מסה:

מניטו, או העברי שהסתתר ביהודי שהייתי. 30 שנה להסתלקותו  /רוני אקריש

עדות אישית והוקרה לרב יהודה ליאון אשכנזי – מניטו זצ"ל.

פגשתי אותך לראשונה בדצמבר 1976. הייתי אז סטודנט, והשגחתי על אביך, הרב אשכנזי, מי שהיה רבה הראשי של אלג'יריה. אחותך היא שהציגה אותך בפניי ואמרה: "הנה הרב, הנה מניטו, הרב ליאון אשכנזי".
לא הכרתי לא אותך ולא אותו. מעולם לא שמעתי עליך, על תולדות חייך, על דרכך או על מפעלך הרוחני והאינטלקטואלי. באותם ימים הייתי פעיל בשמאל הטרוצקיסטי הקיצוני, חדור אמונות אחרות, מושפע מקריאות אחרות וממאבקים אחרים. החלפנו מילים ספורות בלבד. ובכל זאת, הייתה זו הפעם הראשונה שבה נחשפתי לדמותך, מבלי להעלות על דעתי, ולו לרגע, איזה מקום עתיד אתה לתפוס בחיי.
שלוש שנים לאחר מכן הגעתי לישראל. כאן פגשתי את הרב צבי יהודה הכהן קוק, שאף זכיתי לטפל בו. כמה מתלמידיו, משנודע להם שאני דובר צרפתית, סברו שעליי לפגוש אותך. הם ליוו אותי אפוא אליך.
היית שקוע בלימודך. הרמת את עיניך, הבטת בי, ובאותה פשטות שאפיינה אותך אמרת: "אה, זה אתה?"
נותרתי נבוך. על מה אתה מדבר? מניין אותה קרבה מיידית? רק כעבור רגע הבנתי שזכרת את פגישתנו מדצמבר 1976. שמרת בזיכרונך את דמותו של אותו סטודנט צעיר שפגשת שלוש שנים קודם לכן. ואילו אני, כלל לא העליתי על דעתי שתוכל לזכור אותי.
ואז התחלנו לשוחח.
וידעת להקשיב.
יכולת ההקשבה הזאת נותרה עד היום אחד הזיכרונות היקרים ביותר שאני נושא ממך. ידעת לשאול את השאלות הנכונות. לא ביקשת לספק תשובות מוכנות מראש, ובוודאי שלא לכפות ודאויות. פתחת דרכים. ערערת על המובן מאליו. הבאת אותי לשאול מחדש על מה שחשבתי שאני יודע, על מי שחשבתי שאני, ועל מה שחיפשתי מבלי שתמיד ידעתי לתת לו שם.

 

הרב צבי יהודה קוק כבר החל לערער את ודאויותיי ולכוון את שאלותיי. אתה המשכת את המהלך הזה בדרכך שלך, תוך שהענקת לי את החירות החיונית כל כך: לגלות בעצמי את התשובות לשאלות שעוררת בי.
אני מבקש להזכיר גם דבר שעשוי להיראות שולי, אך בעבורי לא היה שולי כלל: הפנייה אליי בלשון "אתה", אותה לשון של קרבה בלתי אמצעית, כבר מראשית היכרותנו. היה בה משהו מכניס אורחים, כמעט משפחתי. היא ביטלה את המרחק, אך מעולם לא ביטלה את הכבוד. הייתי לבדי בארץ הזאת, ללא משפחה, ללא חברים, ללא קשרים, ללא נקודת אחיזה של ממש. באתי לחפש, לפגוש, להבין. והנה אתה פונה אליי כאילו מאז ומתמיד היה לי מקום כאן.
כך פתחת בפניי שערים, לא רק אל תורתך, אלא גם אל עולם אנושי ואינטלקטואלי שאת עושרו המופלא טרם הכרתי. בזכותך זכיתי לפגוש את פרופסור אנדרה נהר, את אליאן אמאדו לוי-ולנסי, את פרופסור בנישו, ועוד אישים רבים, שכל אחד מהם עתיד היה לסמן בדרכו תחנה במסע חיי.

