ביאנלה עיצוב מוז"א 2026 / מארי רוזנבלום
מוז״א פתחה את שעריה ב-24 בספטמבר, לשתי חממות של הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2026. אופנה וטכנולוגיה craft X Tech מאוניברסיטת חיפה.
גיל עומר, מנכ״ל מוז״א, מוזיאון ארץ־ישראל, תל-אביב:
"החממות מאפשרות לסטודנטים, למרצים ולקהל ללמוד זה מזה, להתנסות, לשאול שאלות ולהיחשף לדרכי חשיבה ועבודה שבדרך כלל נותרות מאחורי הקלעים. זהו מפגש חי שבו המוזיאון הופך ממרחב של תצוגה בלבד למקום של חקירה, שיחה והתפתחות.״
אוצרות התערוכה הן ד״ר רחל גץ סלומון ותמרה אפרת.
״מעשים וימים״ -:Craft x Tech תערוכה המציגה עבודות של סטודנטיות וסטודנטים מהחוג לעיצוב אופנה באוניברסיטת חיפה, ו-״עובדים סביב השולחן״, חממת מרצים משנקר - הנדסה.
החוג לעיצוב אופנה באוניברסיטת חיפה יציג שני מהלכים עכשוויים:
- תצוגת האופנה ״תיקון לבן״, שבה יוצגו בגדים שעיצבו סטודנטיות וסטודנטים, בחוג מתוך עיסוק בקיימות, בשימוש חוזר ובתיקון, ותערוכת החממהCraft x Tech באוצרות ד״ר רחל גץ סלומון ותמרה אפרת.
Craft x Tech מסורות משתנות
התערוכה מבקשת לערער על ההפרדה המקובלת בין מלאכת יד לטכנולוגיה. תפירה, רקמה, אריגה וקיפול נפגשים בה עם הדפסת תלת-ממד, סריקה ועיבוד ממוחשב וזרוע רובוטית. המפגש ביניהם יוצר אפשרויות חדשות לעיצוב ולייצור ומעלה שאלות על היחסים בין גוף למכונה, בין דיוק למקריות ובין ידע מסורתי לחדשנות. מבוסס על גישת Material First - לפיה החומר הקיים הוא נקודת המוצא לתהליך העיצוב.
ד״ר רחל גץ סלומון, ראש החוג לעיצוב אופנה באוניברסיטת חיפה ואוצרת התערוכה:
״שני המהלכים שאנחנו מציגים במוז״א מתחילים בשאלה מה אנחנו עושים עם מה שכבר קיים - חומר, ידע ומסורת.
הסטודנטיות והסטודנטים מציעים דרכים חדשות לחשוב על אופנה ועל קיימות באמצעות חומרים ממוחזרים וטכניקות קראפט מסורתיות של תיקון, שימור ושימוש חוזר. תהליך העיצוב אינו מתחיל ברעיון שמחפשים עבורו חומר, אלא במה שכבר נמצא בעולם - שנעשה בו שימוש, נשחק, נפגם או נזנח - ובאפשרות להעניק לו חיים חדשים.
לתצוגה זו ציפיתי.
הטענה העיקרית על "למה למחזר?" בגלל השפע, אנחנו מזהמים את כדור הארץ.
לפני שאתאר את התצוגה מצאתי לנכון לבדוק מהי נקודת הגישה לגבי בגדים שכביכול אנחנו משליכים אותם מהרבה סיבות : נמאס לנו, לא מודרני, הצבע דהה, אין מקום בארון ועוד.....
לא כל חומר ממוחזר הופך לעיצוב, ולא כל אובייקט שאפשר להעמיד על גוף הופך לבגד.״
במאמר של הגרדיאן מ-5/2/2024 אשר דן בחידוש בגד מחומר קיים:
"בגדים ישנים כמעט שאינם חוזרים להיות בגדים חדשים. רוב מה שממוחזר הופך למילוי, בידוד, סמרטוטים או לוחות. הסיבה: קשה להפריד בין סוגי הסיבים, ואין עדיין תשתית מספקת למחזור טקסטיל בקנה מידה גדול.
