בכיוון הרוח הולך למקום אחר-אביחי קמחי מאמר מאת זמירה פורן

מאמר:

הולך למקום אחר-אביחי קמחי / זמירה פורן

כשספרו החדש של המשורר אביחי קימחי-" ללכת למקום אחר". הגיע אלי הביתה ידעתי גיחכה לי חוויה פואטית רוחנית.

חיכיתי להיבלע בו כמו בספריו הקודמים

מיד נעניתי למסע בין המילים.

עזבתי הכל והתחלתי לקרוא. קראתי מצד לצד, מכריכה לכריכה.קראתי והנחתי אותו לידי. בין לבין חשבתי עליו. לא קראתי דבר ברווח בין הקריאות. הייתי איתו.

חזרתי כמה ימים שוב קראתי. ככה שוב קוראת וחושבת.

מיד ראיתי משהו שהבזיק בי, ועורר מחשבה.

בהירות צלילות הקייה. הספר הוא בהיר ובגובה העיניים לא מתחכם לא מתנצל. שישים שירים שפוקחים עיניים מקרבים לעולם פנימי סוער מלא ושלם.

ספר שמצליח לרגש לחבר ולהיות קרוב. קראתי וחשבתי על אביחי בפשטות המגביה בדיבור פנים אל פנים בתוך השירים ומחוצה להם.

השיר הראשון והאחרון יוצרים מסגרת שירים מעגלית שמזמינה לחזור על מסע הקריאה שוב ושוב.

שיר המוטו הקצר לפני פתח דבר מתחיל בקעקוע שהאהבה משאירה בדמות ההלך. סימן אחד מכריע גורל. חוש הראייה הליכה אחר האישה בגלל סימן אחד, שלא נאמר בדיוק.

מהו הסימן הזה? הוא מעין סוד. אהבה כקעקוע על הלב, אין פסיק נקודה חמש שורות משפט אחד.

אַתָּה יָכוֹל

לָלֶכֶת אַחַר אִשָּׁה

בִּגְלַל סִימָן אֶחָד

שֶׁרָאִיתָ בָּהּ

וְקִעְקַע אֶת לִבְּךָ

בבחינת מיטב המילים במיטב סדרן (קולדריג')

והשיר "האחר" השיר הסוגר את הספר גם הוא הבזקי קצר, לא מפוסק. מופיע בגוף ראשון גם כן. שיר שהוא מעין דיוקן עצמי ללא נקודה בסופו, כך שנוכל להתחיל שוב מהתחלה ולהתקדם לשיר "התחלה" שהוא השני בספר, והוא על המקום שממנו בא אביחי קטמון הישנה. שתמיד הוא יוצא משם לדרך. מעניין מוטב ההלך שמאפיין את ספריו של אביחי כולם. אקט ההליכה כתנועה מנקודה לנקודה בתודעה במילים ובחיים גם הוא מלווה את הספר מתחילתו ועד סופו. ההליכה היא מטאפורה תנועתית, שמסמנת את עצמם החיים עצמם בבחינת זרם תודעה שמחקה את תנועת החיים.

השיר האחר הוא שיר ארס פואטי. תהליך הכתיבה הוא הנושא. "רק על עצמי לספר ידעתי", אומרת רחל, אך כאן קורה משהו אחר. האחר הוא אני, ואני הוא האחר. האלכימיה של המזיגה בין האני לאחר, היא לב ליבה של השירה.

אך כאן בשיר יש עוד רובד. רובד הידיעה שהוא ההכרה והתודעה. הכתיבה הופכת להיות הידיעה. זוג המילים "אני יודע" מעניקים לשיר הכרה במהות השירה כידיעה. תובנה פואטית שחושפת את לב השיר.

האחר

כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֵב עַל הָאַחֵר

אֲנִי כּוֹתֵב עַל עַצְמִי

כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֵב עַל עַצְמִי

אֲנִי יוֹדֵעַ

אֲנִי כּוֹתֵב עַל הָאַחֵר

שיר זה הוא בבחינת אפילוג והוא סגירץ מעגל. ומעניין לראות הקבלה בינו לבין השיר "התחלה" שפותח את סדרת השירים לאחר המוטו.

השיר "התחלה" הוא שיר הכרזה. אמירה סוחפת שאומרת שכל הדרכים יוצאות ממקום אחד. המקום הזה הוא השורש. הוא בית הילדות בקטמון הישנה. המקום מתואר בצורה פלאסטית מעין רישום, מעין סרט המוקרן בראש. מעין סרט שירה רץ וצילום פיזי.

השיר "התחלה" בתחילת הספר הוא מעין המשך לשיר "אפילוג", הסוגר את הספר. באפילוג יש סיכום מסעות חיי הדובר והרמת כוסית לסיכום. ארבעה בתים ובכל אחד הוא מרים כוסית לפרק בחיים: הצבא והמדים, השאיפות, זכירת חולי הסרטן שלא שרדו והבית הרביעי הרמת כוסית לשירה שאוחזת בדובר והיא דרך חיים.

הכפילות הזו של שני צמדי שירים מהדהדים מעניק לספר מסגרת פואטית אחדותית, שהופכת את כל הספר לשיר ארוך אחד, בבחינת ספר שהוא מעברים וחיבורים בין השירים שיוצרים סיפור אחד מתפתח ומתקדם.

התחלה

לְאָן שֶׁלֹּא אַגִּיעַ

בְּמַסְּעוֹתַי הַמְּדֻמִּים

וְאֵלֶּה שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ בָּהֶם

אֲנִי יוֹצֵא מִבִּנְיַן בֵּטוֹן

צָבוּעַ לָבָן

בֶּן חָמֵשׁ קוֹמוֹת

אַחַת עֶשְׂרֵה מִשְׁפָּחוֹת

לִרְחוֹב קָטָן בִּשְׁכוּנַת קָטָמוֹן

הַיְּשָׁנָה בִּירוּשָׁלַיִם

בְּקִרְבַת מִנְזָר עַתִּיק

מֻקָּף חֻרְשָׁה

לֹא הָיָה שִׁעוּר

לַדִּמְיוֹן

אֵין זֶה מְשַׁנֶּה אֵיךְ נִרְאֵית הַיּוֹם שְׁכוּנַת יַלְדוּתִי גַּם לֹא הַבַּיִת שֶׁגָּדַלְתִּי בּוֹ אַף שֶׁמַּרְבִּית הָאֲנָשִׁים שֶׁפָּגַשְׁתִּי אֵינָם בַּחַיִּים הֵם וְהַמַּרְאוֹת מֵאָז מְצֻלָּמִים בְּסִרְטוֹנִים הַמֻּקְרָנִים בְּרֹאשִׁי לֹא פַּעַם אֲנִי מְפַעְנֵחַ סֶרֶט לְשִׁירָה

הנה האפילוג

ארבע כוסות ביום חול

הָרִאשׁוֹנָה אֶשְׁתֶּה

לְדִרְאוֹן הַשָּׁנִים שֶׁהִשְׁלַכְתִּי

בִּשְׂדוֹת כְּתֹנֶת הַמַּדִּים

הַשְּׁנִיָּה אֶשְׁתֶּה לְזֵכֶר

הַשְּׁאִיפוֹת כָּל אַחַת

נָטְלָה מִנִּשְׁמָתִי חֵלֶק

אֶת הַשְּׁלִישִׁית לֹא אֶשְׁתֶּה

אֶזְכֹּר אֶת חוֹלֵי הסַּרְטָן שֶׁפָּגְשׁוּ

בִּי וְלֹא צָלְחוּ אֶת הַדֶּרֶךְ

הַכּוֹס הָרְבִיעִית

אֶשְׁתֶּה לִכְבוֹד הַשִּׁירָה

הָאוֹחֶזֶת בִּי

ולסיכום מהקריאה בספר התוודעתי לשפה פואטית בהירה ופשוטה מחד ומורכבת ומרובדת מאידך. יש צער גדול ועצב בספק ובידידות מחד? ובאהבה ובהתכנסות לתא המשפחתי ולאהובה, מאידך.

קיימת גם ההסתפקות בטבע שהוא אלוהי ומפעים. הים הוא גורם דרמטי מפעיל ונוכח כדמות שמעוררת תקווה. הים נוכח ככוח החיים העכשווי בבגרות המשורר, מול ירושלים שבה שוכנת רוח הילדות, אבא ואמא.

העקירה מעיר הילדות מתבהרת כהליכה רכה.

זוהי הליכה נכונה. הליכה מתבהרת כבחירה והיא דרך לנשום אחרת.

בהצלחה אביחי על תעצומות הנפש הפואטיים

ועל צליל שירה צלול ומרתק.