שיר:

סונט 130/ ויליאם שייקספיר מאנגלית  יעקב שקד

 

 

 

פִּילַגשִׁי, עֵינֶיהָ לֹא כַּשֶּׁמֶשׁ;

וּמִשּׂפָתֶיהָ יֶאֱדַם קוֹרָל.
שֶׁלֶג, צַח הוּא? גוֹן שָׁדֶיהָ - נֶמֶשׁ;
שֵׂיעָר תּיָלִים? שׁחוֹר שֵׂיעָרָהּ תַּיִלתַּל.

ורַדֵּי דַּמֶּשֶׂק - לוֹבֶן עִם שָׁנִי,

אַך לֹא כּמוֹתָם רָאִיתִי בְּלֶחיָהּ;
יֵשׁ בְּשָׂמִים אוֹתָּם מוֹצֵא אֲנִי
בּשׂוּמִים יוֹתֵּר מִנּשִׁימָתָהּ, אוֹיָה.

קוֹלָהּ נָעִים לִי, אַך הֵיטֵב אֵדַע;
מוּזִיקָה - בִּצלִיל הִיא הַמּוֹלֶכֶת.
אֵינִי מַכִּיר בַּת-אֵל בְּצַעֲדָהּ:
פִּילַגשִׁי - עַל הקַּרקַע דּוֹרֶכֶת.

אַך בִּי, הִיא נְדִירָה אֵדַע עַכשָׁיו,
כְּכֹל אוֹתָן שֶׁ,לָהּ הוּשׁווּ לַשָּׁוא.

 

William Shakespeare

Sonnet 130

Translated by Jacob Shaked

 

My mistress’ eyes are nothing like the sun;

Coral is far more red than her lips’ red.
If snow be white, why then her breasts are dun;
If hairs be wires, black wires grow on her head.

I have seen roses damasked, red and white,
But no such roses see I in her cheeks;
And in some perfume is there more delight
Than in the breath that from my mistress reeks.

I love to hear her speak, yet well I know
That music hath a far more pleasing sound.
I grant I never saw a goddess go:

My mistress when she walks treads on the ground.

And yet, by heaven, I think my love as rare
As any she belied with false compare.

 

כך, בסונט מלעיג, הגיב שייקספיר לסונט מַאֲלִיל הנשים של פטרארקה,

שלהלן.

 

 

עֵינֶיהָ שֶׁלָּהֶן הֶחמֵאתִי

.

פרַנצֶ'סקוֹ פֶּטרָארקָה

 

תרגם, יעקב שקד

 

עֵינֶיהָ שֶׁ,לָהֶן הֶחמֵאתִי בֶּעָבָר,

וְהַזּרוֹעַ, יַד, קַרסוֹל - הֵם הַפָּנִים,

שֶׁמֵּעַצמִי אוֹתִי נִיתקוּ לִפנֵי שָׁנִים,

וּלאִישׁ שׁוּב לֹא נִדמֵיתִי מִשֶּׁכּבָר;

 

עֲטֶרֶת הַשֵּׂיעָר, כְּעֵין זָהָב מִלּבָר,

וְהַחִיּוּך הַמַּלאָכִי הָמוֹן מוֹנִים,

שֶׁאֶרֶץ הֵם הָפכוּ לְגַן הָעֲדָנִים,

עַכשָׁיו אֲבַק קבָרִים הֵם, לֹא חָשִׁים דָּבָר.

 

אֲבָל אֲנִי, חַי. עַל גַּל שֶׁל צַעַר צָף,

הָאוֹר שֶׁאָהַבתִּי כָּבָה לְחֶבלִי,

בַּר-מַזָּל חֲסַר אוֹנִים כְּעֵץ נִסחָף.

 

תָּם שִׁיר הָאַהֲבָה שֶׁלִּי כָּך בְּאֶבלִי:

מִכָּל תּוּשִׁיָּה בְּעוֹרקַי אֲנִי חַף,

וְחַגִּי הָיָה לְחָגָּא בְּנִבלִי.

 

 

 

ממחזור הסונֶטים שלו לְלָאוּרָה ועל מותה של לָאוּרָה, אני מביא את הסונט הזה של פטרארקה האיטלקי בן המאה ה-14. לאורה היתה ככל הנראה, מבחינתו, דמות אידילית, בלתי מושגת. ו'יליאם שייקספיר כתב את הסונט 130 שלו - כקריאת תיגר ליגלוגית על הסגידה למלאכיוּתה של הנאהבת וְלֶהֱיוֹתָהּ כליל היופי והשלמות. בעקבות נוהגו של פטרארקה כאן, הקפדתי אף אני פחות על מספר ההברות בשורות, אבל בהחלט על התוכן, המשמעות, והסגנון, לרבות החריזה החוזרת בשני הבתים הראשונים כמו גם בשני הבתים המסכמים.

 

Gli occhi di ch'io parlai sí caldamente

 

Da Francesco Petrarca

 

Tradotto da Jacob Shaked

 

Gli occhi di ch'io parlai sí caldamente,

e le braccia, e le mani, e i piedi, e 'l viso,

che m'avean sí da me stesso diviso,

e fatto singular da l'altra gente;

 

le crespe chiome d'òr puro lucente,

e 'l lampeggiar de l'angelico riso

che solean fare in terra un paradiso,

poca polvere son, che nulla sente.

 

Et io pur vivo; onde mi doglio e sdegno,

rimaso senza 'l lume ch'amai tanto,

in gran fortuna, e 'n disarmato legno.

 

Or sia qui fine al mio amoroso canto:

secca è la vena de l'usato ingegno,

e la cetera mia rivolta in pianto.