרגלו לשגרה החדשה. אדם אסף אותם בימים הזוגיים, הלך עימם אל אחותו, והחזירם אחרי ארוחת ערב. כל חזרה שלהם הביתה הייתה מלווה בכעס גדול של נגה. הראל הצליח ליהנות משני העולמות. הוא חזר מלא חוויות מאחר צוהריים עם אביו, שכלל בדרך כלל את האטרקציות האהובות עליו, משחקי כדור, מתקנים וגלידה.
גלי ראתה את אדם רק כאשר לקח והחזיר את הילדים. הוא לא יצר עימה קשר מלבד למילים ספורות.
היא חשבה כי אינו יכול לשאת את נוכחותה ושהוא רוצה לברוח מהר ככל האפשר.
היא למדה על חייו החדשים דרך הילדים כשדיברו על שינויים שעשה בחייו. הוא מצא דירה ששכר בקרבת אחותו, ונפגש לעיתים עם הורים של חבריהם בגינה. כמה פעמים עלה שמה של אימא של אחד הילדים שהראל התחבר עימם, והיא ניסתה לדלות מידע לגבי נוכחותה בחייהם. נגה מיעטה בדברים אך הראל נהנה לשתף בכל הפרטים בחייו.
"אימא של עידו מאוד נחמדה, יש לה משקפיים והיא מאוד גבוהה ורזה. והיא מכינה חביתת עין הפוכה, ותמיד יש לה בתיק פרי חתוך וגם סוכרייה על מקל!".
גלי הרהרה בדבריו והניחה שנכנסה אישה לתוך חייו.
היא לעומת זאת, הרגישה שהקשר שלה עם ערן מצוי על חוט דק, על אף שחשה תלות בו.
בתחילה ניסתה לחכות להודעה ממנו לפני שתפנה אליו אך במהרה פנתה אליו ברגעים שבהם התגעגעה ורצתה לקרוא את הודעותיו המנחמות. ערן הגיע לביתה מדי כמה ימים, בדרך כלל בבקרים בשעה שהבית ריק ושקט. הם לא שכבו, הוא חיכה לסימן ממנה לכך שהיא מוכנה. הוא שאל לשלומה, הקשיב לפרטים השונים בחייה וליטף את שערה כאשר עיניה דמעו. החולשה שהפגינה, חוסר האונים שלעיתים זיהה בה, הכמירו את ליבו. הוא השתוקק אליה, ההמתנה למגע הפיזי עימה הייתה קשה לו. בעיקר כאשר חיבק אותה, גופה היה קרוב לשלו, בקלות יכול היה לנשקה ולהפשיטה, אך הוא התאפק. הוא לא רצה לנצל את חולשתה. אז הוא המתין.
לעומתה איילת הייתה משב רוח רענן. היא הכניסה שמחה בנוכחותה המתפרצת, בצחוקה המתגלגל. היא לא שמה לב לפרטים הקטנים, הצעדים שלה היו גדולים ובטוחים. היא לקחה אותו לטיולים בשבתות ותמיד הם היו מוקפים בחברים. הוא חשב כי הרבה יותר קל לו לחיות לצידה, לנוע קדימה, לפעול בעולם וליהנות מדברים פשוטים, כמו כוס בירה, שקיעת החמה על שפת חוף הים.
הוא שאל את עצמו מה יש בגלי שגרם לו לחזור אליה, לסכן את מה שיש לו כעת בחייו. לא הייתה לו תשובה הגיונית. איילת הייתה כל מה שביקש, היא עניינה אותו ושימחה אותו. אבל גלי, הוא נמשך אל התהומות שבתוכה. בתחילה חש מרוגש ממנה, הוא חי איתה את אהבתם הראשונית, המייסרת והמרגשת, הגוף בער אליה. מרוב תשוקתו האמין כי לא יוכל להישאר עם איילת, לא כאשר אהבה כל כך עוצמתית בוערת בו כלפי אהובת נעוריו.
