מאמר:

האיש שהביט במוסדות שנסדקו- הבמאי  פרדריק וייזמן / אבי כהן

 

בפברואר השנה נפטר פרדריק וייזמן, בן 96. הידיעה על מותו התאימה באופן משונה לקולנוע שלו: בלי מחוות גדולות, בלי מוזיקה המבקשת מאיתנו להתרגש, בלי קריין המסביר מה עלינו לחשוב. במשך כמעט שישים שנה עשה וייזמן דבר שנראה פשוט להפליא: הוא נכנס למקום, נשאר בו זמן רב, הקשיב, הביט, צילם, ואחר כך הסתגר בחדר העריכה כדי להוכיח שהמציאות אולי אינה זקוקה לפרשן - אבל היא בהחלט זקוקה לצורה. וייזמן נפטר ב 16 בפברואר 2026 בביתו שבקיימברידג', מסצ'וסטס.

וייזמן היה משפטן ומורה למשפטים לפני שנעשה לבמאי. את סרטו הראשון, Titicut Follies משנת 1967, צילם במוסד פסיכיאטרי לעבריינים במסצ'וסטס. הסרט חשף עולם של עירום כפוי, השפלה, הזנחה והאכלה בכוח, ונאסר במשך שנים להפצה רחבה. נדמה שכבר בסרט הראשון הזה נוסחה תוכנית העבודה כולה: המוסד מדבר על עצמו גם כשהוא משוכנע שאיש אינו מקשיב.

 

מכאן עבר וייזמן ממוסד למוסד: בית ספר ב- High School, תחנת משטרה ב-Law and Order, בית חולים ב-Hospital, לשכת סעד ב-Welfare, בסיס טילים, בית משפט לנוער, מנזר, להקת בלט, אוניברסיטת ברקלי, הגלריה הלאומית בלונדון, הספרייה הציבורית של ניו יורק ועיריית בוסטון... לכאורה, קטלוג בירוקרטי. למעשה, מעין קומדיה אנושית עצומה - רק בלי הגיבור המרכזי, בלי העלילה המנחמת ובלי האפשרות להעמיד פנים שהמערכת היא משהו הנמצא מחוץ לנו.

 

 

המצלמה של וייזמן הייתה שקטה, אבל לא תמימה. הוא ויתר על ראיונות מסבירים, על קריינות ועל מוזיקה המודבקת מבחוץ. אנשים דיברו, המתינו, צייתו, התווכחו, ביקשו עזרה, השפילו והושפלו. לפעמים לא קרה דבר במשך דקות ארוכות, אלא שדווקא באותו ל"א קרה דבר" נחשף הכול: מי יושב ומי עומד, מי רשאי לדבר ומי חייב לחכות, למי יש טופס מתאים ולמי אין אפילו השפה הדרושה כדי להסביר את מצוקתו.

נהוג לשייך את וייזמן לקולנוע ישיר או ל-cinéma vérité, אבל הוא עצמו הסתייג מן ההגדרות הללו. הוא ידע היטב שהמצלמה אינה אוספת אמת מן הרצפה. מתוך עשרות ומאות שעות צילום הוא בחר רגעים, קיצר שיחות, חיבר מבטים והעמיד סצנה ליד סצנה. הוא כינה את סרטיו מעין רומנים חזותיים, ובצדק: חדר העריכה היה המקום שבו ההתבוננות נעשתה למחשבה, והמציאות קיבלה מבנה דרמטי. בריאיון עמו הסביר כי העריכה מתחילה בניתוח מדוקדק של מה שרואים ושומעים, ושל היחסים בין כל סצנה לאלה המקיפות אותה.

יש בסרטיו רגעים קשים, אפילו אכזריים, אבל וייזמן לא הסתפק בהוקעת האכזריות. זו בדיוק הנקודה המעניינת אצלו. הפקיד אינו תמיד מפלצת, הרופא אינו תמיד מושיע והאזרח אינו רק קורבן. בני אדם מנסים לפעול בתוך מערכת של חוקים, הרגלים, מחוות ושפה מקצועית, ולעיתים הם עצמם אינם מבינים מה התפקיד עושה להם. המוסד אצל וייזמן איננו בניין. הוא כוריאוגרפיה של כוח.

 

 

גם אורכם של הסרטים - לעיתים שלוש /ארבע שעות - לא היה גחמה של במאי המסרב להיפרד מחומריו. הזמן היה חלק מן האתיקה שלו. כדי להבין בית חולים, ספרייה או עירייה אין די בדוגמה אחת מוצלחת ובשלושה משפטים של מומחה. צריך להתעכב, להשתעמם מעט, לאבד את הביטחון שאנחנו כבר יודעים מה הסרט רוצה לומר. וייזמן סירב להציל את הצופה באמצעות תקציר.

סרטו האחרון כבמאי, Menus-Plaisirs- Les Troisgros משנת 2023, נמשך ארבע שעות ועוסק במסעדה צרפתית בעלת שלושה כוכבי מישלן. לכאורה מרחק עצום מן המוסד הפסיכיאטרי של Titicut Follies. אבל גם שם התעניין וייזמן באותה שאלה: כיצד מערכת פועלת, כיצד ידע עובר מאדם לאדם, כיצד חומר נהפך לצורה וכיצד אנשים העובדים יחד יוצרים עולם שלם - יפה, יעיל, היררכי ולעיתים סתום למי שמתבונן בו מבחוץ.

פרדריק וייזמן הותיר אחריו עשרות סרטים וגוף יצירה שכמעט אין לו מקבילה בקולנוע. הוא לא רק תיעד את מוסדותיה של ארצות הברית; הוא הראה כיצד המדינה, החברה והתרבות חודרות אל הקול, אל הגוף ואל האופן שבו אדם יושב מול שולחן ומבקש שיקשיבו לו.

הקולנוע שלו היה נטול קריינות, אך מעולם לא היה נטול עמדה. הוא היה שקט מאוד, ומתוך השקט הזה עלה רעש גדול -

 הרעש שהמוסדות מייצרים בשעה שהם טוענים שהכול מתנהל כסדרו.