צילומים: צביה ויצמן כספי

פגישת מחזור / צביה ויצמן כספי

אחרי עשרות שנים התארגנה לה קבוצת וואטסאפ והוסיפו אותי ל״החברות מבית הספר היסודי, קשט, תשכ״ח ירושלים״. בתחילה היינו בודדות, או אט גדלה הקבוצה. היו שלא הצלחנו לאתר, או שלא אישרו הצטרפות. מעניין למה. דוקא אותן הייתי שמחה לפגוש. אולי יש שעברו לארץ רחוקה או מחקו את העבר, את השכונה את ירושלים. היו שהחליפו או שינו שמות משפחה. כמו כרמלה שקיצרה למלה והיא זו שפתחה את ביתה וליבה לאירוח. היתה עוד כרמלה שקיצרה לכרמי, היתה רותי ועוד אחת רחל ועוד שתיים, רבקה ואסתר ולאה וחיה ויהודית ושושנה ושרה וגילה ואורלי… ואלה שמות ילדותנו התמה (רק מהשמות שהוענקו לנו ניתן ללמוד על התקופה והסמנטיקה של ארבע האימהות).

מישהי העלתה את רשימת השמות ומספרי הטלפון  מדף הקשר מסיום היסודי. ואי אז לא לכולם היו טלפונים של בזק, מספרים בני 5 ספרות בלבד. כ״כ הרבה השתנה. משנסתיימה עבודת האיתור, כשהקבוצה התגבשה, ניערנו מעלינו את האבק ומירקנו את הזכרון. שיתפנו תמונות מטיולים, ניסינו לזהות, תהינו מה קרה עם ההוא, נזכרנו באנקדוטות והתודעה תפסה מקום פינתה מדף.

 

 

נקבע מועד חודשים קדימה.

בשלב זה הוחלט על מפגש של ״הבנות״ בלבד, כמה נעים להתהדר עדיין בשם הזה ״הבנות״…רובן נשארו בירושלים ובהרים שמסביב לה, חלקן בנות משפחה, שמרו על קשר ונפגשו לאורך השנים. לנו שעלינו מן השפלה אל ההר, המפגש היה מרגש במיוחד. הייתה לנו ילדות ונערות משותפת אומנם והנה אנו כעבור יובל שנים, זרות שונות. ובכל זאת כמה מהר אדם שם אל ביתו. כמה פרקי חיים חלפו. כמה השתנינו. חברות הילדות ניתבו מסלולים שונים לחייהן. נוגעות בעבר בחן ובחמלה. חלקן למדו וכבשו במות רובן השכילו עשו קריירה אחת או שתיים, הקימו עסקים התגברו על משברים, בנו בית ומשפחה.

כבר בדרכנו לירושלים התעורר בנו רגש עז, ובא והצטרף הזהב שלפני השקיעה והפליי ליסט באוטו ניגן את Story story of Jerusalem של סטינג והלב התרחב לרגש רגע קוסמי מפעים. הפניה להרי ירושלים יפה עד מאוד. נפרסו לפנינו ׳יערות עד׳ כאילו שוויץ וטוסקנה חברו לשמח את קשישות

מקום המפגש היה בבית מרהיב שבהרי ירושלים. שם בד״כ בונים בתי אבן ושותלים את שבעת המינים בגינה. אנחנו באנו מתל אביב, המאובקת והפקוקה מתבשמות מניחוחות הטבע. קצת זרות ואוהבות. אני נזכרת כמה גלגולים אישרו לנו החיים. כמה דירות החלפנו, כמה אהבות, פרידות, כמה שמות משפחה שינינו, ותארים ובעלים ומקצועות…

מאביב ילדותינו עד לגילנו המופלג.

אנחנו הדור שזכינו באור מן ההפקר הורינו היו דור ההגירה. התפר נתפר היטב. זכינו במחזור מוצלח במיוחד בתקופה עוטפת. עוד טרם התנערה המדינה מחובותיה. מערכת החינוך היתה טובה יותר או שמא הנוסטלגיה הופכת אותה לכזו. בשנים האחרונות אני ״מורה לתקשורת״ ומבינה כמה גדול הפער. לטוב ולרע,

מהימים ההם עד לקידמה טכנולוגית.