 

אך מה שנותר בי ללא שינוי הוא זכרו של אדם בעל שיעור קומה אינטלקטואלי ורוחני שכמותו טרם הכרתי.
ניחנת ביכולת נדירה להפגיש בין עולמות שרבים אחרים התעקשו להפריד ביניהם. הידע העברי העמוק ביותר שכן אצלך לצד המדעים, הפילוסופיה, ההיסטוריה והשאלות הגדולות של המודרנה. נדמה היה שאין תחום מחשבה זר לך. היית עובר מדברי המהר"ל מפראג לשאלה פילוסופית בת זמננו, מפרשנות המקרא לשאלת יסוד הנוגעת לציוויליזציה האנושית, מבלי להיכנע לפיתוי של הקבלות מלאכותיות או של קיצורי דרך מחשבתיים.
ואני, שהייתי קשור כל כך לפילוסופיה, למדעי האדם ולתביעה לרציונליות שהזינה את מחויבויותיי הקודמות, גיליתי שאין צורך לוותר על התבונה כדי להיכנס לעולמה של המחשבה העברית. אדרבה.
הבאת אותי להבין שהמחשבה העברית איננה מחשבה המסוגרת בתוך עצמה, אלא דרך ייחודית לשאול על האוניברסלי, על ההיסטוריה, על האדם ועל אחריותו.
מעולם לא אמרת לי את הדברים בדיוק בניסוח הזה, אך כך אני מבין היום את מה שקיבלתי ממך: סייעת לי לגלות את העברי שהסתתר ביהודי שהייתי.

 

לא היה מדובר רק בלימוד שפה, בגילוי טקסטים או בחידוש הקשר עם מסורת. היה מדובר בחשיפתו של ממד בהווייתי שעדיין לא הכרתי, בזהות אינטלקטואלית וקיומית שהייתה חבויה מתחת למוסכמות חינוכי, לקריאותיי ולהתחייבויותיי האידאולוגיות.
אני זוכר גם שבת אחת שבילינו יחד בקריית ארבע, בביתם של חבריך. לאחר שנותיי הראשונות בלימודי היהדות והמחשבה העברית, העזתי, ואולי אף הייתה בכך מידה של יומרנות, למסור שיעור על המהר"ל מפראג בנוכחותך.
איזו עזות מצח, חשבתי לעצמי, לדבר על המהר"ל בפני מי שהפך את מחשבתו לאחד ממקורות היסוד של תורתו!
ובכל זאת, הקשבת לי. בסבלנות. בקשב. באותה נדיבות אינטלקטואלית שאפשרה לך להניח לזולת להיות הוא עצמו, לפרוש את מחשבתו, מבלי לחוש צורך לקטוע אותו כדי להזכיר את היקף ידיעותיך.
וכאשר הסתיים השיעור והמשתתפים עזבו, אמרת לי שאני רשאי ללמד את המהר"ל מפראג. שיש לי הזכות לדבר.
אינך יכול לשער מה היו משמעותן של המילים הספורות הללו בעבורי.
לא הייתה זו מחמאה גרידא ואף לא רק מילת עידוד. הייתה זו הכרה, אך גם הטלת אחריות. לא הענקת לי תעודה, לא הסמכת אותי לתואר כלשהו. הכרת בזכותי להשמיע את קולי, להעביר הלאה, להעז לחשוב בקול רם בפני אחרים.
אולי הייתה זו אחת ממעלותיך הגדולות ביותר כמורה וכרב: לא ביקשת ליצור תלמידים בצלמך ובדמותך, אלא לאפשר לכל אחד מהם להיות הוא עצמו.
ובכל זאת, מעולם לא הייתי, במובן המקובל של המילה, תלמיד קבוע בשיעוריך. לא ישבתי במשך שנים בבית מדרשך. הקשר בינינו נבנה בדרך אחרת, מתוך מפגשים, שיחות, נסיבות ואירועים שהצטלבו במסלולי חיינו.
ואז באו גם הרגעים הכואבים לאין שיעור, כאשר מחלתך הביאה אותך למחלקה האונקולוגית שבה עבדתי.
באותם ימים נהגתי לקחת על עצמי משמרות לילה, בין היתר כדי שאוכל, בשעות שבהן העבודה אפשרה לי רגעים אחדים של מנוחה, לבוא ולשבת לצדך.
היית חולה. סבלת. היית מרותק למיטתך. ובכל זאת, דווקא במצב הזה, שבו שבריריותו של האדם מתגלה בעוצמה שאין שום נאום ושום מחשבה פילוסופית יכולים לעמעם, עדיין אפשר היה לדבר, להקשיב, לשאול ולהחליף מחשבות.
אני נושא מאותם לילות זיכרון מיוחד במינו, שכמעט אי אפשר לתרגמו למילים.
היו שם דברים שנאמרו, אולי גם גילויי לב, הרהורים ושיחות שספק אם היה להם עד נוסף. רגעים שלא השתייכו לבית מדרש או לאולם הרצאות, ואף לא למה שאנו נוהגים לכנות הוראה. הם השתייכו לאותו מפגש שבין שני בני אדם, כאשר המעמדות, התפקידים והתארים מתפוגגים לנוכח פגיעותה של ההוויה האנושית.
שם גיליתי ממד נוסף באנושיותך.
והזיכרונות הללו, ככל יתר הזיכרונות ממך, נותרו חקוקים בעומק תודעתי.
גם היום אני ממשיך להקשיב לדבריך. אני שב ושומע את קולך, את מבטאך, את ההומור שלך, את שתיקותיך, את האירוניה שהייתה לעיתים נוקבת, את חידודי לשונך, ואת דרכך המיוחדת כל כך להסיט שאלה ממקומה כדי לחשוף לפתע את משמעותה האמיתית.

