מסה:

על הדיון הנצחי, מה בין כשרונו של אומן ובין אופיו והתנהגותו בחיים/ בנימין אלקובי

 

 

הדיון הזה, שמתקשר לשארל בודלר ו'פרחי הרוע' שלו, כל האסכולה הזו של הדקדנס והאקספרסיוניזם שמסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, שלכאורה דוגל בכך שאידיאל היופי האמנותי עומד מעל הכל והוא חזות הכל, אף מעל הדיון הערכי המוסרי, חוזר אלינו כל פעם מחדש.

באופן גורף, כללי וסכמטי, אופיו של אומן , ובפרט אופיו של משורר מצוי, בהשוואה לאופי 'הטיפוסי' של כל בן-אדם אחר מצוי , בן- אדם 'מן השורה', הוא אופי לא סימפטי ; ככה, בינינו. ציינתי זאת בכמה הזדמנויות, על דבר הנרקיסיזם , האגואיזם והאגוצנטריות של האומן בכלל, ושל המשורר בפרט. אני ודרור אלימלך דיברנו בינינו פעם, בשיחה טלפונית שבמסנג'ר, והיינו תמימי דעים בנקודה הזו.

ודאי שאני חוטא כאן בדיבור כוללני וגורף, אך גם בהכללות יש לא פעם גרעין של אמת.

אני אפילו יכול למצוא הצדקה להתנהגות הזו של המשורר, על הגחמנות שלו, על ה'שגעונות' שלו, על העניין הזה, כשאתה מתנהל מול משורר, צריך לנהוג עמו ביתר זהירות ותשומת- לב מאשר עם שאר בני- אדם 'מצויים', כאילו אתה מהלך איתו על שברי זכוכיות.

כי המשורר, בימינו לפחות, הוא יצור חלש בחברה, לא מוכר, לא נחשב, מין טיפוס ערטילאי, לא בדיוק שייך לעולם הזה. אז המשורר, בתגובת נגד, מפתח לעצמו שריון הגנה בדמות הקפדה על שמו וכבודו, התעקשות על עקרונותיו, התעקשית על הקטנות, שמבחינתו לפעמים זה ייהרג ובל יעבור, חוסר יכולת לוותר או להתגמש, התכנסות בתוך עצמו והתבודדות בין ארבע אמותיו, בבחינת אם ביתו של אדם הוא מבצרו, זה של המשורר על אחת כמה וכמה.

שוב, זאת אכן עשויה להיות הכללה נוראית. כי אני אישית היכרתי משוררים שהם ' מנטש' אמיתיים. למשל, נתן יונתן. אך גם לו היו לו הקשיים שהוא הפגין כלפי חוץ, כגון שהייתה לו שכבת הגנה פנימית בתוכו, שמישהו שזכה להכירו מקרוב יכול היה להגיע עד אליה , אך לא מעבר לה פנימה.

אין ספק שנתן זך היה בן אדם קשה, קפריזי משהו, שאמר לך בבירור, כשהוא מבטיח לך משהו, קח את כוונתו כאילו קיימה בפועל ; הדיבור וההבטחה והכוונה היו שקולים אצלו לא פעם להלכה למעשה, כאילו קיים ב פ ו ע ל   את כוונתו.

לדעתי הייתה לו לא פעם תחושה - מוצדקת, אם להודות על האמת - שעליו להיזהר מפני אלו שרוצים לנצל אותו, את מעמדו ואת פרסומו, את תמימותו הילדותית משהו - ואכן הייתה לו כזו במידה מסויימת  - ואת רצונו לצאת ממעגל הבדידות שהוא בעצמו גזר על עצמו ; נהייה (אך בהסתייגות ובערבון מוגבל ) אחר בני-אדם וחברתם, לטובתם האישית.