אך הזמן חלף, ואיתו דהו מעט הרגשות העוצמתיים. ספקות התעוררו, ותפסו מקום נכבד ממחשבותיו. היתרונות של איילת, הפשטות וביטחונה העצמי, ערערו את תחושותיו כלפי גלי. אותו דבר שריגש אותו בגלי, המסתוריות של נפשה, העצב העמוק שבה, הפכו לקשים בעבורו. האשמה שחשה וההתכנסות שלה פנימה גרמו לו לתסכול מתמשך. ככל שהוא התרחק, כך הפכה היא לתלותית בו. הכול חזר שוב להיות כמו בנערותם, בבהירות גמורה. הוא לא היה יכול לתת לה את מה שהיא צריכה.
מעטים היו הרגעים של האושר הטהור, של מימוש התשוקה והאינטימיות, אותם רגעים שחלקו בימיו הראשונים של הרומן. כל תנועה שלה, הרטיטה אותו. אחר כך, העצב העמוק והחרטה שלה נגעו לליבו. הוא רצה להקל עליה, להיות שם בשבילה. בימים האחרונים כבר לא מיהר לראות אותה, ועלתה בו מחשבה שהיה קל יותר אילו לא פנתה אליו וחידשה עימו את הקשר בשנית.
הוא עלול להפסיד את איילת. הוא הופתע מכך שעד כה לא חשב על כך ברצינות.
כאשר נכנס אל הבניין, הרהר בכך שצריך למצוא דרך לפתור את העניין. ההשתהות שלו עם ההחלטה רק הגבירה את הסבל.
גלי פתחה לו את הדלת, היא חייכה.
הפעם הייתה אחרת. היא התאפרה מעט, לבשה מכנסיים מחויטות וחולצה מכופתרת אפורה. המחשוף הלם אותה. היו בה חיים.
במהירות הבזק, מחשבותיו הקודמות התפוגגו, שום החלטה כבר לא הייתה דחופה.
גלי פלרטטה איתו, אחזה בידו ושיחקה עם אצבעותיו. היא חייכה אליו ורמזה לו כי היא מוכנה. אצבעותיה טיילו על בטנו וירדו מטה אל איבר מינו.
המילים הפכו להיות ברקע, הגוף שוב דיבר. הם שכבו, תחילה בעדינות, אחר כך בחוזקה ובעוצמה.
כל פעם שהלך ממנה, חשב כי הוא חייב לסיים את הקשר. כל עוד הייתה אומללה הוא נמשך אליה והרגיש משמעותי בחייה. כעת היא התחזקה ושלטה ברצונותיה, נראה שגעגועיה אליו הם רק אל המשיכה הפיזית שהייתה ביניהם והיא משחזרת אותה עכשיו כשהיא לבדה. אבל בכל פעם ששב אליה, הוא רצה עוד ועוד ממנה.
גלי זיהתה את ההססנות שלו. בדיוק כמו פעם, הוא חזר להיות ערן שלא ניתן לבטוח בו שיישאר. הוא עשה את הכול נכון כאשר היה בקרבתה, נגע בה בחום ובתשוקה, הביט בה והיא הרגישה שהיא האישה היחידה בעבורו. אך כל פעם שהלך, הותיר בה תחושה של בדידות.
לעיתים היו נפגשים לדקות קצרות, רק כדי לגעת זה בזו, ואז הייתה דחיפות לומר זה לזו מילות געגועים.
"גלי התגעגעתי אליך."
"ערן כל הלילה חשבתי עליך, רציתי את הגוף שלך."
ערן פירט באוזניה כיצד הוא מדמיין את המגע עם גופה כשהיא לא איתו. מבצע בה את כל הפנטזיות שליוו אותו במהלך היום. היא ביקשה שיישאר יותר, עוד קצת, שלא ימהר ללכת. כשהילדים אמורים היו לחזור, הוא התקשה להיפרד ממנה, משך אותה שוב אל המיטה, רק עוד קצת להרגיש אותה.
אך בסוף הוא תמיד היה זה שהלך.
הוא לא הבטיח לה הבטחות.
היא לא ציפתה להבטחות ממנו. היא עדיין רצתה להחזיר לקדמותם את חייה הקודמים עם אדם.
עם זאת לעיתים איבדה את סבלנותה כלפיו ורצתה בכל זאת שיאמר לה, "יום אחד גלי נהיה יחד ונזדקן ביחד."
