על הסרט שלושה ימים בספטמבר/מארי רוזנבלום
על מה הסרט?
ביאנקה עומדת להתחתן עם ויקטור באתר נופש על חוף הים השחור. ממש לפני החתונה מגיעה אישה זרה ומספרת לה שהחתן בגד בה ואף הכניס אותה להריון. ביאנקה עוזבת את החתונה ויוצאת למסע לילי בלתי מתוכנן.
הבמאי – טודור ג’ורג’יו
השחקנית – אנדריאה וסילה
הסרט נע בין קומדיה לטרגדיה, עם הומור שחור, ועוקב למעשה אחרי אישה שהחיים מאלצים אותה לעשות „ריסטארט” ברגע אחד.
זה סרט על בגידה, זוגיות, בחירה, כעס ומה עושים כשהחיים מתפרקים רגע לפני שהם אמורים להתחיל.
"הטירוף" לא נוצר לקישוט. הוא תוצאה של מצב שבו החיים יוצאים מהמסלול — והדמויות מתנהגות בכל רגע נתון באופן שונה, מצחיק, כואב, מטורף, לא הגיוני, לא צפוי, מגוחך, כואב, והגבול בין קומדיה לטרגדיה מיטשטש. הכל מותר, מציאות ברגע אחד, אינה קיימת ברגע הבא.
כבר מותר להתנהג “ לא נורמלי”. אין בה סדר, אין כללי התנהגות מכובדים, אין הסברים. מה שנראה בתחילת הסרט כחתונה מתוקתקת ומושלמת הופך לאסון ולאבסורד של החיים.
כשאני מנסה להגדיר את המילה "אסון" - אדם קם בבוקר כשהחיים שתכנן לעצמו כבר אינם קיימים. זה לא בהכרח אסון לאומי; גם בגידה, מוות, פרידה או גילוי, יכולים להפוך ברגע אחד את העולם.
ברגע הזה הכל אפשרי. לברוח, להשתולל, להכחיש, לצחוק, לפגוע – או להתחיל מחדש.
זה הטירוף כתגובה לאסון. אולי ההתנהגות הזו נראית לנו מטורפת, אבל, לעניות דעתי, דווקא, זו תגובה אנושית מאוד למצב בלתי אנושי.
מי קובע מהי תגובה “נורמלית” לאירוע שאינו נורמלי?
מעניין לבחון כיצד החברה פועלת ברגעים אלו. במקום לשאול מה קרה לאדם שנפגע, החברה, לפעמים, מגיבה כמו האם: “תירגע. תהיה הגיוני. תתאפס. תמשיך הלאה.”
כלומר, החברה מנסה להחזיר את האדם הנפגע, במהירות, למסגרת, במקום להסכים להיות אתו בתוך הכאוס.
האם אנחנו, באמת, מאפשרים לאדם להיות באבל?
או, נעדיף להחזירו, מהר מאוד, לתפקד?
במקרה זה, בסרט, אולי צריך להבין את הטירוף. לפעמים, צריך לעבור דרכו.
"שלושה ימים בספטמבר” מאפשרת לי להקשות ולגעת בשאלה רחבה, בהרבה, מהסיפור הפרטי של הסרט. שאלה שמתחברת ל־7 באוקטובר ולחיים שאחריו: "מה קורה לחברה שלמה כשהאסון מתרחש בן־לילה?"
האם היא מרשה לעצמה להיות מטורפת לזמן מה, או שמיד מחפשים אשמים, הסברים, סדר, פתרונות ותפקוד?
אולי, אחרי אסון, אי אפשר, באמת, לחזור ל”נורמלי”. אולי צריך לבנות "נורמלי חדש"?
אסון שמתרחש בין לילה – החיים שהיו אתמול אינם החיים של היום, לאדם אחד המאבד את עולמו. כשהאסון קולקטיבי – חברה שלמה מאבדת את תחושת הביטחון והסדר.
מלחמה שבה ילדים נהרגים – כאן, כבר אי אפשר לדבר רק על „טרגדיה”. החיבור לילדים נותן לזה עוד שכבה: ילד, הוא, אולי, הסמל החריף ביותר לכך שהעולם שאמור להגן עלינו, נכשל.
עולה השאלה, איך בני אדם וחברה ממשיכים לחיות לצד הידיעה שילדים נהרגים, נשחטים, נשים נאנסות......
האם אנחנו מתרגלים לאסון? הידיעה הופכת לנתון, למספר, לכותרת – והקורבן המסוים עלול להיעלם מאחוריה.
האם אפשר באמת „להמשיך” כשמשהו בסיסי נשבר?
מי רשאי להשתגע? אדם שאיבד אדם קרוב נתפס כמי שיש לו זכות להתפרק. אבל כשחברה שלמה נפגעת – מי מאפשר לה להתפרק?
הטירוף מול הנורמליות – אולי דווקא הרצון להתנהג כאילו הכול רגיל הוא הדבר המטורף.
מה אנחנו עושים עם הכאב של האחר? האם אנחנו באמת מסוגלים לראות אותו, או שאנחנו חייבים להרחיק אותו כדי שנוכל להמשיך לחיות?
משבר אמיתי אינו רק מה שקרה לנו. אלא הרגע שבו אנחנו מגלים שאין לנו יותר את האפשרות לחזור להיות מי שהיינו. האבל מתחיל ברגע שבו המציאות הישנה מתה.
לכל אדם יש קצב אחר של אבל. החברה מצפה מאתנו לעבור שלבים, להירגע, “להתגבר”. אבל אין לוח זמנים לאבל !
הנקודה, שאולי, אני חושבת עליה: מה החברה עושה עם האבל? האם היא נותנת לו מקום, או שהיא הופכת אותו מהר מאוד לטקס, לזיכרון, למספרים — ואז מבקשת מאתנו לחזור לחיים?
לעניות דעתי תמיד דרוש מישהו נוסף, עד! אדם שמתאבל צריך שמישהו יהיה מוכן להיות לידו, לא לתקנו, רק להיות. לאפשר לו להיות בתוך השבר ואולי, בעזרתו, להתחיל לצאת ממנו – לידה מחדש.
"הטירוף" הוא אולי הדבר הכי יפה בסרט.
· בימוי : טודור ג'ורג'ו 78 דקות
· משחק אנדראה ואסילה, אמיליאן אופראה, קונרד מריק
אהבתי. כאבתי.
ראתה, אהבה, כאבה,
כתבה
מארי
Marie
