מאמר:
מסע יצירה שהוא מסע זהות ואינו שמחת חג / בלפור חקק
צילום: בלפור חקק
[יוסף עוזר, "הסיסמה הייתה שמחת חג"- שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 95 עמודים, עריכה: ארז שוייצר]
אני עוקב אחר יצירתו הפואטית של יוסף עוזר מאז ראשיתה, והדגש במאמרי זה הוא על ספרו החדש "הסיסמא הייתה שמחת חג", שיצא לאחרונה, המשלב זיכרונות אישיים והיסטוריים.
הספר נפתח בתיאור כואב של ה'פרהוד' בבגדד ( 1941), אירוע המהווה צומת משמעותי בזהות היהודית-עיראקית ובמעבר לארץ ישראל.
בְּאֶצְבָּעוֹת אוֹר אַחֲרוֹנוֹת נֶאֱחְזָה הַשֶּׁמֶשׁ בְּעַנְפֵי הַדֶּקֶל,
מַבִּיטָה בִּיהוּדֵי בָּבֶל. עַל גַּגּוֹת בֵּיתָם מֵאוֹת בַּשָּׁנִים אָכְלוּ, שָׁתוּ, נִמְנְמוּ,
פָּרוּ וְרָבוּ, כְּטוֹב לִבָּם בְּיֵין קִדּוּשׁ לָמְדוּ לְסוֹבֵב בָּצֵק דָּלִיל לַזְּנְגּוּלָה,
לָמְדוּ לִפְרֹס בָּצֵק דַּקִּיק לֶעָלִים שֶׁל מַאֲפֶה שְׁמוֹ כָּהִי, לְטוּף שַׁמֶּנֶת,
זִקְּקוּ דְּבַשׁ מִתְּמָרִים, הֵקִימוּ בֵּית קְבָרוֹת מְפֹאָר, וכָּעֵת
כְּעָלִים נִדָּפִים גַּבָּם נִלְחָץ אֶל דַּלְתוֹת הַבַּיִת
בהמשך, השירים עוברים לתאר את חבלי הקליטה והחיים במושב ברק שבעמק יזרעאל, תוך יצירת ניגוד בין נופי הילדות בבבל לבין המציאות החלוצית בישראל. המחבר משתמש בדימויים של שפה, משפחה וטבע כדי לבחון את רצף הדורות ואת השפעת העבר על ההווה. בסופו של דבר, היצירה משמשת כמעֵין מסע פנימי המבקש לשמֵר את הקולות הגנוזים של דור ההורים לצד התפתחותו של הילד שהפך למורה ומשורר.
ההתפתחות הפואטית של יוסף עוזר
שירתו של יוסף עוזר עברה תהליך מרתק של התפתחות פואטית, הנעה בין קטבים של זהות יהודית מורשתית, חוויה ישראלית מקומית ועמדת מחאה נוקבת. המעבר בין ספריו השונים משקף מסע רוחני וביוגרפי מורכב, כפי שעולה מספרי שיריו. להבדיל ממבקר השירה אלי הירש, איני סבור שעוזר כותב על הוריו "שהיגרו מעירק". הספר של עוזר, עם כל השבר וההתפכחות שהוא מכיל, הוא ציוני. המעבר מן הגולה לישראל נתפס כ"עלייה" ולא כ"הגירה". חשוב להדגיש: השיבה לארץ היא עלייה רוחנית.
להלן הקווים הייחודיים של יצירתו במעבר בין הספרים:
1. "סילן טהור": החיפוש אחר הוודאות והמורשת
ספר זה נכתב בצמידות לתהליך החזרה בתשובה של המשורר, שבו "ניצחה היהדות" את הישראליות והוא פנה ללימודים בישיבה חרדית "אור שמח". ביקרתי אותו אז בישיבה וראיינתי אותו עבור כתב העת "אפריון", בעריכת ארז ביטון (1988). ביקשתי ממנו שירים עבור "אפריון" בפגישה שנכחו בה ארז ביטון והרצל חקק, ובאופן סמלי החזרתי אותו אל השירה.
מהות הפואטיקה שלו: יוסף עוזר מבקש בספרו החדש את הסמליות העתיקה ואת המטענים שיצרו את העם היהודי. הוא מחפש את "הבאר העמוקה של הוודאות" ומתמודד עם התחושות של אי-ודאות בעולם המודרני
לאורך כל יצירתו: ניכר בו צימאון עמוק לרוחניות ולקדושה שמעבר להוויה הארץ-ישראלית החדשה
.