הבית היפה של מלה על הר בית רחב מידות, נוף מפעים המבואה והרחבה מדיפה ריח הדרים, פסלים מעשי ידיה של המארחת המוכשרת. כבר אז היתה תלמידה מצטיינת. השמש פנתה מערבה נדקרת מצמרות הברושים הניחה כתר זהב לאופק. הסתדרנו בשורה להצטלם. עוד רגע זה הרגע חולף והאור משתנה. הושלמו פעמים והלבבות התאחדו באיווחה. כאילו יצאנו לרגע והנה באנו.

כל הנוכחות ענדו תג עם שמן המקורי.

כפי שהמורה שושנה נייס ואסתר הייזלר שקראו שמותינו כל יום, לפי האלף בית. זה נחקר בזכרון. כאילו לא חלפו יובלות. השתנינו וכאילו הגרעין נשאר רמז חיון, מבע, גומת חן, מבט שובב. מחליפים רשמים כל אחת תורמת זכרון כלשהו ומשתפת. דינה הצלמת טרחה והגדילה את תמונת המחזור מכיתה אלף ומכיתה חת והצילום עובר מאחת לשניה מזכיר נשכחות. ממרק את התודעה מרענן  את הזכרון. מדהימה היכולת של הנפש לחזור למקום ולזמן שעזבת לפני יובלות ולהיות שוב בשורה רביעית כסא שמאלי ליד החלון שעזר לי לחלום. ולדעת מי מאחור ומי לפנים ואת שמות כולן כי המורה ובשיעור תנ״ך למדנו קריאה רהוטה ולמדנו לקרוא את רש״י וירדנו לעומקם של טקסטים תנ״כיים מה שהעשיר את ידיעתנו ושפתנו. לא היתה הדתה. היה כבוד.

לא הכל היה נפלא. היו מהמורות וקשיים. היתה אחות בבית הספר ומורה יואל אחד נפלא וויתקין איום ונורא ומנהל שהיה אמור לתת את הדין על מעשיו…והרוב היה טוב לתפארת ובזה אנו נאחזים.

שתי מחנכות בלבד ליוו אותנו מאלף עד חת, מורות לחיים. בוגרות דויד ילין. מערכת חינוך סיפקה את כל הצרכים. היתה לנו מקהלה ושיעורי נגינה וגידלנו ירקות בגינת הירק בשיעורי חקלאות ורקמה, ספורט וטיולים. וגדנ״ע ותחרויות. גם בנים היו בכיתה המקבילה והיו אהבות נעורים וריגושים. חשבון ואלגברה והיסטוריה ואנגלית (מאוחר מדי) כן היתה תנועת נוער ואירועים וטקסים. התכבדנו בסיור על יצירתו של שי עגנון וקראנו את מגש הכסף של אלתרמן.

והנה חלפו יובלות וכולן נהדרות. אולי אומללות אולי מאושרות.

זוכרת משהו מ״המדריך לאושר״ של אלן דה-בוטון שטען כי האושר אינו בהכרח נחלתם של הפילוסופים והמשכילים, והאומללות נובעת לרוב ״מחרדת המעמד״ של חברי ילדותנו. נראה כי מעמד חברתי או הצלחה פנומנלית של חברים מתמונת המחזור שלנו, ויש כמה כאלה, לא לקו בחרדת המעמד. רוב בני דורי בחרו בידידות ובחופש ובחירות לחשוב על האושר לפרגן ולאהוב, וזו כנראה תכונה אופיינית ירושלמית

היה המון אוכל נפלא ויינות טובים ופירות ועוגות תוצרת בית של החברות, וכולן נהדרות ונראות מצויין לגילנו, וכמקובל, השווצנו בילדים ובנכדים, במידה. בעשייה האומנותית ובהשגים, במידה. היתה שם אהבה והיה געגוע. מראש סוכם שלא מדברים פוליטיקה בימים טעוני משמעות אלה של חגי תשרי ובחירות קרובות. 

הערב שהחל בשש ריתק אותנו כמעט חצות ופתח תיאבון למפגש נוסף. ההתרגשות היתה גדולה עד שקשה היה להירדם. סרט רץ של ילדותינו. סוכם על מפגש נוסף. הצעתי את דירתי הצנועה בתל אביב, שממנה נצפה נוף אורבני מקסים לטעמי. רחוק וקרוב.

הלב מכיל את ״שתי האהבות שלי״  הראשונה, החוקית -ירושלים וזו האחרת, הכובשת- תל אביב.