סיפור:

שערי ההרים /  סלווה באכ'ר  מערבית ראובן שבת

 

היא התעוררה מוקדם, כהרגלה בכל בוקר, עוד לפני שהשמש הספיקה לגרש את השרידים האחרונים של האפלה מבין סמטאות השכונה. הבית היה שקט. שקט מתוח, שבו כל רהיט עמד במקומו כאילו נשפט למאסר עולם.   היא הלכה למטבח, שמה את קנקן התה על האש והביטה דרך החלון הקטן. מבעד למסגרת הברזל החלודה נראו גגות הבתים של קהיר, צפופים, אפורים, כמעט נחנקים תחת ענני האבק והפיח. אבל מעבר לגגות, רחוק באופק, עמדו ההרים. סלעי ענק דוממים שנדמו בעיניה תמיד כמו שערים סגורים.  

"אם רק הייתי יכולה ללכת עד לשם," חשבה לעצמה, בעודה מנענעת את כפית הסוכר בכוס הזכוכית הקטנה. "מה יש מעבר להרים האלה? האם גם שם יש נשים שמכינות תה בשש בבוקר ומחכות שהיום ייגמר עוד לפני שהתחיל?"   בעלה עדיין ישן בחדר הסמוך. נחירותיו הקצביות היו מקצב החיים היחיד בבית הזה במשך עשרים שנה. עשרים שנה שבהן למדה למדוד את הזמן לא לפי ימים או חודשים, אלא לפי מספר כוסות התה שהכינה, לפי קפלי הכביסה שתלתה על החבל, ולפי השתיקות הבלתי נגמרות שביניהם.   היא לקחה את כוס התה ויצאה אל המרפסת הקטנה. רוח קרה של שחרית טלטלה את קצוות רעמת שיערה. לפתע, נרעדה. הציפור הקטנה שנחתה על מעקה המרפסת לא פחדה ממנה. היא עמדה שם, ניערה את כנפיה, ואז פרשה אותן ועפה ישר לעבר האופק — לעבר ההרים.   היא הביטה בציפור והרגישה דחיפה מוזרה בחזה. היא הניחה את כוס התה על המעקה. לראשונה זה עשרים שנה, היא לא חזרה פנימה להכין את ארוחת הבוקר.

היא נעלה את סנדליה, לקחה את המטפחת שלה, וירדה במדרגות.   ברחוב, האוויר היה שונה. האנשים שמיהרו לעבודתם לא הסתכלו עליה, אבל היא הרגישה כאילו פסעה לתוך עולם חדש. היא המשיכה לצעוד, לא לעבר השוק ולא לעבר תחנת האוטובוס, אלא ישר קדימה — לעבר מקום זריחת השמש, שם עמדו ההרים וחיכו, פתוחים לרווחה.

* סלווה באכ'ר ילידת קהיר (1949), היא ממובילות הספרות המצרית המודרנית. סיפוריה מתאפיינים ברגישות חברתית ופמיניסטית, בהומור מריר ובתיאור עולמן הפנימי של נשים בשולי החברה.