2. "שם ומלכות": שבר והתחבטות בזהות
הספר השני נכתב לאחר הבשלה פנימית ארוכה ומתאפיין בטון פוליטי-לשוני רווי צער
הפואטיקה הייחודית לספר זה: המשורר חש זרות כלפי מושגים כמו "מולדת" או "מכורה" שנראים לו מביכים. הוא מחפש את "המלכות" שהייתה נחלתנו בעבר אך מוצא סמלים דהויים, כמו "פמוט שאין לו הופכין". נוצר בשיריו החדשים מרחק בין הקוטב הישראלי (עמק יזרעאל) ליהודי, כשהעמק נתפס כבעל "רוח זרה". השֵבר מופיע כנושא מרכזי – "השבר הרב באסם", שאינו רק חקלאי אלא רוחני
פרסמתי בעבר מאמר ב"נקודה" על הספר "שם ומלכות".
.
3. "עמק יזרעאל ירושלים": הדיאלוג והקדושה שבחולין
בספר זה מגיע עוזר לסיכום של מסע רוחני שבו הוא מנסה לייצר דו-שיח בין הקדושה לחולין ובין ירושלים לעמק יזרעאל.
.
הפואטיקה מתרחבת: עוזר מעניק לנוף הישראלי היומיומי נופך דתי. הממטרות בשיריו "מתפללות", והפרחים בעמק הופכים ל"פרוכת חרציות צהובות". הוא משתמש במושגים חקלאיים כמו "דילול" כמטאפורה למאבק בין שכחה לזיכרון
מהות החוויה כאן: המשורר מגדיר את עצמו כבעל "תודעת קיום דו-שורשית" - בין הישראלית ליהודית הוא מוצא ש"יש אלוהים בעמק" בגבעת המורה בדיוק כפי שהוא נמצא בהר המוריה.
.
4. "הסיסמא הייתה שמחת חג": ההתפכחות והמחאה
זהו ספרו השישי והוא צלול וגם בוטה ועצמתי.
הפואטיקה כאן מפתיעה: הסגנון מתכתב עם שירת התחייה (ביאליק וטשרניחובסקי) והוא מחייה יופי לשוני מיושן בעברית בת זמננו. הספר כולל פואמות רחבות יריעה הצוללות לזיכרונות ילדות בעמק ולטראומות היסטוריות כמו ה"פרהוד" בבגדד.
המשורר כמוכיח בשער
בולטת כאן עמדת המחאה: המשורר מציב את עצמו כ"מוכיח בשער" נגד רשעתם של אדוני המלחמה (במלחמת יום כיפור). בשפה בוטה ונוקבת הוא כותב: "והבני זונות ישבו שם מעלינו עם סיגרים ועלי תאנה".
. לא פעם הזעם מתפרץ נגד דמויות סמכותניות דתיות ( מחאה נגד הרב עובדיה יוסף ובעלי סמכות רבנית אחרים).
הבשורה על פי יוסף עוזר
הבשורה המרכזית של "הסיסמא הייתה שמחת חג" היא ההתפכחות הסופית מכל האמונות : אכזבה הן מהציונות התַמה של ילדותו והן מהחרדיות הממסדית שאליה פנה בבגרותו.
מתוך מצב זה של התפכחות, שמותירה אותו "בודד מאוד" אך עשיר מבחינה לשונית ואינטלקטואלית, הוא מצליח לאחות את זהותו השסועה דרך השירה. הבשורה מסתכמת בצוואה של נאמנות לשלום ודיאלוג, והיא מופיעה בשיר החותם את הספר "פרויקט מגדלור", המבוסס על ציטוטים של תושבי העוטף המחויבים לדו-שיח עם עזה, והספר הופך לקינה אילמת וצוואה להתפכחות מהמלחמה.
עוזר מעניק נופך דתי לנוף החולין:
שְׁמֵי יִזְרְעֶאל פְּקוּחִים כְּמוֹ עַיִן גְּדוֹלָה
מַבִּיטָה, מִשְׁתָּאָה לָדַעַת לְאָן יוֹבִיל הַשְּׁבִיל.
הוֹלִיכוּ הוֹרַי סוֹף מַעֲשֶׂה בְּלִי מַחְשָׁבָה תְּחִלָּה.
