מסה:
קיצור תולדות פריז חלק ראשון/יעקב שקד
רבים קוראים לפריז 'בירת העולם'. אם העולם היה מתאחד בשנות ה-60 של המאה העשרים ומבטל את הגבולות, רבים היו מצביעים בעדה לקבלת התואר הזה באופן רשמי. קורותיה של 'עיר האורות', 'העיר העליזה', 'בירת החטאים', 'בירת האמנויות', שטופים בצחוק, בדמע, במהפיכות, ובהמון דם
חלק ראשון
הייתי בפריז המון פעמים. הייתי בקיץ ובחורף, באביב ובסתיו. הלכתי את פריז ברגל מצד אל צד ומקצה לקצה. נסעתי בה ברכב ובמטרו. אכלתי שם רב ועוד יותר שתיתי. אני אוהב את פריז. הנה מִנחה צנועה לעיר המרהיבה הזאת - קיצור תולדותיה בשני פרקים. שני פרקים זה קיצור. בעניין פריז, כן. כי אירוך קורותיה יתפרש על פני אלפי פרקים.
היסטוריה. משעמם, הא? הבה נראה. כן? לא? פריז רבותי. פ-ר-י-ז! מקסים, בלא ספק. פריז, הו פריז! בכל הקשור לפריז נחלקים בני-האדם לשניים; אלה שביקרו בה ואלה שרוצים לבקר בה. אבל, לא רק פריז גופא שווה ביקור. גם ההיסטוריה הגדושה שלה ראוייה לביקור, ולוּ מקוצר. פריז, בהיגוי הראוי, היא 'פָּארִי'. עצם השם פריז מעלה על הדעת שלל אסוציאציות נעימות. פריז, העיר שאין לעמוד בפני פיתוייה. אלה, הפיתויים, מתוארים בשירים הרבים המושרים על אודותיה, ובפרוזה עתירת הרמזים הכחלחלים שבעלוני הפרסום שלה. משוררים, סופרים ואמנים שרו, שַׂחוּ, וציירו את שבחי העיר המקסימה, המכשפת והיחידה במינה הזאת. המסעדות והבארים של ה'רובע הלטיני'; הרחובות התלולים והמתפתלים של 'מונמרטרְ' (Montmartre); ההדר הגא של גני 'טי'לרי' (Jardin des Tuileries); הפאר הבארוקי של ה'פלאס דה ווֹז'' (Place des Vosges); ההידור של שדרות 'האימפריה השניה'; קסמם המחוספס קמעה של רובעי האורות האדומים, בם אפשר למצוא סיפוק לכל חשק, טעם וגחמה. והמסעדות, והשפים והאוכל של פריז. והביסטרו'אים, והמעדניות, וחנויות הגבינות, ועוד פעם המסעדות, ועוד פעם בתי-הזונות, לא אלה של היום שמנוהלים על ידי ערסים ערבים. אלה של שנות השבעים ואחורה. האמיתיים.
