המקום האחר של רונית שפירא / מארי רוזנבלום
אני עולה לאוטובוס. גם רונית שפירא עולה. מתיישבות. אני בחלק הקדמי, והיא, שפירא , במקום אחר.
אחד הנוסעים מזהה אותה, פונה אליה. אני מקשיבה לשיחה.
הוא מזהה אותה כמנהלת ״הסלון של רונית״, וסח לה שהרצאותיה הוו ועודן, עבורו, חלק משמעותי בחיי היום־יום מתקופת הקורונה. בכל יום, פעמיים ביום, בוקר וערב , היה ממהר להגיע לביתו, מכין כוס קפה ומשהו קטן, מתוק, מתיישב להקשיב ולהקשיב.
הסיפור הקטן, הזה, גרם לי לעצור ולחשוב על רונית שפירא, לא רק כאישה שאני פוגשת בשכונה, אלא גם על הפעילות שיצרה סביבה.
ביקשתי ממנה לספר לי על עצמה ולהשלים את המידע החסר לי:
"איך נולד הסלון, מה עומד מאחוריו, מה היא עושה בחיי היום־יום שלה אחרי 42 שנות עבודה, ומהן תוכניותיה לעתיד."
שפירא:
״כשפרשתי מהעבודה לאחר 42 שנים, היה לי ברור שבפרק הבא בחיי אקדיש את זמני להתנדבות ולתרומה לקהילה. זו הדרך שבחרתי לעצמי, כך אני עושה היום, וכך אמשיך לעשות גם בעתיד.
אחותי התאומה, שנפטרה בטרם עת, השאירה לי " צוואה" ועודדה אותי להקדיש המשך חיי לתרום לאנשים בנושאים בהם אני חזקה. אני פועלת לאורה. מבחינתי, היא נוכחת בכל מפגש, מכל סוג שהוא, ב‘סלון’, כשאני מדריכה אנשים לשימוש, נכון , בטלפון החכם ובעוד תחומים.
אני מעניקה גישה חופשית וחינמית לכל מי שמצטרף להרצאות ב‘סלון’.
״ומה הלאה? משאת נפשי היא שה‘סלון’ ימשיך לפעול לעד, ללא עלות למשתתפים. את עלות הזום אני מממנת מכיסי.
בתחילה הוולדו של הסלון נרשמו 700 אנשים. המקום נבנה בהדרגה,
כיום, רשומים בו 29000 חברים והועברו, עד היום, 1117 הרצאות.
בתחום הדיגיטלי אני רוצה להגיע ליותר ויותר קהלים ולהרחיב את ההדרכות. אחת האפשרויות שאשמח לקדם, מתוך רצון להגיע לתושבים בכל רחבי העיר. באמצעות רכב מסחרי ממותג שיוסב ל‘כיתה על גלגלים’.
הרכב יעבור בין שכונות העיר ויאפשר לקיים הדרכות שבועיות נגישות לתושבים, ממש ליד הבית״.
ביקשתי ממנה: "ספרי לי על כמה מקרים שבהם עזרת לזולת. האם נתקלת בבעיות רציניות כאשר אנשים פנו אלייך? באילו מצבים מצאת אותם, וכיצד פתרת את בעייתם או אולי לא הצלחת לפתור אותן?"
שפירא:
״אישה שהייתה צריכה לקבוע תור לבדיקות דם ולרופא המשפחה ניסתה להשיג את סניף קופת החולים בטלפון, אך לא היה מענה, המרפאה הייתה סגורה. ישבתי אתה ולימדתי אותה להשתמש באפליקציה המעולה של קופת החולים, כולל כל מה שניתן לבצע באמצעותה.
מקרה אחר קרה באוטובוס. נוסע מבוגר שכח את כרטיס הרב־קו בביתו והיה במצוקה. הצעתי לו שתי חלופות: שאשלם עבורו את עלות הנסיעה, או שאלמד אותו להוריד את אפליקציית מוביט ונשתמש בה לתשלום. במהלך נסיעה של חצי שעה הוא למד להשתמש באפליקציה.
התבקשתי לעזור בנושא חידוש רשיון רכב ו"גיליתי" שגם רשיון הנהיגה פג לפני שנה. פעלתי במהירות לטפל בבעיה שיכלה לגרום, לאשה, נזק רב."
אני ממשיכה לשאול את שפירא: "לכאורה נשמע כאילו את פשוט מארחת מפגש."
שפירא: "אל תטעו: בתפקיד שלקחתי על עצמי, אני בוחרת את המרצים, מסננת אותם ומחברת בין תוכן לקהל. מחליטה מה יגיע אל הקהל שלי ומה לא. מרצה שמגיע לסלון מקבל אפשרות להציג את הידע ואת העיסוק שלו בפני הקבוצה. לכן, הבחירה שלי אינה עניין טכני בלבד. היא קובעת, במידה מסוימת, איזה תוכן יישמע ואילו אנשים יקבלו גישה לקהל."
שאלתי: "האם מרצים פונים אלייך? האם את בודקת אותם ואת תכניהם המוצעים? האם, לעיתים, את מסרבת להצעות? האם המרצים מקבלים את הבמה ללא תמורה, או שקיימת גם מערכת כלכלית סביב הפעילות? איך היית מגדירה את התפקיד הזה?"
שפירא: ״מרצים פונים אליי ומבקשים חשיפה לספר חדש שכתבו, לטיול שיצרו, נושאי בריאות גוף ונפש, תערוכה, יוזמות כלכליות ועוד, אשר לדעתם יסקרנו את הקהל. אני לומדת את החומר שהם מתכוונים להציגו ויכולה לחסום כל הרצאה אם משהו חרג מנושא ההרצאה, או גלש למקומות שאינם ראויים להשמע בסלון שלי.
קבעתי שלושה עקרונות:
הקהל לא ישלם,
המרצים ירצו בהתנדבות.
אין דיונים על פוליטיקה.
המטרה שלי היא להנגיש כמה שיותר תכנים, במיוחד, לאוכלוסייה שאין ידה משגת, עם דגש לאנשים בעלי מוגבלויות״.
- כאן מתעוררת שאלה שאינה קשורה ישירות לשפירא, אלא מעסיקה אנשים רבים אחרי הפרישה: מה עושים עם הידע והניסיון שנצברו במשך עשרות שנים? האם הפרישה היא סיום של תפקיד, או הזדמנות להגדיר מחדש את מקומו של האדם בחברה?
- מה קורה לאדם שאין לו מי שיעזור לו לבצע פעולה שהמערכת מניחה שהוא יודע לבצע בעצמו?
- ככל שיותר שירותים עוברים לטלפון ולמחשב, היכולת להשתמש בהם הופכת לחלק מהיכולת לקבל שירות. אנשים שאינם שולטים במערכות האלה עלולים למצוא את עצמם תלויים באדם אחר. לא תמיד יש לצדם מישהו שמוכן או יכול לעזור כמו בני משפחה , מתנדבים, ואחרים. בנוסף, קיים הפחד המתמיד שאנשים ינצלו את מצב הפונה, לרעה.
- שאלה נוספת מעניקה לסיפור ממד אחר: כיצד אובדן מותה של אחותה התאומה, יכול להפוך למעשה שממשיך להתקיים בעולם? ומה אנחנו עושים עם קשר שנקטע?
- ויש גם שאלה הפוכה: כשמדברים על התנדבות: מה מקבל האדם שנותן?
האם הקהל, המפגשים, השיחות והתחושה שאנשים מחכים לו, הם
חלק מהסיבה להמשך הפעילות?
שפירא:
״למדתי שהמרכיב העיקרי של האושר הוא משמעות לעשות משהו עבור אדם אחר. ההתנדבות והתרומה לקהילה מעניקות לי את המשמעות הזאת״.
אולי משום כך ״הסלון של רונית״ אינו רק סדרת הרצאות. הוא מקום מפגש שנוצר סביב אדם אחד, אבל מתקיים בזכות אנשים רבים."
מארי:
"לסיום, רונית, הסלון שלך צמח לממדים מרשימים. את בוחרת מרצים, תכנים שאלפי אנשים נחשפים אליהם.
האם את ערה לכח הזה ? יש בו הרבה אחריות?
איך את מבטיחה שהבחירה בתכנים תישאר פתוחה, עניינית והוגנת?
לא מן הנמנע שתשאל שאלה כזו."
שפירא:
"בהחלט יש כאן אחריות ומחויבות, כמו שתמיד התחייבתי: מקפידה על המוטו שלי לעזור עם כל הלב והנשמה לכל דיכפין."
חיפשתי, ראיינתי, שאלתי, התווכחתי וזו התוצאה
מארי
Marie