אֶת אֲשֶׁר אָפוּ אָפוּ, וְאֶת אֲשֶׁר הֵכִינוּ הִשְׁאִירוּ,
שֶׁיַּחְפֹּר הַזְּמַן וְיַגִּיד, יַגִּיד לַוָּאדִי, לַשָּׁמַיִם,
לַגֶּשֶׁר, לְמִיכַל, לָעֹפֶר, לָעֵצִים שֶׁנָּתְנוּ פְּרִי וְשֶׁטֶּרֶם,
לָאַנְדַּרְטָה וּבָהּ הַשֵּׁמוֹת חֲקוּקִים עַל הָאֶבֶן
וְהַלֵּב מִתְבּוֹנֵן וְדוֹאֵב וְאוֹהֵב.
.
. עוזר מגדיר כאן "תודעת קיום דו-שורשית" – בין הישראלית ליהודית, ומצהיר כי "יש אלוהים בעמק" בדיוק כפי שהוא נמצא בירושלים
הוא מוצא "אלוהים בעמק" דרך הריחות, הצלילים ועבודת האדמה, ומצהיר כי הלהב שחרט שירים על עצי האקליפטוס בנעוריו עדיין הוא חד בבגרותו.
יש דו-שיח בין הרים כדו שיח בין קודש וחול: השפעת הנוף מתבטאת בהשוואה המתמדת בין "גבעת המורה" שבעמק יזרעאל (נוף הילדות) לבין "הר המוריה" (מבטא הקדושה הירושלמית). הוא יוצר ת שפה המגשרת בין המקומי (נופי העמק) לירושלמי.
עוזר מגלה קדושה בחולין: התודעה הדו-שורשית מתבטאת בהפיכת מושגים חקלאיים לסמלים של קדושה; הממטרות בשיריו "שרות" או "מתפללות", והחרציות בשדה הופכות ל"פרוכת". עוזר מצהיר כי "יש אלוהים בעמק" בדיוק כפי שהוא נמצא בהר המוריה. השפה היא מעורבת: שפתו השירית ממזגת בין האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית של העמק לבין המסורת הבגדדית הדתית של בית הוריו, שעלו מבבל.
בַּכֻּתְנָה הַלְּבָנָה כְּיַלְדוּת עֲנָנִית
תַּחַת שְׁמֵי תְּכֶלֶת בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל,
בְּאֹרֶךְ רוּחַ, לְאוֹרָהּ שֶׁל רוּחַ אֲרֻכָּה
כְּשִׁירַת לֵיל צִרְצָרִים, כְּסַבְלָנוּת חוֹחִית בּוֹנָה קֵן,
רָצִים אֶל גֶּשֶׁר רַם-אוֹן לִתְפֹּס אֵיזֶה עֹפֶר,
לְהוֹכִיחַ לְמִיכַל מַלְכַּת הַכִּתָּה מִי
גִּבּוֹר וְיַרְשִׁים אֶת הַקְּסוּמָה בַּת הַשְּׁמוֹנֶה,
יַלְדַּת חֲלוֹם יְרֻקַּת עֵינַיִם. בֵּין חֲלוֹם
וְבֵין קְלִפָּתוֹ, רֹאשֵׁנוּ צָמַח כְּעוֹלֶה מֵעָנָן,
צִפּוֹרֵינוּ נָסְקוּ אֶל שָׁמַיִם תְּמִימִים.
בָּעֵמֶק שִׁשִּׁים בָּתִּים, לְבָנִים כֻּלָּם, שָׁוִים בְּגָדְלָם
עֲדַיִן, וְדוֹמֶה לַבָּתִּים - בֵּיתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים,
הקינה על הציונות התמה
בספרו החדש, "הסיסמה הייתה שמחת חג", עוזר מבטא התפכחות סופית וכואבת מהציונות התמה של ילדותו. הוא חווה משבר ביחסו אל הציונות שבנתה את הארץ.
בעיניו, ציונות זו חלפה, בדומה לשיר של יונתן גפן "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי...יכול להיות שזה נגמר". המשורר אוחז בעמדה כפולה: מצד אחד, יש בו אהבה גדולה לאמונה הציונית שליוותה את ילדותו, ומצד אחר הבנה עמוקה שהציונות ההיא חלפה מן העולם, והוא מחפש נקודת אחיזה חדשה לאהבתו את הארץ.