 

עלי להודות גם שלא תמיד קל לקרוא אותך בעברית. שכן כדי להבין את מלוא עומקה של תורתך, צריך להכיר את הצרפתית שלך. צריך היה לשמוע את נימת קולך, להבין את ההומור שלך, לחוש את חוכמתך, לזהות את האירוניה שהסתתרה לעיתים בניסוחיך. צריך להכיר משהו מן האדם כדי לעמוד על מלוא עושרה של מחשבתו.
תורתך הייתה רבת פנים, רבגונית, עשירה וחיה מכדי שאפשר יהיה לכלוא אותה בתמלול כתוב בלבד.
השנים חלפו. המפגשים הפכו לזיכרונות. המורים והאישים שליוו את חיי הלכו בזה אחר זה לעולמם. אך הם ממשיכים לחיות במחשבתי, להזין את שאלותיי, ולעיתים אף לערער בדממה על ודאויותיי.
לא שכחתי את הרב צבי יהודה קוק. לא שכחתי את אנדרה נהר, את אליאן אמאדו לוי-ולנסי, את בנו גרוס, ואת כל האחרים שתרמו לעיצוב האדם שהפכתי להיות.
ואותך בוודאי שאינני יכול לשכוח.

 

שכן אתה נמנה עם אותם אנשים נדירים שהשפעתם אינה נמדדת במספר השיעורים ששמענו מפיהם, במספר הספרים שקראנו או אפילו בשנים שבילינו במחיצתם, אלא בתמורה הפנימית שהם אפשרו לנו לעבור.
ביום השנה הזה אני מבקש לומר לך שוב, בפעם המי יודע כמה, מילה פשוטה אחת: תודה.
תודה שהקשבת לי כאשר עדיין חיפשתי את דרכי.
תודה שלא דרשת ממני לוותר על מי שהייתי כדי לגלות את מי שיכולתי להיות.
תודה שלימדת אותי ששאלות אמיתיות חשובות לעיתים יותר מתשובות הניתנות בטרם עת.
תודה שהענקת לי את אותו אמון המאפשר לאדם לחשוב, לדבר, ללמד ולהעביר הלאה.
ומעל לכל, תודה שאפשרת לי לגלות את העברי שהסתתר ביהודי שהייתי.
שכן אם הפכתי היום, בתורי, לאדם המלמד, השואל, המבקש להעביר הלאה, אין זה כדי לשחזר את מילותיך או לחזור על תשובותיך. אני מבקש להיות, בצניעות האפשרית, מעבר, חוליה, צינור שדרכו יוכלו אולי גם אחרים לגלות את העברי שעודנו חבוי בתוך היהודי שהם.
אולי זוהי, בסופו של דבר, משמעותה האמיתית של המסירה מדור לדור: לא להפוך את הזולת להמשך של עצמך, אלא לאפשר לו לגלות את מה שבתוכו המתין להיוולד.
אתה היית בעבורי אחד מאותם אנשים שהופכים לידה כזאת לאפשרית.
ועל כך, הכרת התודה שלי לא תכבה לעולם.
יהי זכרך ברוך, מניטו. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
על המחבר
רוני אקריש הוא מסאי, מרצה, מייסד האוניברסיטה העממית החינמית בירושלים ובאשדוד ומורה להיסטוריוסופיה מקראית. עבודתו עוסקת בקשרים שבין מחשבת המקרא, פילוסופיה, היסטוריה, אתיקה והחברה בת זמננו. בכתביו ובהוראתו הוא מבקש להפגיש בין מקורות יהודיים לבין המחשבה האוניברסלית, מתוך תרבות של שאלה, אחריות והעברת ידע.
© 2026 רוני אקריש — כל הזכויות שמורות.