עברו חודשיים.
לפני שהגיע אל מפגשם הקבוע בשני בבוקר, היא ראתה תמונה שלו ושל איילת בפייסבוק. בתמונה איילת כרכה את זרועה סביב צווארו והצמידה לו נשיקה. ערן חייך, עיניו חצי עצומות. הם נראו יפים יחדיו.
הם לא התראו כמה ימים. במהלכם שלחו זה אל זו הודעות קצרות וענייניות בנוגע למועד פגישתם הבא. הם לא התכתבו בלילה, בעבר הקרוב השעות הפוריות של הקשר ביניהם התרחש לאחר שהילדים ואיילת נרדמו, הודעות נשנות וחוזרות מלאות בפרטים אינטימיים, הודעות שלא רצו להסתיים.
ערן שוב הגיע אליה. הוא קרב אליה ונישק את כתפה, ניסה להפשיט אותה. היא הדפה אותו מעט אך לא בחוזקה, מכיוון שידעה שאין להם מספיק זמן, אף פעם אין מספיק זמן.
"אני חייב לצאת עוד חצי שעה, לפגישה.. בואי..."
הוא רצה לקחת אותה למיטה, גופו בער.
גלי הלכה אחריו, הוא נישק את שפתיה, את צווארה, וירד בנשיקותיו במורד גופה. הוריד ממנה את הג'ינס. היא קפאה, לא הראתה סימן ללהט כלפיו.
"קרה משהו?"
הביט בה בעיניו הכהות.
"כן. ראיתי תמונה שלכם עכשיו."
ערן המשיך להביט בה. הוא לא מצא את המילים.
זה לא יקרה עכשיו, אמר לעצמו. הגוף עוד לא לגמרי התעדכן במצב, והוא היה צריך מעט להתרחק כדי להצטנן.
הוא עמד והיא התיישבה ונשענה על הכרית.
"את מדברת על התמונות שהיא העלתה? היינו בחתונה ביום שישי."
"כן. "
"את יודעת שאני ואיילת ביחד..."
מילותיו הרתיחו אותה. היא הרגישה את הקרירות בקולו, וחשבה לעצמה כי הוא מקל ראש בסבל שלה. הוא לא באמת מבין את המחיר שהיא שילמה כדי לממש את אהבתם.
"יפה לך. נהנה משני העולמות."
"מה את רוצה גלי?"
"לא יודעת. אני רוצה שאתה תחליט."
"שאני אחליט?"
"כן."
"ואת?"
היא שתקה.
הוא שתק.
ערן התיישב.
הוא הביט בה, הוא ראה אותה נאבקת בעצמה, דמעות זלגו מעיניה.
"אתה רואה את המצב פה, אני לא בדיוק מעלה תמונות שלי ושל אדם ביחד."
"כי אדם עזב את הבית. אני אף פעם לא שמעתי אותך אומרת שאת לא רוצה להיות איתו יותר."
"אדם עזב את הבית בגללך! אל תיתמם!"
גלי קמה והתרחקה ממנו, היא חשה מושפלת.
לא כך דמיינה את המשך הקשר ביניהם. הוא לא כרוך אחריה כפי שהייתה צריכה, הוא יכול לעזוב אותה ואולי אפילו בקלות. היא לא עד כדי כך חשובה לו. היא התבוננה על עצמה בבהירות, על טיפשותה. איך יכלה להרשות לעצמה לאבד את אדם היקר שלה.
"אדם עזב, לא את עזבת אותו."
"מה זה משנה?"
"מה זה משנה?!"
ערן שקע בתוך עצמו. הוא הוצף ברגשות. רגשות של רחמים וחמלה כלפיה, רגשות כעס וזעם על תמימותה ועל חוסר לקיחת האחריות על מעשיה. הוא ידע שיש לו חלק בתמימות זו, גם כאשר לא הבטיח לה דבר, הוא ידע כי היא נקשרת אליו בחוזקה, וכי הוא כנראה יפגע בה בסופו של דבר.