סקס
לפריז יצאו מוניטין של בירת החושניות האלגנטית, היכן שסקס וסטייל הולכים ביחד ויוצרים תרבות של אי-מוסריות מעודנת ומלומדת; היכן שה'ספֶּקטָאק אֶרוֹטִיק' (Spectecles erotiques - הצגות ארוטיות) הם ברמתה של השמפניה הצרפתית, שאין כמותה. אבל, המוניטין של פריז, כמקום שבו יכול אדם לנהוג חופשיות יתרה, מקורם בעיקר במאה ה-19 ובחצי הראשון של המאה ה-20. ערים נוספות רבות בעולם לא דרכו, בינתיים, במקום, ויש בהן כאלו שיכולות היום ללמד את פריז דבר או שניים ואף למעלה מזה בענייני הסקס. הסמלים הפריזיאניים הקלאסיים של השחיתות המסוגננת, היו אז מועדון הקברט 'פוֹלִי בֶּרזֶ'ר' (Folies Bergere - שגעונות בכורסאות ברז'ר) שנפתח ב-1869, והמועדון 'מוּלאן רוּז'' (Moulin Rouge - הטחנה האדומה), שנוסד ב-1889. שניהם היו לסנסציה גדולה בקרב חובבי הפורנו של אז. רקדניות ה'קנקן' היו מרימות את חמשת שכבות השמלות שלהן אל על ומגלות את ירכיהן הגנוזות מתחת לשלוש שכבות בד נוספות, והגברים, קרובים לעלפון מהתרגשות מינית עזה, היו רצים הביתה אל האשה, ובדרך מתפכחים קמעה ומשנים כיוון אל הפילגש. או רצים הביתה בכל אופן. זאת, משום שפעם רק בכדי לראות את ברכיה של אשה, שלא לדבר על ירכיה, צריך היה להתחתן איתה ולהמתין לליל הכלולות. כיום, בכדי לראות רק את ברכיה של אשה, צריך לכסות אותה. היטיב לתאר, הן את המראות ב'מולאן רוז'' והן את אוירתו, הצייר טוּלוּז-לוֹטרֶק (Henri de Toulouse-Lautrec - 1864-1901), שהמועדון היה ביתו השני. את ה'פולי ברז'ר' צייר אֶדוָ'אר מָאנֶה (Edouard Manet 1832-1883). שני המועדונים נמצאים עדיין ב'נֶביֶים' (Neuvieme - הרובע התשיעי), על יד 'פיגאל', (Pigalle) אבל שוב אינם מזמנים כל זעזוע לבן תקופתנו, חוץ מאשר בחשבון.
עיר הבוץ
רבים סבורים שמקור השם פריז הוא פאריס מהמיתולוגיה היוונית - בנה של הֶקוּבָּה שגרם למלחמת טרויה כשחטף את הלנה היפה. ולא היא. מה שהינו כיום צרפת נקרא אֵי-אז גאליה. בפריז של ימינו זורם נהר הסֶן (Saine) וחוצה אותה לשתי גדות; שמאלית וימנית, זו שלנו זו גם כן. בנהר הסן יש איים אחדים שהעיקרי שבהם הוא 'אִיל דה לה סִיטֶה' (Ile de la Cité - אי העיר). האי הזה היה מיושב, עוד לפני הולדת ישו, בשבט גאלי שנקרא פָּרִיזִיִי (Parisii). אנשי שבט זה היו הפריזיאנים הראשונים, המקוריים, ועל שמם נקראה העיר פריז. לא הרבה ידוע על הפריזיאנים הקדומים האלה, אבל די ברור שהם חסרו את התחכום העירוני של פריזיאנים מאוחרים יותר, וכי הם עסקו יותר בליקוט רמשים ובהתגרדות מאשר באמנות המעודנת של הסבוָ'אר וִיוְרְ (Savoir vivre - לדעת לחיות היטב). סביר גם שהם היו אבותיו הרוחניים של האספסוף הפריזיאני, שזכה שוב ושוב לתיאורים מאוד לא מחמיאים בספרות ובספרי ההיסטוריה.
'איל דה לה סיטה' נחשב לערש התרבות הפריזיאנית. האי התחבב על כל מי שרצה לשלוט בפריז, משום שקל להגן עליו. קל או לא, האי החביב הזה משך ללא הרף את תשומת ליבם של פולשים, כובשים, בוזזים, מגיפות, אויבים, וידידים - מקרוב ומרחוק, וכולם ניסו לכבוש אותו. חלק לא מבוטל מהם אף הצליח - החל ברומאים וכלה בנאצים.
