פרק מספר:

יוסף ואמו/שולמית דחוח הלוי

 

 

בַּעֲבֹר הַזְּמַן נִסָּה יוֹסֵף לִשְׂמֹחַ עִם אִמּוֹ

אַךְ אֲרֶשֶׁת הָעֶצֶב לֹא

נָטְשָׁה אֶת פְּנֵי הַיֶּלֶד.

אַל תִּפְחַד בְּנִי הָאָהוּב, אָמְרָה

לוֹ אִמּוֹ מְשַׂחֶקֶת, כּוֹחוֹתַי שָׁבִים

וַאֲנִי אֵלֵד לְךָ אָח וְאֶחְיֶה

עוֹד תִּרְאֶה.

 

יוֹסֵף לִטֵּף אֶת בִּטְנָהּ הַתּוֹפַחַת

אֶת לְחָיֶּיהָ שֶׁהַחַיִּים שָׁבוּ אֲלֵיהֶן

אָז אָמַר לָהּ, שִׁמְרִי עַל חַיַּיִךְ אִמִּי

כִּי חֲלוֹמוֹתַי מְדַבְּרִים רַק רַע

כָּל הָעֵת

 

וְכָךְ יָצָא, בּוֹעֵט בַּאֲבָנִים קְטַנּוֹת

וּמְכַוְנָן אֶל עֵבֶר הַמַּיִם. בַּחֹשֶׁךְ

יָשַׁב מְבַקֵּשׁ גַּחְלִילִיּוֹת וְהָיָה אוֹסְפָן

בְּכֵלִים קְטַנִּים וּמֵבִיא לְאִמּוֹ

בַּלֵּילוֹת בָּהֶם הָיָה אָבִיו בְּאֹהֶל אַחֵר

 

הָיִיתִי נֻקְשֶׁה עִם אָבִי, אָמַר

מְחַבֵּק אֶת אִמּוֹ וּבוֹכֶה, אֲבָל

זֶה עָזַר. רַק כָּךְ יָכֹלְתִּי לְהַסְבִּיר

שֶׁהוּא חַיָּב לָבוֹא לְאָהֳלֵךְ

רוֹאָה? אַתְּ שׁוּב שְׂמֵחָה

 

אֲבָל אַתָּה כְּמוֹ שׁוֹרֶה בְּאֵבֶל

יוֹסֵפִי שֶׁלִּי, מַדּוּעַ? חֲלוֹמוֹתַי

מוֹסִיפִים לְהַרְאוֹת לִי רָעוֹת

וַאֲנִי מִתְכּוֹנֵן לְיַתְמוּתִי

אֶהְיֶה לְלֹא כָּל הֲגַנָּה

 

הֵמָּה אֵינָם שָׁוְא

וְלִי אֵין פֹּה אִישׁ מִלְּבַדֵּךְ

כַּאֲשֶׁר תַּעֲלִי הַשָּׁמַיְמָה אָנָּא

שִׁלְחִי לִי מַלְאָךְ שֶׁיִּשְׁמֹר עָלַי

מִפְּנֵי הָאֵיבָה וְהַקִּנְאָה

 

רָחֵל, יָפָה מִתָּמִיד הִבִּיטָה

בִּבְנָהּ הָאָבֵל. אִם רוּחַ

הָאֵל שׁוֹכֶנֶת בְּךָ

יֵשׁ שׁוֹמֵר עָלֶיךָ.

 

הַיּוֹם קָרֵב, אַעֲנִיק לְךָ אָח.

אֹהֲבֶנּוּ בְּכָל מְאוֹדִי אִמִּי. אֶשְׁמְרֶנּוּ

מִכָּל פֶּגַע, אַל תִּדְאֲגִי לָזֶה, אֲבָל

אָנָּא דַּאֲגִי נָא לְמֵינֶקֶת

לְמַעַן יִשְׂרֹד אָחִי, בְּנֵךְ.