מאמר:

השירה כהליכה ההליכה כשירה /ד"ר זמירה פורן ציון

 

 

מילים על ספרו של אביחי קימחי -  ללכת למקום אחר* 

 

 כשספרו החדש של המשורר אביחי  קימחי, "ללכת למקום אחר", הגיע  אלי הביתה, ידעתי שמחכה לי חוויה פואטית מסקרנת. חיכיתי להיבלע בו כמו בספריו הקודמים. נעניתי למסע בין המילים ובתוך המילים. עזבתי הכל והתחלתי לקרוא. קראתי  מצד לצד, מכריכה לכריכה כמו קריאת נובלה או רומאן. קראתי והנחתי אותו לידי. בין לבין חשבתי עליו. לא קראתי דבר אחר ברווח בין הקריאות. הייתי רק איתו. חזרתי  אחרי כמה ימים ושוב קראתי הכל מהתחלה עד הסוף. ככה שוב קוראת וחושבת. עניין אותי הצורך המיוחד לקרוא הכל ברצף ולא שיר שיר. היה זה מעין שיר אחד ארוך  בבחינת "פואמת ההליכה הפואטית".

 משהו הבזיק בי מיד ועורר בי מחשבה על השאלה מהי שירה? איך ההליכה והשירה מחוברות בספר הזה?

 ראיתי שבשתיהן התנועה שרירה וקיימת. הזמן והמקום חיוניים לשתיהן. והן מסונכרנות בספר כמו אחיות: השירה המטאפורית והקצבית, עם ההליכה הפיזית והתודעתית.

סקרן אותי, איך אביחי עשה זאת, את מלאכת השיר הזו? מצאתי בהירות ופשטות יחד עם תנועה, שבאות לביטוי בכל השירים. מצאתי ספר צלול מהודק ובגובה העיניים, לא מתחכם לא מתנצל. שישים שירים שפוקחים עיניים מקרבים לעולם פנימי סוער מלא ושלם. ספר שמצליח לרגש לחבר ולהיות קרוב. קראתי וחשבתי על אביחי בפשטות המגביהה, בדיבור פנים אל פנים בתוך השירים ומחוצה להם.

 וכפי שנאמר למעלה, הספר כולו הוא מעין פואמה אחת ארוכה ויש לה מסגרת ומעגליות. מבנה זה יוצר סיפור שהוא דיוקן עצמי מתנועע. במהלך השירים מתבצעת הליכה בין  שלושה ממדים: מקום -  זמן -  ואדם. בין ירושלים לאור עקיבא, בין עבר הווה ועתיד, בין ילדות לבגרות, בין פנים לחוץ ובין דמויות מהמרחב הביתי המשפחתי ובין העולם החיצוני והפנימי של הדובר.

 

 

הליכה שהיא בבחינת זרם תודעה תנועה בין מחשבה ובין הגוף. בין מילים ובין דברים והתרחשויות חיים.  השיר הראשון והאחרון  יוצרים מסגרת שירים מעגלית שמזמינה לחזור על מסע הקריאה שוב ושוב. שיר המוטו הקצר לפני פתח דבר, מתחיל בקעקוע שהאהבה משאירה בדמות ההלך.  סימן אחד מכריע גורל. חוש הראייה הליכה אחר האישה בגלל סימן אחד, שלא נאמר בדיוק. מהו הסימן הזה? הוא מעין סוד. אהבה כקעקוע על הלב, אין פסיק נקודה חמש שורות משפט אחד.

 

אַתָּה יָכוֹל             

לָלֶכֶת אַחַר אִשָּׁה   

בִּגְלַל סִימָן אֶחָד

שֶׁרָאִיתָ בָּהּ      

וְקִעְקַע אֶת לִבְּךָ

 

שיר קצר מהודק ובהיר, בבחינת "מיטב המילים במיטב סדרן" (קולדריג')

 

   והשיר "האחר" השיר הסוגר את הספר גם הוא הבזקי קצר, לא מפוסק. מופיע בגוף ראשון גם כן. שיר שהוא מעין  דיוקן עצמי ללא נקודה בסופו, כך שנוכל להתחיל שוב מהתחלה ולהתקדם לשיר "התחלה" שהוא השני בספר, והוא על המקום שממנו בא  הדובר קטמון הישנה. תמיד הוא יוצא משם לדרך. מעניין מוטיב ההלך שמאפיין את ספריו של אביחי כולם. אקט ההליכה כתנועה מנקודה לנקודה בתודעה במילים ובחיים, מלווה את הספר מתחילתו ועד סופו. ההליכה היא מטאפורה תנועתית, שמסמנת את החיים עצמם בבחינת זרם תודעה שמחקה את תנועת החיים. כל העוצר  בדרך, משנה מצב תודעה, ועצירה היא הליכה לאחור, לכן היא לא אפשרית.

 

 

השיר האחר הוא שיר ארס פואטי. תהליך הכתיבה המצב הארספואטי הוא נושאו. "רק על עצמי לספר ידעתי", אומרת המשוררת רחל, אך כאן קורה משהו אחר. האחר הוא אני, ואני הוא האחר. האלכימיה של המזיגה בין האני לאחר, היא לב ליבה של השירה הזו.

בשיר יש רובד נוסף הוא רובד הידיעה שהוא ההכרה והתודעה. הכתיבה הופכת להיות הידיעה. זוג המילים "אני יודע" מעניקים לשיר הכרה במהות השירה כידיעה. תובנה פואטית שחושפת את לב השיר.

 

 האחר

 

כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֵב עַל הָאַחֵר

אֲנִי כּוֹתֵב עַל עַצְמִי

כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֵב עַל עַצְמִי

אֲנִי יוֹדֵעַ

אֲנִי כּוֹתֵב עַל הָאַחֵר

 

   שיר זה הוא בבחינת אפילוג והוא סגירת מעגל. ומעניין לראות הקבלה בינו לבין השיר "התחלה" שפותח את סדרת השירים לאחר המוטו.

 השיר "התחלה" הוא שיר הכרזה. אמירה סוחפת שאומרת  שכל הדרכים יוצאות ממקום אחד. המקום הזה הוא השורש. הוא  בית הילדות בקטמון הישנה. המקום מתואר בצורה פלסטית, מעין רישום, מעין סרט המוקרן בראש. מעין סרט שירה שרץ וצילום פיזי.

השיר "התחלה" בתחילת הספר הוא מעין המשך לשיר "אפילוג", הסוגר את הספר. באפילוג יש סיכום מסעות חיי הדובר  והרמת כוסית לסיכום. ארבעה בתים ובכל אחד הוא מרים כוסית לפרק בחיים: הצבא והמדים, השאיפות, זכירת חולי הסרטן שלא שרדו והבית הרביעי הרמת כוסית לשירה  שאוחזת בדובר והיא דרך חיים.

הכפילות הזו של שני צמדי שירים מהדהדים מעניק לספר מסגרת פואטית אחדותית, שהופכת את כל הספר לשיר ארוך אחד, בבחינת ספר שהוא מעברים וחיבורים בין השירים שיוצרים סיפור אחד מתפתח ומתקדם.

 

 

התחלה

 

לְאָן שֶׁלֹּא אַגִּיעַ

בְּמַסְּעוֹתַי הַמְּדֻמִּים

 

וְאֵלֶּה שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ בָּהֶם

אֲנִי יוֹצֵא מִבִּנְיַן בֵּטוֹן

צָבוּעַ לָבָן

בֶּן חָמֵשׁ קוֹמוֹת

אַחַת עֶשְׂרֵה מִשְׁפָּחוֹת

לִרְחוֹב קָטָן בִּשְׁכוּנַת קָטָמוֹן

הַיְּשָׁנָה בִּירוּשָׁלַיִם

בְּקִרְבַת מִנְזָר עַתִּיק

מֻקָּף חֻרְשָׁה

לֹא הָיָה שִׁעוּר

לַדִּמְיוֹן

 

 אֵין זֶה מְשַׁנֶּה אֵיךְ נִרְאֵית הַיּוֹם שְׁכוּנַת יַלְדוּתִי גַּם לֹא הַבַּיִת שֶׁגָּדַלְתִּי בּוֹ אַף שֶׁמַּרְבִּית הָאֲנָשִׁים שֶׁפָּגַשְׁתִּי אֵינָם בַּחַיִּים הֵם וְהַמַּרְאוֹת מֵאָז מְצֻלָּמִים בְּסִרְטוֹנִים הַמֻּקְרָנִים בְּרֹאשִׁי  לֹא פַּעַם אֲנִי מְפַעְנֵחַ סֶרֶט לְשִׁירָה

 

  הנה האפילוג

 ארבע כוסות ביום חול

 

 הָרִאשׁוֹנָה אֶשְׁתֶּה

לְדִרְאוֹן הַשָּׁנִים שֶׁהִשְׁלַכְתִּי

בִּשְׂדוֹת כְּתֹנֶת הַמַּדִּים 

 

הַשְּׁנִיָּה אֶשְׁתֶּה לְזֵכֶר

הַשְּׁאִיפוֹת כָּל אַחַת

נָטְלָה מִנִּשְׁמָתִי חֵלֶק

אֶת הַשְּׁלִישִׁית לֹא אֶשְׁתֶּה

אֶזְכֹּר אֶת חוֹלֵי הסַּרְטָן שֶׁפָּגְשׁוּ

בִּי וְלֹא צָלְחוּ אֶת הַדֶּרֶךְ

הַכּוֹס הָרְבִיעִית

אֶשְׁתֶּה לִכְבוֹד הַשִּׁירָה

הָאוֹחֶזֶת בִּי                 

 

 

 ולסיכום מהקריאה בספר התוודעתי לשפה פואטית בהירה ופשוטה מחד ומורכבת ומרובדת מאידך. יש צער גדול ועצב בספק ובבדידות מחד,   והתענגות על ההתכנסות בתא המשפחתי והחיבור לאהובה, מאידך.

קיימת גם ההתחברות לטבע שהוא אלוהי ומפעים.  הטבע מופיע בנוכחות הים. הים הוא גורם דרמטי מפעיל ונוכח כדמות משפיעה שמעוררת תקווה. הים נוכח  ככוח החיים העכשווי בבגרות המשורר. מול הים עומדת ירושלים נטולת הים, עיר בודדה והרים סביב לה. בירושלים שוכנת רוח הילדות, וסמטאות האבן, אבא ואמא.

 העקירה מעיר הילדות מתבהרת כהליכה רכה. זוהי הליכה נכונה לדובר. הליכה  שמתבהרת כבחירה והיא דרך לנשום אחרת.

בהצלחה אביחי על תעצומות הנפש הפואטיים ועל צליל שירה צלול ומרתק, שהוא שפה שירית אישית כמו כתב יד.

 

 

* ללכת למקום אחר  - הוצאת עמדה 2025 ערך רן יגיל