בית דין של מעלה
חיים מזר
סיפורנו התרחש אי שם בשנות ה - 70 של המאה ה - 20. באחת מערי ישראל חיה אישה צעירה ויפה שהתאלמנה בטרם זמנה. היא היתה בת 35 ובעלה היה בן 39 כאשר נפטר. לבני הזוג היו שני ילדים, בת שהיתה בת 10 ביום פטירתו של האב ולה אח שהיה בן 7 ביום פטירתו של האב. שמה של האישה רבקה גורן ושמו של בעלה המנוח היה איתן. הוא נפטר מדום לב. במשך 5 שנים ממועד פטירתו של הבעל, כל שנה בראשון לינואר היתה מקבלת הודעה על שמו של בעלה המנוח לבוא לעירייה ולשלם ארנונה. כל פעם במין טקס קבוע היתה מגיעה לעירייה ומבקשת להעביר את הודעות התשלום על שמה. התשובה שקיבלה היתה כי העניין יוסדר תוך מספר ימים. כאזרחית טובה את המיסים היתה משלמת במועדם. בשנה החמישית בצר לה על ליבה פנתה לידידתה אליה היתה קשורה מאוד. שם הידידה דינה וביקשה את עצתה. דינה הבינה כי מדובר באטימות ביוקרטית טיפוסית והפנתה אותה לאחד מידידיה עורך דין במקצועו. היה זה עורך דין עם נשמה מזהב וחכם מאוד.. שמו היה דביר. דביר שמע את סיפורה והבטיח לה כי בעייתה תיפתר והוא אכן עשה זאת. איך הוא עשה זאת? במכתב אחד בלבד. בקרב עמיתיו למקצוע דביר היה מוכר בחוש ההומור המיוחד שלו. דביר כתב לממונה על המס בעירייה מכתב בזו הלשון: " אל בית דין של מטה מאת בית דין של מעלה, מאיר גורן ( שם הבעל ) בעלה המנוח של רבקה גורן שתיבדל לחיים ארוכים עבר לתחום שיפוטנו. לטיפולכם". ההודעות המטרידות לא הגיעו יותר לרבקה גורן.
כשהיא נרגשת רבקה הגיעה לעורך הדין וביקשה לשלם לו כגמולו. דביר עורך הדין ויתר על שכרו מכיון שמדובר היה בפעולה אחת בלבד. ובכל זאת רצתה לשלם לו כגמולו. חשבה, חשבה ומצאה פתרון. היא הזמינה אותו על חשבונה לארוחה במסעדה. מכיון שהשירות המשפטי שנתן לה הסתיים, הוא לא ראה בכך משום פגם אתי, מה עוד שלא היה לו מה שהוא טוב יותר לעשות, נעתר לבקשתה. כעבור יומיים, היה זה ביום חמישי. הם נפגשו במסעדה שהסכימו עליה בשעה היעודה. ככה נמשכה לה השיחה ביניהם בנעימות וברוגע. רבקה ודביר הסכימו להיפגש שוב. במשך מספר חודשים נפגשו במסעדות ויצאו גם לבילויים משותפים.
באחד המפגשים רבקה סיפרה לדביר על עצמה ועל הקשיים שיש לה כאימא חד הורית. דביר שהיה גרוש עם ילד בן 9 חשב חשב וחשב עד שאמר לה :" רבקה לך יש שני ילדים, לי יש ילד אחד אולי כדאי להתחיל בחיים משותפים" עיניה של רבקה ברקו ואפשר היה לחוש בהתרגשות שאחזה בה ותשובתה היתה: " למה לא". הם נפגשו עוד מספר פעמים וסיפרו על כך לילדיהם. לאחר חודש הגיעו לאולם השמחות לבושים לתפארת. ולקול תשואות המוזמנים באו בברית נישואים זו עם זה. כעבור שנה נולדו להם תאומים בן ובת ולילדיהם הצטרפו אח ואחות.