.הקינה שלו אינה רק על אובדן אידיאולוגיה, אלא על קריעת החוט המקשר בין הדורות האהבה לשרידי הציונות הופכת בשיריו לקינה אילמת שחבויה בה צוואה של נאמנות לשלום ולדיאלוג
שבר זה זה מותיר את עוזר בעמדה של משורר עשיר לשונית אך בודד מאוד, המנסה לאחות את קרעי זהותו באמצעות המילים. בשירתו הוא תופר את הקרעים.
.
דמות האב והמורשת הבגדדית בשירי המחאה
דמות האב והשורשים הבגדדיים מהווים ציר מרכזי בשירת המחאה והזעם של עוזר, תוך חיבור בין טראומות עבר למציאות הישראלית.
בַּבֹּקֶר אַבָּא יִצְעַד אֶל הַכִּתָּה,
דִּין מוֹרֶה בְּלִבּוֹ הַכּוֹתֵב עַל הַלּוּחַ,
רוֹשֵׁם כָּל שָׁנָה וְשׁוֹנֶה וְרוֹשֵׁם וְכוֹתֵב, לֹא יִשְׁבֹּת,
קַיִץ וְחֹרֶף וְהַזְּמַן הוּא תַּלְמִיד פַּטְפְּטָן, עוֹמֵד בַּפִּנָּה.
אַבָּא מַאֲמִין בִּמְלוֹא מוּבַן הַמִּלָּה, בְּמִכְתָב
חָדָשׁ לְשָׁמַיִם יְשָׁנִים, בִּשְּׂפַת מִזְרָח וּמַעֲרָב,
וְאִמִּי מוֹרִישָׁה שִׁיר פֶּלֶא יָחִיד וּשְׁנֵיהֶם אֵינָם.
רַק קוֹלָם בְּקַלֶּטֶת יְשָׁנָה שָׁר:
וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב; וִיהוּדָה לְעוֹלָם
וִירוּשָׁלַיִם לְדוֹר וָדוֹר. וִירוּשָׁלַיִם לְדוֹר וָדוֹר.
האב בעיניו הוא מודל להתפכחות: המשורר כותב על אביו ועל חלומותיו שנשברו - מהחלום על בגדד כעיר נאורה בימי המנדט הבריטי בעירק ועד לחלומו על ציונות שאינה הופכת ל"לאומנות מיליטריסטית", על פי תפיסתו.
עוזר מתאר את אביו במעברה, משמיע תקליטים בערבית, רגעים הטעונים בכאב של תחושת הגירה וניכור, שהופכים בשיריו של עוזר למחאה חריפה נגד הממסד הישראלי ש"האכיל" את דורו בסיסמאות כוזבות של כור היתוך מאחֵד.
.
השפה שלו מבטאת "אהבה שבורה אך נאמנה למשהו שחלף מן העולם", מתוך ידיעה שהציונות ההיא איננה כפי שחווה אותה. לכן, שפתו פצועה ובוטה: לאחר שהתפכח מכל אמונותיו, נותר עוזר בעמדה של משורר בודד המשתמש בשפה בוטה כדי להוכיח את "אדוני המלחמה", אדוני הארץ.
סיום: חבלי כביסה מול חבלי משיח
הראיתי לעיל שהוא מעמת בין שני הרים, זו תמצית השירה שלו: יש קונפליקט דורי וקיומי בין שני ההרים: בעוד הר המוריה מתואר כ"הר רחוק, הזָקן, החשוף", הר המורה מתואר כצעיר, שוקק חיים עם "חַבלי כביסה ארוכים וילדים משחקים", המבטאים מציאות קיימת שאינה זקוקה ל"חֶבלי משיח". יוסף עוזר מבטא העדפה בשירתו לחַבלי כביסה על חֶבלי משיח.
ומעל הדימויים הללו, דמות האם מלווה את הספר לאורך כל השירים. היא גם חַבלי הכביסה וגם חֶבלי המשיח:
וְאִמִּי נֵעוֹרָה מִקִּבְרָהּ לְלַטֵּף אֶת לֶחְיִי הַדּוֹמַעַת.
ְעַכְשָׁיו אֲנִי שׁוֹלֵחַ אֵלֶיהָ תְּמוּנוֹת
וְהַמּוֹרָה אוֹמֶרֶת: שְׁמֹר אוֹתָן בִּשְׁבִילְךָ,
אֵינֶנִּי אוֹהֶבֶת תְּמוּנוֹת וְלֹא אַלְבּוֹמִים,
אֲנִי בָּעוֹלָם הַזֶּה רַק מְטַיֶּלֶת. מְטַיֶּלֶת.