ואז הוא חזר להביט בה, באופן שבו נשכה את שפתיה, באצבעות ידיה הארוכות והעדינות, ענודות טבעות הזהב והיהלומים, בעיניה השקועות במחשבות. הוא לא חדל לרצות אותה. הוא פחד מהבולענות שבאופייה, היא אינטנסיבית באופן שלא מאפשר לו לחשוב. אותו כוח משיכה עצום שגרם לו לחזור אליה, הבהיל אותו, והבריח אותו שוב ושוב ממנה. היא רוצה הכול ממנו.
"את בעצמך לא החלטת מה את רוצה. את חושבת שאני לא יודע שאת מחכה לזה שהוא יסלח, שהוא יחזור? אני יודע שאת אוהבת אותו, על אף הכול."
"אני רוצה שהוא יסלח לי. אני לא יכולה לסלוח לעצמי על כל זה. והכי נורא, זה שאני רואה שבשבילך, זה סתם, חסר משמעות..."
היא חשה שהיא נשברת. הדמעות פרצו החוצה. היא כיסתה את פניה.
"אני אף פעם לא אמרתי לך שזה חסר משמעות. את יודעת שזה לא נכון. גלי, אני רוצה אותך."
ערן לא השלים את יתר המשפט, הוא מיהר לחבקה ולנשקה. הוא רצה לעטוף אותה, לחדור אליה, לקחת ממנה את הכאב ולכבוש אותה שוב. הוא ידע שהוא מסובב אותה בכחש ואף היא שיחקה את משחק ההכחשה. תמיד היה חלש כלפיה, בתקופת התאהבותם הראשונה הם רבו לא מעט. גלי קינאה בקשר עם ידידתו הקרובה, היא לא יכלה לשאת את קרבתו לאישה אחרת. על אף סלידתו מבקשתה לנתק עימה קשר הוא נכנע לדרישותיה. גם היום, במרחק של שנים וחיים מלאים בלעדיה, הוא חש את השפעתה האדירה.
בתקופה שעדיין היו יחד וערן שירת בסיירת צנחנים הוא נעדר רבות מהבית. הם התגעגעו זה לזו. בכל הביקורים שהגיעה אליו עם החברים הקרובים ובני המשפחה, הוא קטף אותה מהם ורצה לשמור אותה רק לעצמו. הוא חיבק אותה ונהנה מהיצמדותה אל זרועותיו. באחת מחופשותיו סיפר לה על יחסיו הלא פתורים עם אביו.
"בכל פעם שאני באה אליך, אני מרגישה שאתה ואביך מאוד מרוחקים זה מזה."
"אבא שלי בגד באימי במשך שנים רבות, ואני התביישתי בו. ראיתי בו אדם חסר עקרונות."
גלי הייתה מקשיבה לו, מלטפת את זרועו, מנשקת את שפתיו ולא פעם תהה האם הנטייה לבוגדנות של אביו עשויה לעבור גם אליו. הוא לא הבחין אז בהתניה זאת שאולי השתרשה בו, כעת חשב על הקלות שבה הוא בוגד באשתו הטרייה, ירושה לא רצויה מאביו.
הוא התבונן לתוך עיניה והתגעגע לעברם הנקי והצלול בטרם נישאה וילדה את ילדיו של איש אחר, ובטרם הוא נישא לאישה אחרת.
היא משכה אותו אליה ונישקה אותו.
"אנחנו דומים. הכתובת הייתה על הקיר. לעולם לא נוכל להיות זה ללא זו. גם אני רוצה אותך."
ושוב העולם שבחוץ נעלם ורק הם נותרו בתוכו. כך נמשך הדבר מספר שבועות.
הוא היה מתגנב פנימה אליה, לתוכה, והזמן עמד מלכת. הם שמרו יחד על סודם. הוא לימד אותה את מכמני הגוף, תענוגות שטרם גילתה.
