מסה:

אנחנו לא נמות אף פעם / אבינועם חקלאי

 

אסון מינכן אירע ב-6 בפברואר 1958. מטוס של חברת BEA, שהחזיר את מנצ'סטר יונייטד ממשחק גביע אירופה בבלגרד, התרסק בניסיון ההמראה השלישי שלו משדה התעופה במינכן, לאחר עצירת תדלוק. סירוב ההתאחדות האנגלית להכיר בהשתתפות קבוצות אנגליות במפעלים אירופאים מטעמי יוקרה, גרם לדחיפות להספיק להגיע למשחק הליגה הקרוב שלא נדחה על ידי ההתאחדות הנוקשה, וצוות האוויר ניסה להמריא בתנאים קשים. המטוס איבד כוח מנוע עקב הצטברות של שלג נמס על מסלול ההמראה, ולא הצליח להגיע למהירות ההמראה הנדרשת. המטוס החליק בסוף המסלול, פרץ את הגדר והתנגש בבית ובמבנים סמוכים. 23 מתוך 44 הנוסעים והצוות נהרגו. בין הנספים היו 8 משחקני הקבוצה (כולל הכוכב העולה דאנקן אדוארדס) ו-3 אנשי צוות מקצועי, לצד עיתונאים ואנשי צוות אוויר. המאמן מאט באסבי והכוכב הצעיר בובי צ'ארלטון נפצעו קשה אך שרדו. האסון מחק כמעט לחלוטין את שלד ״תינוקות באסבי" – קבוצה צעירה שהייתה בדרכה לשלוט בכדורגל האירופי. למרות הטרגדיה וההרכב המאולתר, יונייטד הגיעה לגמר גביע ה-FA באותה עונה. באסבי שהשתקם מהפציעות בנה את המועדון מחדש סביב בובי צ'ארלטון, ובסגירת מעגל היסטורית ומרגשת, 10 שנים בדיוק לאחר התאונה, זכתה מנצ'סטר יונייטד בגביע אירופה לאלופות לראשונה בתולדותיה.

לאחר האסון עלתה הקבוצה לשחק עם סמל העיט אשר נלקח מסמל העיר מנצ׳סטר על החולצות, אלא ששמועה עקשנית הנפוצה עד היום גורסת כי הציפור הייתה עוף החול-הפניקס המיתולוגי הנשרף וקם מתוך אפרו לתחיה.

על גבי לחן השיר הסוציאליסטי The red flag החלו האוהדים לשיר את אחד מהמנוני הקבוצה הידועים We’ll never die, ובסמוך ליום השנה לאסון המטוס, נוהג ארגון האוהדים לפרוש דגל ענק על אחד מיציעי האיצטדיון הידוע Old Trafford ובו מופיעים השחקנים הנספים אשר דרך הזיכרון הקולקטיבי לא ימותו לעולם.

מנצ׳סטר יונייטד הוא אחד מהמועדונים האהודים ביותר בעולם. ״אסון מינכן״ המצוין באמצעות שעון אשר עמד מלכת על קירות האיצטדיון החיצוניים, מהווה מרכיב חשוב בחומרים מהם עשוי כח המשיכה של המועדון אשר הוקם על ידי עובדי רכבת בשנת 1878 ונשא את השם Newton Heath. אם לדייק, המועדון הוקם על ידי עובדי הקרונות והקרוניות ברובע מנצ׳סטרי שנתן לקבוצה את שמה הראשון.

בשנות ה-90 נהגתי לצפות בסדרה הבריטית ״המפצח״ (Cracker) בכיכובו של רובי קולטריין שגילם פסיכולוג המסייע למשטרת מנצ׳סטר לפתור תעלומות רצח מסובכות. בסוף אחד הפרקים אומר ד״ר פיץ׳, הפסיכולוג השמן לאחת הבלשיות כי נשים נמשכות למדים בגלל ריח המוות שבהם. האם בני האדם אכן נמשכים אל המוות? האם ״אסון מינכן״ בו נהרגו צעירים מבטיחים ויפים הוא המוות המושך אליו באיזה אופן מסתורי עשרות מיליוני אוהדים מרחבי העולם?

באופן אירוני, מוות של צעירים ומבטיחים, למשל ג׳יימס דין, מותיר אותם כמעט בני אלמוות. הם לעולם לא יזדקנו ויכשלו; לעולם יוותרו מבטיחים ולא יאכזבו. אף פעם לא יסבלו מהאובדן שהבחירה כופה עלינו כדי לממש איזושהי הבטחה באופן חלקי וצולע. לעולם ישאר הפוטנציאל שלם וגדוש בכל טוב הדרכים שעוד לא נבחרו. מות הצעיר, היפה הופך אותו לפסל פאלי מדהים שלא חסר בו דבר…מלבד החיים.

