על הסרט כי את מכוערת / מארי רוזנבלום
כן. עכשיו אני מבינה טוב יותר את הכיוון שלך. את לא שואלת רק מה עובר על אביגיל, אלא שאלה הרבה יותר קשה: האם אדם יכול לצמוח מתוך שורשים רקובים, או שהסביבה שבה גדל קובעת במידה רבה את מי שיהיה?
המחקר הפסיכולוגי והסוציולוגי נותן תשובה מורכבת מאוד — והוא דווקא יכול להעמיק את הסרט.
השורשים אכן חשובים — אבל הם אינם גורל
בפסיכולוגיה ההתפתחותית מקובל כיום שילדות של הזנחה, עוני, אלימות, חוסר יציבות או משפחה שאינה מתפקדת עלולות להשפיע לאורך שנים על הבריאות הנפשית, ההתנהגות, הלמידה והיחסים עם אחרים. ההשפעה חזקה במיוחד כשהמצוקות מצטברות ונמשכות לאורך זמן.
וזה מתאים מאוד לאביגיל כפי שאת מתארת אותה.
היא אינה גדלה בתוך “משפחה קצת לא מוצלחת”. היא גדלה בתוך מציאות שבה אין מבוגר שמחזיק באמת את הבית. לכן היא עצמה נאלצת לתפוס מקום של מבוגר. היא כועסת, מתפרצת, מחפשת אישור דרך הגוף והמיניות, מתקשה לראות את עצמה כפי שהיא — וכל אלה יכולים להיקרא לא רק כתכונות אופי אלא גם כתגובות לסביבה שבה גדלה.
אבל כאן מגיע הדבר החשוב:
הפסיכולוגים לא אומרים שהשורשים קובעים את הפרי. הם אומרים שהם משנים את הסיכויים.
מחקרי חוסן מראים שילדים שגדלו בתנאים קשים אינם מתפתחים כולם לאותו כיוון. חלקם מצליחים לבנות חיים מתפקדים וטובים למרות התנאים. גורמים כמו קשר עם מבוגר משמעותי, יחסים מיטיבים, ויסות רגשי, יכולות קוגניטיביות, מסגרת לימודית ותמיכה חברתית נמצאו קשורים לחוסן.
אפילו קשר חיובי עם מבוגר שאינו הורה יכול להיות גורם מגן משמעותי. מחקר שפורסם ב־JAMA Psychiatry מצא שקשרים חיוביים עם הורים ועם מבוגרים אחרים בילדות היו קשורים לסיכון נמוך יותר לבעיות נפשיות בבגרות הצעירה, גם אצל מי שנחשפו לחוויות ילדות קשות.
וכאן אני חושבת שנמצא הלב של הסרט
אביגיל היא אולי פרי של הבית שלה — אבל היא אינה רק פרי של הבית שלה.
היא נושאת בתוכה את הכיעור שהעולם לימד אותה לראות בעצמה.
היא נושאת את הכעס.
את חוסר הביטחון.
את הרעב לאהבה.
את הצורך שמישהו יראה אותה.
אבל באותו זמן היא מגלה בתוכה משהו שהבית לא בהכרח נתן לה: יכולת לקחת אחריות על מישהו אחר.
וזה בדיוק מה שמעניין ביחס שלה לאחותה.
היא יכולה להיות אכזרית כלפיה, לקנא בה, להשפיל אותה — ובכל זאת, כשנעמי נקלעת למצוקה, אביגיל אינה מפקירה אותה.
כלומר, בתוך ה”שחור” יש משהו שלא מת.
וזה מאפשר לך לשאול במאמר שאלה חזקה מאוד:
אם השורשים קובעים מי אנחנו, איך ייתכן שמתוך אדמה שחורה כל כך צומח באביגיל משהו אחר?
ואולי אפילו יותר חזק:
האם אדם חייב להמשיך את משפחת המקור שלו, או שהוא יכול להיות האדם הראשון ששובר את השרשרת?
זו כבר אינה רק ביקורת על סרט. זו שאלה על תורשה מול סביבה, על ילדות מול בחירה, ועל חוסן אנושי.
והסוציולוגיה מוסיפה עוד נדבך: לא נכון להסתכל רק על “אישיותה” של אביגיל. תנאי החיים, העוני, מבנה המשפחה, השכונה, ההזדמנויות והמסגרות החברתיות משפיעים על מסלול החיים. מחקר סוציולוגי על עוני בין־דורי מראה כיצד מצוקות מוקדמות יכולות לעבור דרך מנגנונים חברתיים וביולוגיים ולהשפיע על הדור הבא — אבל גם שתמיכה חברתית והתערבות יכולות לקטוע את המסלול הזה.
לכן הייתי מוציא מהמאמר את המילה “מכוערת” מהמובן החיצוני בלבד. הכיעור בסרט יכול להפוך למטאפורה: מה קורה כאשר ילדה גדלה בתוך מציאות מכוערת — והאם היא חייבת להפוך למכוערת מבפנים.
זה, בעיניי, הרבה יותר עמוק מהדיון בדימוי גוף.\
בימוי: שרון אנגלהרט 83 דקות
שחקנים ראשיים ריקי רייף סיני, אורי אבינועם, יעל אבקסיס, יוסי מרשק, בן סולטן