הרומאים כבשו את 'איל דה לה סיטה' - שהיה אז פריז כולה - בשנת 52 לפני הספירה, במסגרת פלישתם לגאליה. הם עשו זאת בהנהגת לִיבֶּניוּס, סגנו של יוליוס קיסר, שגילה חיבה יתרה לפריז. הצבא הרומאי נטה את מחנהו באי. ובגלל שהכיבוש היה בחורף הוא קרא לעיר שבאי לוּטֶציָה פַּרִיסיוֹרוּם (Lutetia Parisiorum) - פריז עיר הבוץ. יוליוס קיסר מזכיר את העיר בשמה זה ברשימותיו (commentarius) משנת 51 לפנ"הס. הרומאים לא הסתפקו בכיבוש האי. הם היגלו את תושביו הגאליים והקימו התיישבות משגשגת, שנותרה על כנה במשך למעלה משלוש מאות שנים.
ז'נבייב הקדושה
נגד אטילה שוֹט האלוהים
אחרי שקיעת האימפריה הרומית - במאה הרביעית לספירה, הרומאים כמו התנדפו או נטמעו בהדרגה. פריז, כמו יתר אירופה, נכנסה לעידן של אי יציבות פוליטית. אי היציבות לוּוָה בגלים של פלישות, בעיקר מכיווּן השבטים הגרמניים, שכונו אז ברברים. המאיימת שבפלישות היתה זו של אטילה ההוּני (Attila le Hun) ב-451 אחרי הספירה. הוא פלש לגאליה וגדודיו הגיעו עד לשערי לוטציה. העיר ניצלה בזכות אשה צעירה ודתית מאוד בשם ז'נבייב, שהצליחה להפיח במתגוננים מידה בלתי רגילה של גבורה ומסירות. אטילה נהדף, וז'נבייב הפכה לקדושה (Sainte Geneviève) ולפטרונית של פריז. כל הפלישות האלו גרמו לעיר, שהתרחבה יפה בזמן הרומאים, להצטמק שוב אל בין חומותיה. הרומאים שוב לא שלטו בגאליה והעיר שבה להיקרא פריז, על שם תושביה המקוריים.
קלוביס, הלא הוא לואי
מכאן ואילך, הטוענים השונים לכתר המלוכה הצרפתי לא נזקקו לזמן רב בכדי לכונן את פריז כבירתם. הראשון, בקצה המאה ה-5 ולתוך המאה ה-6, היה המלך קלוביס (Clovis). קלוביס נחשב למלך ה"אמיתי" הראשון של צרפת והוא קבע את בירתו בפריז. מאחר שהוא איחד את השבטים הפראנקיים של גאליה, נקראה המדינה בשם פראנס, מה שאנחנו קוראים לו - בניתוק מוחלט מן המציאות - צרפת. קלוביס היה שאפתן עד לאכזריות, וראה עצמו גם כקיסר רומי הקדושה. הוא הוריש את השאפתנות הזאת לצאצאיו והיא היתה בעוכריהם של כל מלכי צרפת מאז, להוציא את לואי הקדוש - שנחשב למלך חכם וחזק וצנוע ומוצלח מאין כמותו. כל כך חכם הוא היה, שהוא סילק מחצרו לכל הרוחות את אנשי הדת המנוולים, ומינה במקומם עורכי-דין - שהיו אז עניין חדש ושהתמחו בחוק הרומי האזרחי.
מסופר שז'נבייב, הזכורה מהצלת פריז מידי אטילה ההוני, היא שהעבירה את קלוביס, ובעקבותיו את כל שבטי הפראנקים, לנצרות. קלוביס אחראי בין היתר לשם לואי, שהיה נפוץ מאוד בקרב מלכי צרפת. למעשה, הוא היה הלוּאי הראשון והמקורי. איך קלוביס- Clovis נהיה לואי? פשיטא - ה-C עפה מה-Clovis, ה-v וה-u היו מתחלפות ביניהן בכתב הלטיני עוד מהזמן שרֶמוס ורֶמוּלוּס ינקו מדדי הזאבה, והנה לנו Louis, שמבוטא בפי הצרפתים לואי. קל-קלות! איפיון נוסף, שהחל עם קלוביס, היה לראות בהיסטוריה של פריז את ההיסטוריה של צרפת כולה. רק מרשל פֶּטָן (Henri Philippe Petain - 1856-1951) החלאה הבוגד, ששיתף פעולה עם הנאצים והיה לראש ממשלת צרפת בשנים 1940-44, חרג מכך כשקבע, ב-1940, את בירתו בוִישִׁי (Vichy), וראו מה עלה בגורלו. מה עלה? פטן נשפט אחרי מלחמת העולם השניה בעוון בגידה ונידון למוות. גזר דינו הומתק אמנם למאסר עולם והוא מת בכלא, אבל שמו היה לדראון עולם.
בינתיים, בין כיבוש לבנייה ובין מלחמה להתפתחות, הפריזיאנים לא שקטו על שמריהם. פריז צברה יותר ויותר מוניטין של מאורת חטאים. מוניטין זה הוא שמשך, בשנת 622, את דאגובר (Dagobert), המלך דאז, להעביר את משכנו המלכותי לפריז. שם הוא - על פי דו"ח בן אותו זמן - "הניח לעצמו להיכנע לפיתויים אין-גבול", עם כל התוספות.
המלך שַׁארלְמָאניְ ( Charlemagne- קארל הגדול) קבע במאה ה-8 את בירתו ב'אֶקס לה שאפל' (Aix-la-Chapelle) - הלא היא אַכְן (Aachen) שבגרמניה - ולפיכך שמו לא כל כך חרות בקורות ימיה של פריז. הוא היה נכדו של שארל מארטל (Charles Martel - קארל הפטיש) ובנם של ברטרד שכולם קראו לה ברטה "רגל גדולה" (Berthe "au grand pied") ושל פֶּפָּאן "הקצר" (Pépin III "Le Bref", 747-768). בכלל, היתה נטיה להוסיף לשמותיהם של מלכים הצרפתיים ששמם היה שארל תְארים תֵיאוריים - קארל פטיש - שאמנם לא היה מלך אבל שלט כמלך, קארל הגדול, שארל ה-I הקרח (Charles le Chauve), שארל ה-II השמן, שארל ה-III הפשוט (893-923), שארל ה-IV היפה (1322-1328), שארל ה-V החכם (1364-1380), שארל ה-VI המשוגע (1380-1422) - שהיה באמת חולה נפש, וכיוצא באלה שמות תואר.
במאה התשיעית פלשו לפריז הנורמנים מסקנדינביה, שוב ושוב ושוב, עד שב-885 הם ניגפו סופית בפני הרוזן אְד (Eudes), שהפך מאוחר יותר, אף הוא, למלך.
פריז, מרכז צרפת
בפריז של שנת 1000 שלט המלך אי'ג קָאפֶּה (Hugues Capet). קאפה החליף ב-987 את הצאצא האחרון לבית הקארולינגים (Carolingian - מהשם קארולוס, דהיינו שארל) שיסד שַׁארלְמָאניְ. הוא עלה לכס המלוכה, והיה לאבי השושלת הקָאפֶּסיֶנית (Maison capétienne), ששלטה עד 1328, עם מות שארל ה-VI. פריז היתה גם בימיו עיר חטאים, אבל הוא הפך אותה לעיר לא רק נעימה מאוד ליצרים אלא גם לעיר נעימה מאוד למראה. באותה תקופה נבנתה ונוסדה האוניברסיטה של פריז בגדה השמאלית, והחלה, ב-1163, בניית קתדרלת 'נוֹטרְדָאם דה פארי' (Notre Dame - גבירתנו, דהיינו מריה) באיל דה לה סיטה. בבנייתה החל הבישופ מוריס דה סולי, במקום שהיה מקודש עוד מימי שלטון הרומאים. ברחבה שבחזית ה'נוטרה דאם' וברחובות המוליכים אליה אפשר לזהות עדיין שרידי בנייה מימי-הביניים. ברחבה יש לוח המשמש בתפקיד מרכזה של צרפת, ומצויינים עליו המרחקים מכאן לערים שונות בצרפת.
בכלל, מלכי השושלת הקאפסיאנית קידמו את פריז ובנו אותה, והניחו את היסודות לעיר החמודות שהינה. בסוף המאה ה-12 ובתחילה ה-13, בעת שלטונו של פיליפ ה-II, נסללו רחובות, נבנתה מערכת אספקת מים, והעיר הלכה והתרחבה והשתכללה ויפתה. אז נבנה גם הגשר שמחבר את איל דה לה סיטה עם הגדה - הלא הוא הגשר התשיעי - 'פּוֹנט נֶף' (Pont Neuf) המפורסם.
בשנת 1337, כשפרצה מלחמת מאה-השנים, כבר יכולה היתה פריז, על 115.000 תושביה, לטעון להגמוניה התרבותית של אירופה. האמת היא שזה לא היה קשה, בהתחשב במה שהלך אז ביבשת. אירופה של ימי הביניים היתה נבערת מדעת, וכתוצאה מכך מלוכלכת להחריד, שטופה באמונות הבל ובפאנאטיות דתית מחליאה, ומבוהלת מהאינקוויזיציות למיניהן. לעריה לא היה במה להתחרות בפריז. פריז נמנעה, בהחלטיות, ממעורבות במלחמת מאה-השנים - בכלל, מלכי צרפת לא ששו אף פעם לחמש את אזרחיה של פריז - והודות להימנעותו האקטיבית של המלך שארל ה-VII, אפילו ז'אן דארק (Jeanne d'arc) - 'הבתולה מאוֹרלֶאָן', לא כבשה אותה.
קטע הראווה הגדול הראשון של אלימות
בימי הביניים שלטו בפריז מלכי בית וָלוָ'ה (Valois). האירועים הבולטים היו השלמת ה'נוטרה דאם' ב-1257, בנייתן של שכונות עוני רבות, בניית מנזרים רבים, כיבושה על ידי האנגלים וכיבושה בחזרה, ומלחמות עקובות מדם בין קתולים לפרוטסטנטים, שהגיעו לשיאן בטבח יום ברתולומאו הקדוש. הטבח המרושע התבצע ב-23-24 באוגוסט 1572. זה היה רחוק מלהיות קטע האלימות הראשון בפריז, אבל זה כן היה קטע הראווה הגדול הראשון של אלימות בדברי-ימיה של העיר בין תושביה לבין עצמם. וזה יחזור על עצמו עוד פעמים רבות. הפתיחה היתה בצלצול פעמונים ובדקירה או שתיים, אולם העניינים התדרדרו במהירות לשחיטה מתועבת של הוּגֶנוֹטִים פרוטסטנטים על ידי קתולים, תחת עיניה המפקחות של קתרין דה מדיצ'י (Catherine de Medici 1519-89). כן, אותה גברת דה מדיצ'י שהיתה מפורסמת גם באוסף הרעלים שלה, בעיסוקה במאגיה שחורה, ובבניה הסוטים. מדיצ'י הפכה למלכת צרפת כשנישאה למלך הנרי ה-II. שלושה מבניה היו מלכי צרפת - פרנסיס ה-II, שארל ה-IX והנרי ה-III. היא התפרסמה גם בכך שהיה לה שר שנוא אחד. מאז, היה לכל מלך צרפתי שר שנוא אחד לפחות.
תחת שלטון מלכי בית בּוּרבּוֹן, מהנרי ה-VI עד לואי ה-16 במאות ה-16, 17 ו-18, היתה פריז לעיר דינאמית ותוססת, מרכזה הבלתי מעורער של צרפת.