ערן היה מיומן בזה. באמתחתו שנים של רווקות שבהן לא ידע מעצורים. העולם היה פרוס לפניו, הדבר העניק לו כוח ועוצמה שלא תמיד ידע לעכל אותם. הוא לא רצה להשתקע אצל אחת. העולם היה פתוח באפשרויות וכולן יפות ומפתות. כאשר הכיר את גלי לראשונה היה עוד חסר ניסיון, הוא חשק בה באופן מיידי. הוא לא הספיק להתענג מכל מה שגופה היה יכול להעניק לו, ובכל מה שיכול היה להעניק לגופה. הוא אהב את חוסר ניסיונה, את ביישנותה בעת שנגלתה אליו עירומה, מחכה לו שיוביל את הדרך. ולאחר שנפרדו, העולם הנשי נפתח בפניו. הוא למד על גופן הסודי של הנשים, כמו לומד שפה חדשה, ככל שהעמיק בה וגדלה שליטתו, כך גדל כוחו בעולם. היה ברור לו שגלי באופייה הנשי והרומנטי, לא נפתחה כמוהו לעולם המיני. הדבר קסם לו, הוא רצה לחזור אליה וללמדה את כל אשר למד, להפגין את ניסיונו הרב והמרשים מולה.
היא לא הייתה כמו כולן. אולי בגלל שהכיר אותה בגיל צעיר, ממנה תמיד נשאר טעם של עוד.
יופייה היה מיוחד, הוא אהב להיות לידה, להתבונן בה, לחקור אותה, ונהנה לחשוב כי נבראה בדיוק לטעמו. לא רק הופעתה הפנטה אותו, אלא כל האופן שבו נשאה את עצמה בעולם. כל תנועותיה היו מפתות ורכות ונשיותה פרצה מתוכה החוצה לכבודו. הוא נהנה מהחוזק שלו כלפיה, אך גם מהכוח שלה כלפיו. שניהם אהבו את משחק הפיתוי, הביאו אחד את השני אל נקודות שלא הכירו בעצמם, אלא רק זה עם זו.
היא המשיכה לסנוט בו. "למה אתה לא אומר לאיילת שאתה לא רוצה אותה? אתה חסר עמוד שדרה. אתה צריך לעזוב אותה לפני שיהיו לך ילדים."
הוא הרגיש שאיילת לאחרונה מרגישה שמשהו השתנה בו. הוא סיפר זאת לגלי.
"אתה חייב לספר לה, ערן." אמרה ועיניה דמעו.
"זה מסובך גלי. החיים שלנו רק התחילו, רק לפני כמה חודשים חתמנו על המשכנתה, איך אני מפרק עכשיו הכול?"
"אתה עוד אוהב אותה, לא היית נשאר לולא אהבת אותה. אתה משחק בשתינו."
"ואת אוהבת את אדם, את מחכה שישוב אליך. גם את משחקת בי."
בתוך תוכה לא בטחה ברצונה להיות עימו, היא רצתה שיהיה שלה, שיבחר בה, אך רצתה גם שאדם ישוב אליה.
"אל תחזור לכאן יותר, רק אם תיפרד ממנה!" ציוותה עליו בכעס.
"אני לא מוכנה לקחת חלק בזה יותר, זה אכזרי."
הוא הביט בה בתשוקה ואמר כי אינו יכול להיות רחוק ממנה.
ועל אף כל מה שאמרה לו, לא הצליחה גם היא לעמוד במרחק ממנו. היא כתבה לו שהיא מתגעגעת אליו, והוא שוב חזר אל זרועותיה.
ברגעים האלה הרגיש ששב הביתה, כמו מכור לסם חזר אליה, תינה איתה אהבה והלך. הוא חש רגשות חרטה ואשמה לאחר שרכס את מכנסיו ושב לאשתו. הוא לא רצה להכאיב לגלי, ובכל פעם ששב הביתה הבטיח לעצמו שלא ישוב אליה. אבל בכל פעם שביקשה ממנו לבוא, היה רץ אליה כאל מעיין הנעורים. לא מצא בתוכו כוחות לעזוב אותה הפעם. הוא היה זקוק לה, היא העניקה לו את מה שאיילת לא תוכל להעניק לו לעולם. היא מילאה את החלל שנותר בתוכו במשך השנים שלא חש כל אהבה לאף אישה שפגש ולבסוף התפשר ונישא לאיילת. בכל פעם שפגש בה חשב שאולי הפעם ימצה את תשוקתו אליה ויוכל להיפרד, אבל מילת הקסם הכתובה שלה, "ניפגש?", מילאה אותו מחדש בערגה.
לרכישת הספר לחצו כאן:
