על הסרט יתום / מארי רוזנבלום
לא מצאתי ב„יתום” אפרוריות. מצאתי אלימות.
אלימות קשה, חשופה, שהחזירה אותי לרגעים לסרטים על הנאצים ועל מלחמת העולם השנייה. לא מפני שהסרט מספר את אותו סיפור, אלא מפני שהוא מציב מולנו עולם שבו האלימות יכולה למחוק את ערכו של האדם ולהרוס את תחושת הביטחון הבסיסית ביותר.
ואי אפשר שלא לחשוב גם עלינו, על 7 באוקטובר ועל המלחמה שבאה אחריו. לא מדובר באותן נסיבות ולא באותה היסטוריה, אבל יש דמיון בחוויה: האלימות נכנסת הביתה, למשפחה, לילדות. אחריה העולם כבר אינו אותו עולם.
אבל „יתום” הוא לא רק סרט על מלחמה. הוא סרט על ילד ועל מבוגר, ועל הרגע שבו הגבול ביניהם מיטשטש.
ילד זקוק למבוגר שיגן עליו, שיוביל אותו, שיהיה עבורו עוגן. אבל מה קורה כשהמבוגר עצמו נשבר? כשהוא זקוק להגנה? כשהוא כבר אינו מסוגל להיות ההורה שהילד צריך?
כאן חשבתי על עמנואל לוינס ועל רעיון האחריות כלפי האחר. אצל לוינס, המפגש עם האחר מטיל עלינו אחריות. אבל בסרט השאלה נעשית קשה יותר: מה קורה כאשר האדם שאמור להיות אחראי לאחר אינו מסוגל עוד לשאת את האחריות?
ומכאן מגיעה שאלת האהבה.
האם אהבה לילד מספיקה? האם אפשר לאהוב ובכל זאת לא להיות מסוגל לטפל? ואם מגיע הרגע שבו צריך להעביר ילד למוסד — האם זו נטישה, או דווקא ניסיון כואב לקחת אחריות?
חשבתי על הורים שחזרו ממלחמת העולם השנייה. המלחמה אולי הסתיימה מבחוץ, אבל אצל חלקם היא המשיכה להתקיים בפנים — בזיכרון, בשתיקות, בפחד וביחסים עם הילדים.
גם כאן אני חוזרת למילה אחת: שורשים.
ילד צריך שורשים. אבל מה קורה כשהשורשים של המבוגר עצמו נעקרו? איך אדם שנשבר יכול להיות שורש עבור ילד אחר?
„יתום” משאיר אותי לא רק עם השאלה מה המלחמה עושה לילד, אלא מה היא עושה למבוגר שאמור להיות ההורה שלו.
אולי היא יכולה לקחת ממנו לא רק את הבית ואת הביטחון, אלא גם את היכולת להיות אבא.
ובסופו של דבר, יתמות אינה רק מצב שבו אין לך הורה.
לפעמים היא התחושה שאין לך עוד את השורש שממנו יכולת לצמוח.
בימוי: לאסלו נמש, 132 דקות
שחקנים ראשיים:
