מאמר:

החיים היפים בבגדד עד שבאו הפרעות / בלפור חקק

 

(אליהו בכור, זכרונות מעיראק- ספר תעודה, הוצאת צור אות,  יצא לאור ב-2012, 87 עמ')

ספר הזיכרונות של אליהו בכור משרטט תמונה חיה ומרגשת של חיי הקהילה היהודית בבגדאד במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20. המחבר מתאר בפירוט את המבנה העירוני, השכונות השונות וסגנונות הבנייה המקומיים, תוך שימת דגש על חיי היומיום והמנהגים הביתיים. הכותב סוקר בהרחבה את המסורות הדתיות, החגיגות הקהילתיות בחגים והמאכלים הייחודיים שאפיינו את יהדות עיראק. לצד הווי החיים הפסטורלי, ספר הזכרונות מתעד אירועים היסטוריים משמעותיים, בראשם הפרהוד של שנת 1941, שהיווה נקודת מפנה דרמטית בחיי הקהילה. דרך עיניו של בכור, הקורא נחשף לשילוב שבין תרבות עשירה לבין אתגרי התקופה והשינויים הפוליטיים במדינה. במובנים רבים, הספר משמש כעדות היסטורית המשמרת את זכרה של קהילה מפוארת שאיננה עוד. נותרו שרידים בודדים שעדיין חיים בבגדד.

 

שליחות לשמר את העבר

. בכור מבהיר כי כתיבת הספר נעשתה מתוך תחושת שליחות עמוקה לשמר ולהנציח את תרבותה של היסטוריה שנכחדה, על מנת ליידע את הדורות הבאים. הוא כותב כעד הצופה באירועים.

ספרו מציג מבט פנורמי ואישי על חיי יהודי עיראק, החל מהשכונות הישנות והחדשות בבגדאד, דרך מוסדות החינוך והדת, ועד לחוויות מסע ותיעוד בצפון עיראק ובמחוזותיה. הדגש בסיפורו האישי של בכור הוא על הפרטים הקטנים של חיי היום-יום, המעבר המורכב בין מסורת למודרנה, וההיבטים האנושיים והחברתיים של התקופה: הוא מתאר סיפור חיים של דור מעבר: בכור, יליד 1927 בבגדאד (הוא נולד באורווה בשל החום הכבד באותה עת).

אליהו בכור מייצג דור שחווה שינויים טכנולוגיים ותרבותיים עצומים, כגון כניסת המכוניות הראשונות, החשמל והרדיו לבגדד.

ה'פרהוד' כנקודת מפנה בחיי היהודים

אליהו בכור מתאר את הנגיעה האישית שלו לסיפור הקשה של  ה'פרהוד': היבט מרכזי ומרגש בסיפורו הוא הקשר ההדוק שלו למשפחת חבשה, ששכלה את שני הבנים הכורים נורי ואברהם חבשה. בכור הכיר היטב את האחים נורי ואברהם חבשה, שנרצחו באכזריות בפרעות ה'פרהוד' בחג השבועות .1941

 שנים רבות לאחר מכן, הוא יצר קשר עם אחייניהם, המשוררים התאומים הרצל ובלפור חקק, כדי למסור להם תצלום נדיר וחגיגי של המשפחה מחגיגת פורים שנערכה חמש שנים לפני האסון – הוא עצמו מופיע כילד בתצלום זה,וכן שני הנרצחים. מפגש דרמטי זה סגר מעגל משפחתי והשפיע עמוקות על כתיבתו של הרצל ובלפור חקק. הוא מתאר את המשבר עם רציחתם של שני אחיה הבכורים של סעידה חקק (אמם של התאומים המשוררים הרצל ובלפור חקק), שהיו סטודנטים לרפואה. ביומו הראשון של חג השבועות הם יצאו לבקר את סבם, חכם ציון, ונעלמו בדרכם חזרה. לדבריו, השניים נרצחו באכזריות בפרעות, וגופותיהם נטמנו בקבר אחים בבגדד. המשפחה שקעה באבל תמיד, השיאו את סעידה להכניס שמחה למשפחה. לידת התאומים נתפסה כפיצוי למות הנרצחים.

.

.

האחים חקק כתבו על פגישתם עם אליהו בכור, ועל המיתוס שנוצר לאחר לידתם: "שניים תמורת שניים": במאמר מופיע הצילום המיוחד שאליהו בכור מסר לתאומים.

https://www.news1.co.il/Archive/0026-D-183549-00.html

 

פעילות ציונית ועלייה

 סיפורו האישי כולל את הצטרפותו החשאית למחתרת הציונית בבגדאד

הוא מתאר את רדיפת השלטון בעיראק את היהודים בעקבות הקמת מדינת ישראל, ובסופו של דבר את הבריחה והעלייה ארצה סביב שנת ..1950 כתיבתו של בכור רוויה בנוסטלגיה חמה, חושנית וצבעונית המתרפקת על רגעים של פשטות ויופי בבגדאד של ילדותו ונעוריו: כעד הצופה בהתרחשויות הוא מתאר את השבר בחיי היהודים, עד הוויתור על אזרחותם ונטישת בגדד במסגרת הסדר העלייה לארץ ("רוחה בלא רג'עה- יציאה שיבה).

ההווי של חיי היהודים

מרתק לקרוא על השינה על הגגות: בכור מתאר בחום את החוויה הקסומה של שינה תחת כיפת השמיים בלילות הקיץ החמים: "מי שלא טעם את טעמה של השינה על הגג מתחת לשמיים... לא יודע הנאה איזו היא... רוח קלילה נושבת – ממש כיף.!"

.בסיפוריו נחשף נוף פסטורלי וטעמים מקומיים: הוא נזכר בערבים שבהם ישב במרפסת ביתו בבאב אל-שרקי, צפה בפרות החוזרות מהמרעה בשדות החסה, נשם את האוויר הצח ונהנה מקניית פיתות חמות שנאפו בתנורי חמר מקומיים. הבילויים בנהר החידקל מתוארים כחוויה בלתי נשכחת. משפחות יהודיות רבות היו מתאספות שם בשעות הקטנות של הלילה על גדת החידקל, שרות, רוקדות ונהנות מדג המסגוף המפורסם ("סמאך מסגּוף") שנצלה על יתדות עץ.

בפרקי הספר מתוארת שמחת החגים: בכור מתאר בחיוניותת את ההמתנה של הילדים לחגי פורים וסוכות, קניית הבגדים החדשים, ובעיקר את ההכנות המסיביות להכנת עוגיות וממתקים מסורתיים כמו מן אל-סמא, זלאביה וסמבוסק. בכור מציג תמונה עשירה ומורכבת של החיים היהודיים - הוא אינו מייפה את המציאות, אלא מתאר אותה על גווניה השונים, כולל הקשיים והצללים:

החיים התנהלו  תוך שמירה על אורח חיים דתי מסורתי אך מתון: מרבית יהודי בגדאד מתוארים כמסורתיים ולא כאדוקים בדתם. הם שמרו על כשרות, ערכו בריתות ונישואין כהלכה ולא עבדו בשבת אך בתי אב רבים (כולל משפחתו של בכור), מאז המנדט הבריטי בעיראק הפעילו חשמל ונסעו בשבת. הקהילה הייתה מרוכזת בשכונות מסוימות – חלקן עניות וצפופות (כמו קמבר עלי וסמטאותיה הישנות) וחלקן שכונות דרומיות מודרניות יותר עם וילות בסגנון אירופאי. הבתים הישנים אופיינו בחצר פנימית, מרתף קריר למנוחה בקיץ, וגגות שטוחים. היהודים שלטו ביד רמה בחיי התרבות, המוזיקה ובבתי הקולנוע בבגדאד.