ללואי קָטוֹרז (הארבעה-עשר), הוא "מלך השמש", היו שני שרים שנואים, הקרדינל רישֶליְה (Richelieu) ומזראן (Mazarin). הפריזיאנים זוכרים אותו, בעיקר, כמי שהעתיק את הארמון וחצר המלוכה לוֶרסַאי (Versailles), היכן שהאויר והאוירה היו אמורים להיות בריאים יותר. העברת הארמון אל מחוץ לפריז גרמה אי-נוחות מרובה למהפכנים, שנאלצו לנדוד עתה את כל הדרך לורסאי בכדי ללכוד מלכים וּמְלָכוֹת ולהביאם כל הדרך בחזרה לפריז, בכדי להתיז את ראשיהם בגיליוטינה. ככה זה, כל מי שהעביר את הבירה מפריז, לא נמלט מעונש בסופו של דבר. אף כי גם כמה מאלה שלא העבירו את הבירה מפריז, לא נמלטו מגורל דומה.
המהפיכה הצרפתית
מכאן התפתחה ההיסטוריה של פריז בקצב של כשלוש מהפיכות למאה. המהפיכה הצרפתית, בהֵא הידיעה, היא זאת של שנת 1789. אחד משיאיה היה נפילת הבסטיליה - מבצר מלכותי שהפך לבית כלא. ההמונים הסתערו על הבסטיליה השנואה והרסו אותה. המהפיכה היתה מורכבת מרצף של אירועים אלימים נוספים: שבועת מגרש הטניס; מצעדן של נשי פריז למרסיי בכדי להחזיר את המלך; הטבח של ספטמבר 1792; הוצאתו להורג של לואי הששה-עשר בפּלָאס דה לה קונקורד; רציחתו של מָרָה (Marat) בידי שארלוט קוֹרדֵיי; הוצאתם להורג של מארי אנטואנט (Marie Antoinette), שארלוט קורדיי (Charlotte Corday), דאנטון (Danton), רובספייר (Robespierre), ומאות אחרים; ה"נקיון" שערך נַפּוֹלֶאוֹן בונפרט (Napoleon Bonaparte) הצעיר ברחובותיה של פריז בסיוע "אשכולות הענבים". אשכולות הענבים נשמע מאוד צרפתי מתחום היין, ולא היא: זה היה הכינוי שהעניקו הצרפתים לפגזי התותח החביבים על נפולאון, כי הם היו חלולים והכילו בקרבם תשע גולות ברזל קטלניות. וזוהי בהחלט לא כל הרשימה.
חצר המלוכה הנהנתנית היתה מנותקת מן העם. דוגמא? המלך לואי הששה-עשר ניהל יומן יומי, והוא היה כל כך "מעורה" בַּקּוֹרוֹת את עמו ואת ארצו ואת עירו, שהוא כתב ביומנו; 'לא כלום' (Rien), בעצם היום שבו נפלה הבסטיליה. יתכן שאילו לואי ה-XVI היה שומע יותר לשר הנאמן הנבון והמוכשר שלו טי'רגו (Turgot), מהלך ההיסטוריה היה שונה. אבל הוא הושפע יותר ויותר על ידי מלכתו מארי אנטואנט - כן, זאת שאמרה על הרעבים, "אם אין להם לחם שיאכלו עוגות", ואנו לא נדע זאת לעולם.
המהפיכה באה לידי ביטוי גם מחוץ לפריז, אבל ההצגה המרכזית היתה בעיר. אפילו את ה'לה מַרסֶייֶז' (La Marseillaise), ההימנון הלאומי, הביאו בני מרסיי לפריז בכדי להבטיח שהוא יתפרסם. הצורך להוציא אנשים
רבים להורג הביא את ד"ר ז'וזף אִיניֶס גִיוֹטָן (Joseph Ignace Guillotin 1738-1814) להמציא מתקן עריפת ראשים "הומאני". הגיליוטינה זכתה לכינוי הלא-חיבה 'מדאם לה גִיוֹטֶן' (Madam La Guillotine) ועבדה באותה תקופה ללא הרף.