אנחנו יודעים שבעולם העתיק מאוד נהגו להקריב צעירים וצעירות כדי לשכך את זעם האלים. היופי הפאלי של המתבגרים נחשב כמשהו שישביע את רצון האל ויאפשר לשאר הקהילה לחיות. אמנם הקרבת צעירים וטריים לאלים פסקה, למשל בסיפור עקדת יצחק, אבל המבנה נשאר. מסביב לאובדן הנורא ניתן לבנות קהילה, בוודאי כאשר המוות אירע באופן מקרי ואין אנחנו צריכים להאשים עצמנו בגרימתו. כלומר, מדובר פה בהדחקה מסוימת.

המדים המושכים, הנושאים את ריח המוות מייצגים את הגבורה אשר הביטה למוות בעיניים ויכלה לו. בנאום המפורסם התרברב גורודיש כי הביט למוות בעיניים וזה השפיל מבטו. טוב, ברגע זה ניתן היה לנבא כי סופו לא יהיה מזהיר. המוות הוא תהום ללא ייצוג; אין אנחנו יודעים מהו ועל כן נתקפים אימה ומועקה. בשביל פרויד, כאשר מזכירים מוות, למעשה מזכירים את הסירוס. את מות ״הדבר״ של גילוי העריות כדי להיות חלק מהציוויליזציה. בדתות זוהי האמת הסופית, האחרונה, שאין עליה עוררין. Memento mori , גבר, זכור את מותך. זהו הסירוס האולטימטיבי.

סמל העיט הפך בעל כורחו לסמל עוף החול. יצור מיתולוגי זה מסמל את התנועה שבין החיים למוות ובחזרה. בסיפור ״כת הפניקס״ לבורחס, נרמז כי מדובר בזקפה. הזקפה מייצגת את הפאלוס הלאקאניאני, שברגע מסוים בהוראתו מופיע כמסמן החיים. אם המשיכה למוות מרמזת על הצד המורבידי בכוח המשיכה למנצ׳סטר יונייטד, הרי שהפניקס מצביע על התקומה, על עוצמת החיים הקמים מן ההרס, על הנחישות לבנות וליצור, על ההתגברות על היאוש. המשפט הראשון ב״שולחן ערוך״ הוא: ״יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר את השחר״. הכותב יודע כי ברירת המחדל של האדם היא להמשיך לישון, לטבוע בלא-כלום. להישאר מת. עוף החול מסמל את ההתגברות. היטב אנחנו יודעים כי ראשית לכל טיפול נפשי היא ההתגברות. אפשר לעזור לאדם, ללוותו, לתמוך בו רק אם יעשה הוא את הצעד הראשון, יביא עצמו אל הבאר. כאן הבחירה האתית היא שלו.

לאקאן אומר שאנחנו מאמינים כי נמות. למעשה, מכיוון שאין לנו שום ידע על מה זה להיות מת, נותר לנו להאמין. זאת בניגוד לאמונה כי המוות הוא ודאות, עובדה סופית. אבל אני מספיק מאמין בכך, עד שאני יודע שהמשך קיומי כסובייקט לאחר מותי תלוי בהשתייכותי לקולקטיב. למעשה, הסובייקט נולד פעמיים ומת פעמיים. הוא נולד לפני יציאתו מרחם אמו כי הוריו כבר הוגים בו כפרי איוויהם הרבה קודם ללידתו והוא מת לאחר מותו הביולוגי, רק כאשר זכרו ורישומו נמחקים עם מות האחרונים אשר זכרו אותו. מכאן אותה קריאה מלאת עוצמה ומרגשת של אוהדי מנצ׳סטר יונייטד ״לעולם לא נמות״. אולי אני אמות, אבל מה שאני חלק ממנו ימשיך לחיות אחרי. ילדיי ימשיכו אותו גם אחרי. ובל נשכח כי הרמב״ם אומר כי אין לעלות אל קברי צדיקים כי ״דבריהם הם זכרונם״. בעצם, משהו מאינסופיותי ימשיך לחיות אחרי בקרב צאצאי. לזה לאקאן קורא ״אות״ שהיא המקבילה הממשית למיתוס ה״גן האנוכי״.

שנת 1999 הייתה שנה נפלאה למנצ׳סטר יונייטד ושנה קשה עבורי. יכולתי להחזיק מעמד בחיי לא מעט בזכות הכדורגל הסוחף והניצחונות המופלאים לאורך עונה זו. בגמר הצ׳מפיונס ליג שיחקנו נגד באיירן מינכן החזקה באצטדיון הכדורגל בברצלונה. עד לתוספת הזמן בת 3 הדקות פיגרנו 1:0. קשה לתאר את תהומות היאוש שנפערו תחתי. לא רק יאוש, גם המרה השחורה עמדה לנצח. נדמה היה שגורלי נחרץ להיות מובס שוב ושוב. 36 שניות מעבר לדקה ה-90 השווה טדי שרינגהאם את התוצאה ובדקה ה-92.17 ניצח אולה גונה סולשיאר את המשחק לטובת הקבוצה שלי באחד המהפכים המדהימים בתולדות הכדורגל שזכה לשם ״נס ברצלונה״. מעולם לא הפסקתי להיות מובס, אבל רגע כזה לא יכול למות לעולם.

 

אבינועם