במאמר אחר מ־2015: "בגדים, שאנחנו מוסרים לצדקה, לא בהכרח ניתנים לנזקקים. חלק גדול מהם נמכר ונשלח למדינות אחרות, בעיקר באפריקה." המחבר טוען שהמסחר הזה אמנם יוצר פרנסה לסוחרים, אבל עלול גם לפגוע בתעשיית הביגוד המקומית. אנחנו זורקים או מוסרים בגד וחושבים שהוא „נעלם”, אבל למעשה המעגל שלו ממשיך — ולא תמיד באופן שאנחנו מדמיינים.
מה ראיתי בתצוגת האופנה?
גברים ונשים לבושים בלבן עם שאריות של פיסות בד, הרבה טול, עצים, מטריות, לוחות עץ, ברזלים וכל מה שביניהם.
ראיתי גברים ונשים צעירים מהלכים בשביל, חבלים כרוכים מסביב לגופם, ג'ינס אחד, שני מעילים, שמלות כלה למכביר , כמעט בעירום. חלקם חושפים את גופם, נשים נעולות במגפי פלסטיק חדשים, גבוהים, מבריקים, בצבע לבן, בעלי עקב גבוה.
נוצר פער בין הרעיון האינטליגנטי של שימוש מחדש לבין התוצאה: במקום לקחת חומר קיים ולהפוך אותו לבגד חדש, חלק גדול מהעבודות הפך את החומר עצמו ל״אפקט״ .
מחד גיסא,המגפיים החדשים, הגבוהים, הם פריט שמשך את תשומת ליבי: אם התערוכה עוסקת בהחייאת הישן ושימושו, מה עושה שם פריט חדש ובולט שמכתיב את המראה?
מאידך גיסא, המטרה לשלב ישן מול חדש, עתיק מול מחשב, בינה מלאכותית ועוד, היה פחות זמין לעיניי.
האם באמת קיבלנו כאן חיים חדשים לחומר הישן?
הסטודנטים הם תלמידי שנה ב׳. הם עדיין לומדים. לכן לא הייתי מפנה את עיקר החץ אליהם. הייתי שואלת את ראש החוג והמרצה: מה ביקשתם …
בהצגת ההזמנה הייתה הבטחה שהחומר הזה יקבל „חיים חדשים”.
יותר מזה: מדברים שימור ושימוש חוזר, על עיצוב חדש, על חשיבה חדשה על אופנה, על קיימות, ועל טכניקות של תיקון.
זו הצהרה יפה מאוד. אבל דווקא משום שהיא כל כך ברורה, אפשר לבדוק אותה מול התוצאה.
בהזמנה הודגש הרעיון Material First – שימוש בחומרים קיימים, משומשים, בלויים או פגומים, ומתן חיים חדשים. כלומר, רציתי לראות את הטרנספורמציה.
במיוחד בלטו שמלות הכלה: מינימום בד על האיברים המוצנעים, ומסביבן חומרים נוספים — טול, בדים משתלשלים, חבלים עבים, ברזלים, פלסטיקים, אפילו מבנים המזכירים מטרייה פתוחה....
האם החומרים עברו עיצוב מחדש — או שהם פשוט הוצבו מחדש?
האם מלמדים את הסטודנטים שנה ב' לחשוב על רעיון ואמירה? או גם על גזרה, גוף, לבישות, חומר, פרופורציה, איכות וגימור?
תערוכת סטודנטים יכולה להראות תהליך וחיפוש. אבל כאשר היא מוצגת לקהל במוזיאון, הצופה רשאי לשאול גם מה נשאר מן החיפוש הזה כתוצאה עיצובית.
והעירום, כאשר הבגד כמעט נעלם והגוף הופך לחלק מרכזי מהאובייקט — האם אנחנו עדיין מסתכלים על עיצוב אופנה, או כבר על מיצב/אמנות גוף?
לעניות דעתי, זו שאלה לגיטימית מאוד, במיוחד כשהתערוכה עצמה ממותגת כאופנה וקיימות.
ככה הרגשתי וככה כתבתי.
מארי