כשהיה לואי הששה-עשר אסיר והמתין למשפטו ולמותו, היו לו בכִלאו שלושה טבחים, רב-משרתים, משרת זוטר, עוזר אישי, עוזר נוסף, נער שירות וארבעה מלצרים. תפריט ארוחת הערב שלו הקיף שלושה מרקים, ארבע מנות עיקריות, שני סוגי צלי, ארבע או חמש תוספות, פירות, גבינות, שמפניה, ולפחות חמישה יינות נוספים. נו טוב. דיאטה אז הדאגה האחרונה שלו. כל זאת כאשר רבים בעיר רעבו ללחם. אבל פריז "לא איבדה את הראש" בגלל זוטות כאלו במשך השנים הנוראות הללו. תערוכת האמנות השנתית נערכה מדי שנה במועדה ב'סלון פריז', והאמנים שהוצאו להורג, מתו בשל דעותיהם הפוליטיות ולא בשל איכות יצירותיהם. באורח דומה נהגה מדאם די'בארי (Madame du Barry), שעובדת היותה אסירה לא גרמה לה להפסיק להחליף את מחלצותיה שלוש פעמים ביום. הפריזיאנים שמרו על סטייל גם במחשכיה הגרועים ביותר של המהפיכה הצרפתית.
הרבה מאות ראשים נערפו על ידי הגיליוטינה, שכונתה גם 'המאכלת הלאומית' (rasoir national). לבסוף נערף בה גם ראשו של הארכי-עורף - רובספייר (Maximilien Robespierre, 1758-94). ועל כך כבר נאמר במקורותינו, "על דְאַטֵפת אַטפוּך."
נפולֶאון בונאפרט
למרות שהיה קורסיקני, שבילה את מרבית שנותיו במרוץ של מלחמות סביב אירופה, קשור נפולאון קשר הדוק לפריז. יש האומרים כי היה הראשון שדחף את הסגנון הפריזיאני - ניצניו של הקיטש הפורח כיום בפריטים פריזיאניים רבים כל כך. כרבים מבני מינו היה נפולאון שחקן כושל, יותר דמות בימתית מאשר היסטורית, שחש עצמו יותר בנוח בתאטרון 'קומדי פראנסז' (Comedie Francaise) מאשר ב'אֶקוֹל מיליטר' (Ecole Militaire - המכללה הצבאית). זה מסביר סצנות בלתי נשכחות מחייו, כמו הנחת כתרו על ראשו במו ידיו בטכס הכתרתו; חשיפת חזהו בפני מי שנשלחו לאסרו בתחינה שיירו בו; פרידות שופעות דמע בפונטנבלו ובמקומות אחרים - מאשתו, מפילגשו, מגייסותיו, מצרפת; ונאומיו הבלתי פוסקים, ככפוי שד, באוזני אנשי המשמר הקיסרי הגבוהים כפליים מקומתו. רק שחקן יכול לנהוג כך.
בלכתו לרצות את מאסרו באי סנט-הלנה הותיר אחריו נפולאון בפריז את הבורסה, קומפלקס המבנים לֶז־אינוָאליד (Les Invallides), ככר המדלן (Place de la Madeleine), העמוד בוונדום (Vendome) - שהותק אחר כך ממקומו, ארק דה טריוֹמף (L'Arc de Triomphe - שער הנצחון), חובות כבדים, שכונות עוני אומללות של שלושים איש בחדר, ומחסור בגברים בגילים הפעילים.
עוד מהפיכות
מהפיכת 1830 היתה עניין פריזיאני פנימי, שנקשרה לו הילה, בלתי מוצדקת, של רומנטיקה. למעשה יש הרואים במהפיכה הזאת את פועל כפיהם של ארבעה אמנים: הסופר ויקטור אי'גו (Victor Hugo), המלחין הקטור ברליוז (Berlioz Hector), הסופרת מדאם דה סטאל (Madame de Staal) והצייר אְזֶ'ן דלָאקרוָ'ה (Eugène Delacroix). אבל מי שפעל מאחורי הקלעים היה המרקיז לאפאייט (Marie Joseph Paul Yves Roch Gilbert du Motier Marquis de Lafayette, 1757-1834). בשלושה ימים של תהילה, ביולי 1830, סולק לצלילי המרסייז שארל העשירי - האחרון לבית בורבון - מפריז. בכך סיים בית בורבון (Bourbons) את הקריירה שלו בצרפת. מאחר שהבסטיליה כבר נהרסה, כילה ההמון את חמתו בהוטל דה ויל (Hotel de Ville - בית העיריה). זה נכבש בסערה ועל הכס הושב ה"מלך האזרח" לואי פיליפ (Louis Philippe) לבית אורלֶאָן (Orleans). מאז הפך ההוטל דה ויל למטרה לכיבוש בכל המהפיכות, ההתקוממויות, והסתם התפרעויות, בפריז.
רק הצרפתים יכולים היו לבחור במלך אזרח. לגחמה שכזאת לא היה סיכוי של ממש להאריך ימים. כאילו בכדי להחיש את קיצו מינה לואי פיליפ שר שנוא בשם גיזו (Guizot). זה אסר, בפזיזות הרת אסון, על עריכתה של סעודה פוליטית, למרות שידע בודאי עד כמה חשוב עניין האוכל לפריזיאני המצוי. ההמון התקומם. הוקמו בריקדות. הוטל דה ויל נכבש בסערה וקראו לזה מהפיכת 1848. לואי פיליפ נמלט דרך תעלת לה-מאנש לאֶשֶר שבאנגליה. זמן לא רב לאחר הגיעו לאשר הוא נפטר כדבר מובן מאליו. יש הרואים במהפיכת 1848 את פועל כפיהם של הסופרים אלכסנדר די'מה (Alexander Dumas), אונורה דה בלזאק (Honoré de Balzac) וז'ורז' סאנד (George Sand.).
הפרק הבונאפרטי
בתקופת 'האימפריה השניה' של נפולֶאון ה-III (1852-70) נבנתה פריז מחדש בהנחייתו ובפיקוחו של הברון ז'ורז'-אֶזֶ'ן אוֹסמָן (Baron Georges-Eugene Haussmann), נציב הסֶן (Saine). רב מפריז של היום הינו תוצאת עבודתו. חלקים שלמים של העיר נהרסו ופינו את מקומם למשרדים, לחנויות כל-בו, לאולמי תערוכות ולשדרות רחבות מאוד. את השדרות הוא עשה רחבות כל כך מתוך הכרת האספסוף הפריזיאני - כך שמחד-גיסא איפשר רוחבן לחיל הפרשים לשעוט בהן בנוחות, בעוד שמאידך-גיסא הן היו רחבות מכדי לחסום אותן בבריקדות. פריז של אוסמן תוארה אמנם אז כ"מונוטונית שלא לצורך, שגוּונה מעט בנטיעת עצים", אבל איש לא יסכים עם זה כיום.
בשלהי 1870 פרצה המלחמה הפרנקו-פרוסית. הצבא הפרוסי הקיף את פריז והחל מצור בן ארבעה חודשים, שבמהלכו הופגזה העיר קשות. מהמצור הזה הצליח להימלט רק שר הפנים, לאון גמבטה (Leon Gambetta). הוא נחלץ מפריז בכדור פורח, לאחר שסעד את ליבו בגבור הרעב - בחברת בורגנים עשירים נוספים - בבשרו של אחד מפילי גן-החיות של פריז. מי שהנהיג את הצבא הפרוסי היה המלך וִיליאם הראשון, שזמן לא רב לפני כן כבש את אוסטריה, והדיח אותה מן ההגמוניה בקונפדרציה של מדינות גרמניה. הצבא הצרפתי הובס על ידי הפרוסים, קשות וסופית, בקרב סֶדָן (Sedan) ב-1870. נפולאון השלישי נלקח בשבי, בעוד משפחתו נמלטת אל מעבר לתעלה לצ'יזלהרסט. לקראת תום המלחמה הצטרף נפולאון אל משפחתו באנגליה, שעל אדמתה מת שלוש שנים לאחר מכן. הוטל דה ויל נכבש בסערה, והוכרזה הרפובליקה השלישית.