. בכור מתאר את בתי הקפה שבהם האזינו לגרמופונים ולזמרות מפורסמות כמו סלימה פאשה (שהייתה יהודייה). בית קפה ידוע "קהוו'ת אל שאט". היהודים עסקו רבות במסחר, פקידות, טקסטיל וצורפות (מקצוע שהיה נחלתם הכמעט בלעדית של היהודים). הוא מזכיר גם מקצועות עזר יהודיים ייחודיים כמו "אבו אל-בייע" (רוכל בגדים ישנים), בדומה ל'אלטע זאכן'. הוא מתאר את קניית המזון היומית ב"שוק חנוני",  קניית מוצרי חלב ג'מוס (כמו קֵימָר וסילאן) מבדוויות, ואת הכנת הטְבּית (החמין המסורתי) בימי שישי, שבושל באיטיות על פחמים. בכור מתאר בגילוי לב גם את הצדדים הפחות זוהרים של החיים בבגדאד: אך מתאר גם עוני ובית בושת: הוא מספר על פער המעמדות הגדול- מתח בין עשירים לעניים. הוא מתאר את היעדר התודעה הפסיכיאטרית הלקויה ואת הטיפול האכזרי באנשים שדעתם נטרפה – קשירתם בשרשראות והכאתם מתוך אמונה כי שד נכנס בהם. בכור אינו מדלג על תיאור שחיתות ובירוקרטיה: הוא מתאר כיצד נאלץ להשתמש בשיחוד שוטרים ואזרחים מבוגרים בכסף ובחמורים ("בקשיש") כדי להשיג תעודת יושר ותעודת אזרחות מהשלטונות העיראקיים.

.

המוזיקה והזמרות היהודיות בבגדאד

המוזיקה בבגדאד הייתה תחום שנשלט כמעט לחלוטין על ידי הקהילה היהודית, בעיקר משום שהמוסלמים בעיראק נטו לראות בעיסוק זה מקצוע נחות. מרבית המוזיקאים והנגנים המובילים, ואף אנשי התזמורת הממלכתית ותזמורת רשות השידור העיראקית, היו יהודים (רבים מהם היו בוגרי בית ספר מיוחד לעיוורים שבו נלמדו נגינה ושירה).  שמות בולטים כוללים את המלחינים והנגנים האחים סאלח ודאוד אל-כווייתי, יוסף זערור, אברהם סלמאן ואלברט אליאס. (הזמר דודו טסה הוא נצר של האחים כוו'ייתי). גם מועדוני הלילה המרכזיים בעיר היו בבעלות יהודית. סלימה פאשה (סלימה מוראד): הייתה הזמרת הראשית והאהובה ביותר בעיראק, בת למשפחה יהודית. הופעותיה במועדונים היו מהפנטות; ברגע שעלתה לבמה השתרר באולם שקט מוחלט ("אפשר היה להפיל סיכה ולשמוע את צלילה"). הערצת הקהל אליה חצתה גבולות – אליהו בכור מתאר מקרה שבו מוסלמי שיעי מכובד, חבוש עמאמה ירוקה, ניגש לבמה בפומבי ונישק ביראת כבוד את קצה שמלתה. סלימה לא עלתה ארצה, התאסלמה מאוחר יותר, ובסוף ימיה ירדה מנכסיה ונפטרה בעוני (חברתה, הזמרת עפיפה אסכנדר, מימנה את קבורתה).

.

בעולם הזמר פעלו גם ה"דקאקאת" (דקאקאת): קבוצות של 2 עד 5 נשים יהודיות שהיו מופיעות בשמחות ובחגיגות חינה ונישואין. הן היו פורטות ונוקשות על תופים, דומבוק ונקארה, ושרות שירים מסורתיים ייחודיים לקהילה היהודית. בבתי הקפה ישבו הגברים היהודים, הם נהגו לבלות שם ולהאזין לגרמופונים שהשמיעו את שיריה של סלימה פאשה ושל זמרות מפורסמות נוספות

.

אופי החינוך בבתי הספר 'אליאנס' ו'ואטאנייה'

תהליך המודרניזציה והחילון של יהודי עיראק הושפע עמוקות מהקמת בתי ספר מודרניים, שערערו בהדרגה את מעמד ה"חדר" המסורתי, וההיצמדות להנהגה הדתי של החכם באשי (הרב הראשי). ההתנגדות הדתית הראשונית התעוררה עם הקמת בית הספר המודרני הראשון של כי"ח, הוא נוסד בבגדאד ב-.864 ההנהגה הדתית, כינתה אותו "היכל אלילי השקר".הרבנים השמרנים, ובראשם החכם שמעון אגסי (שכינה את בית הספר בדרשותיו "אשכולות מרורות"), ראו בחינוך המודרני איום חמור על הדת והתקוממו נגד לימודי מדעים שערערו את יסודות האמונה. : בשנת 1886 נעשה ניסיון להקים בית ספר למלאכה לבנות. חכמי הקהילה יצאו במלחמת חורמה נגדו מחשש לפריצות, ואף פרסמו כרוז המאיים כי נערה שתלמד שם לא תיכתב לה כתובה: עם השנים שככה הקנאות, ורבנים מתונים ומשפיעים (כמו הרב עבדאללה סומך) החלו לתמוך ברשת ואף שלחו אליה את תלמידיהם.

. תוכנית הלימודים בכי"ח שילבה לימודים כלליים, מדעים, ושפות זרות (צרפתית ואנגלית) לצד שעות בודדות של לימודי קודש ועברית, ובכך הושגה תמיכת ההנהגה הדתית. התקיים גם תיכון אל ואטאנייה, שהתנהל מטעם הממשל העיראק תוך מצוינות לימודים ומשמעת קשוחה. המורים התהלכו עם מקל עץ, שבאמצעותו הלקו את התלמידים שהתפרעו או לא הכינו שיעורי בית. בכל בוקר שרו התלמידים שירים לכבוד המלך והמולדת העיראקית. בימי שישי נערך טקס חגיגי של הרמת הדגל בליווי חצוצרה ותופים ושירים לאומים.

 עם הזמן חדרה מדיניות המיליטריזציה בשנת 1939 נכנסה לתוקף הוראה ממשלתית שחייבה את התלמידים ללבוש מדים צבאיים אחידים המכונים "כאשאפה" (בסגנון ה"היטלר יונג"), והמורים לבשו בגדי קצינים עם דרגות

. בוגרי התיכון הלאומי (שנקראו "פתווה") עברו אימונים צבאיים מדי שבוע כחלק מתוכנית הלימודים הרשמית. באווירה זו קל להבין איך קמו פלוגות הנוער שחוללו את ה'פרהוד' בשנת 1941. 179 יהודים נרצחו בחג שבועות תש"א ורכוש רב נבזז. אירוע זה היה המאיץ לצמיחת המחתרת הציונית.

 סמוך להקמת מדינת ישראל ב-1948, מצב היהודים החמיר. מאות יהודים נעצרו, נחקרו ונאסרו בשל חשד לציונות. עשירי הקהילה נסחטו על ידי השלטונות לטובת "המאמץ המלחמתי". בוצעו גם הוצאות להורג ועלילות שווא: שיא הרדיפה התבטא במשפטו ובתלייתו של שפיק עדס, מראשי הקהילה ואיל הון שהיה מקורב לשלטון, באשמת שווא של בגידה. תלייתו הייתה פומבית, כדי להטיל אימה על היהודים. בהדרגה החלה פגיעה במוסדות החינוך והדת: לימוד השפה העברית הוגבל ונחשב לחלק מפעילות ציונית אסורה. בהמשך, השלטונות ביטלו את סמכויות בתי הדין הרבניים והעבירו את ענייני האישות לבתי משפט אזרחיים

.

שוק חנוני כשוק מרכזי בבגדד

שוק חנוני היה שוק מרכזי וגדול בחלק הישן של בגדאד, הדומה באופיו לשוק שכונת התקווה של ימינו. כל בעלי החנויות והדוכנים בו היו יהודים, והוא כלל סמטה ייחודית לממכר דגים בשם " אבו אלסמך". השוק המה אדם במיוחד לקראת חג הפסח, אז מילאו אותו קונים שרכשו מצות עבודת יד שנאפו בתנורים מקומיים, לצד חרוסת יהודית, אגוזים ומוצרי חג. במרחב הסמטאות והרחובות המובילים לשוק (ציר "תחְת אל-תכּיה" ו"קמבָּר עלי") פעלו מוסדות ואישים בולטים רבים: גן סעד, בית ספר אליאנס לבנים ולבנות, בית ספר מנשה צלח, בית ספר רחל שחמון, בית הספר לעיוורים ובית ספר אל-פירדוס. במתחם קרוב היו בתי כנסת:: בית הכנסת הגדול, ובתי הכנסת גאו'י, זילכה, שייך יצחק ופרחה. במתחם זה היו גם מוסדות ציבור ורפואה: משרדי הקהילה היהודית, הקליניקה של ד"ר שלום לעניים ובית החולים "רימה כדורי" לעניים. בשוק חנוני (סוק חנוני)היו גם בעלי מלאכה וחנוונים מקומיים: חנות מכשירי הכתיבה של נעים זילכה; חנותו של יעקב קור (שמכר נפט, שמן שומשום, תבלינים וזרעים); אטליה של חגולי; נגריית רהיטים; מאפיית הפיתות של יוסף אלכבּאז; מספרת הגברים של בן פולאטי; ודירה שבה טיגנו גרגרי תירס (פופקורן).

פעילות המחתרת הציונית בבגדאד

המחתרת הציונית בעיראק פעלה כארגון חשאי בין השנים 1941-1951, כאשר הזרז המרכזי לצמיחתה המהירה היה פרעות הפרהוד.

. מטרותיה העיקריות של המחתרת היו חינוך עברי וציוני, הגנה עצמית, וארגון העפלה לארץ ישראל

המחתרת פעלה באמצעות שלוש זרועות מרכזיות: החלוץ: תנועה לחינוך והכשרה ציונית, השורה: זרוע ההגנה העצמית החמושה.  חברי "השורה" היו פרוסים ברחבי בגדד בעמדות שמירה ברגעים מתוחים, כגון ערב הקמת המדינה ב-1948, ועמדו מוכנים להגן על הקהילה. וכן: העפלה: זרוע העלייה הבלתי-לגאלית

. בעקבות הפרעות, הוקם גם  "גשר": מעבר חשאי דרך בסיסים באיראן ובמדינות המזרח התיכון, שם היו שלוחות של המחתרת הציונית.

תחנות ואישים בולטים בפעילותה:

באפריל 1942 הגיעו לבגדאד השליחים הראשונים מארץ ישראל: ד"ר חיים אנצו סירני (שהופקד על החינוך), עזרא כדורי (שהופקד על ההגנה) ושמריה גוטמן (שהופקד על העלייה). תוך שנה הגיע מספר חברי התנועה ליותר מ-200 איש בבגדאד, ובהמשך התרחבה הפעילות ל-23 סניפים ברחבי עיראק, כולל בעיר בצרה. המחתרת פעלה, למרות מאמצי השלטון לדכא אותה. בשל התנגדות המשטר ללימוד השפה העברית, המחתרת הציונית החשאית נאלצה להקים מסגרות לימוד לא-פורמליות משלה כדי לשמר את לימוד העברית ואת החינוך לציונות. העברית הייתה שפת תפילה מול שפת הדיבור הערבית. רוב יהודי עיראק קראו והתפללו בעברית אך לא כולם הבינו את השפה על בוריה.

מבצע עזרא ונחמיה

הלחץ והמשבר הבלתי פוסקים של התנועה הציונית הובילו בסופו של דבר את ממשלת עיראק להעביר חוק בתחילת שנות ה-50, לפיו כל יהודי המעוניין בכך יכול לעזוב את המדינה – בתנאי שיוותר על אזרחותו העיראקית ועל כל רכושו. החלטה זו סללה את הדרך למבצע העלייה ההמוני "עזרא ונחמיה", שבמסגרתו הועלו לישראל למעלה מ-120,000 יהודים – כמעט כל חברי הקהילה המפוארת של עיראק, שנותרה עם אלפים בודדים בלבד.

לסיום,

ספרו של אליהו בכור הוא פסיפס עשיר של ריחות, טעמים, צלילים וחוויות אישיות

. הוא משרטט נאמנה את חייה של קהילה מפוארת ותוססת, שחיה בתוך עולם מסורתי וסוער, עד לרגע שבו נאלצה לנטוש את מולדתה ההיסטורית ולעלות לישראל

 

.