
על קץ התמימות עם הילה קנובלר טריינין / ראובן שבת
כשפרופסור הילה קנובלר טריינין מתבוננת בבני אדם, היא עושה זאת גם כרופאה וגם כסופרת: במבט חד, מאבחן, אך מלא חמלה. בקובץ הסיפורים החדש שלה, "קץ התמימות", היא מובילה את הקוראים אל המקומות שבהם החלום מתנגש במציאות: אהבות שלא מומשו, זיכרונות של גן עדן אבוד, והאמונה האנושית בטוב שמתנפצת מול המציאות האכזרית.
ספרי מעט על עצמך?
אני עוסקת שנים רבות ברפואה בעיקר בתחום הטיפול במחלת הסוכרת. סיפורי החיים של המטופלים מהווים נדבך מרכזי בהתמודדותם עם המחלה. מעבר להיבט הרפואי הצר אני מאזינה בקשב רב לדבריהם שפותחים עבורי צוהר להבנת המורכבות של נפש האדם. לכן העיסוק ברפואה משתלב היטב במשיכתי לעולם הספרות.
כילדה, בת למשפחה שעסקה בספרות (אבי ז"ל המשורר אבנר טריינין ואמי הפילוסופית רבקה שכטר), השפה מלאה תפקיד מרכזי בחי המשפחה וטבעי היה לי לכתוב שירים. שנים רבות הם נכתבו למגרה. רק אחרי שנים פרסמתי לראשונה בקונטרס השירה "הנה" שערך נתן זך. ב-2007 פורסם ספר שירים "טבע אחר" בהוצאת אבן חושן. בהמשך התחלתי לכתוב סיפורים קצרים: "ככה נראה אושר" בהוצאת כרמל, "לתפוס את הירח" בהוצאת פרדס וכעת "קץ התמימות" בהוצאת כתב.
מה מייחד את הספר?
בספר תשעה סיפורים שנטועים כמעט כולם בנופי הארץ. החיים פה הם תמהיל מרתק של נופים, דמויות, אירועים. אני רואה את עצמי כצלמת שלוכדת רגעים ודמויות. בין הסיפורים: "קץ התמימות" עוסק בשברו של החלום האידיאלי ביישובי עוטף עזה עקב מה שאירע ב-7.10. הסיפור "געגועים" מתאר מפגש ברכבת בין רופאה ומהגר מקווקז שמתגעגע לנופי ילדותו שהיה בהם תום אך גם אכזריות. הסיפור "בשביל אל הציפורים" מתאר פגישה בין בחורה שנמלטה מעיר חרדית ובחור יפה שנמלט מגרמניה לכאורה כדי לכפר על פשעי דור ההורים אבל מתברר שאין זו הסיבה היחידה.
שלושת הסופרים המוערכים על-ידך?
קשה להסתפק בשלושה אבל אציין: אנטון צ'כוב, אליס מונרו, נטליה גינצבורג. כולם אמני הסיפור הקצר שכתיבתם מתאפיינת במבט רגיש אבל מאופק ויכולת מופלאה ללכוד מורכבות אנושית
אם היית נקלעת למשך חצי שנה לבקתה בודדת אילו 3 ספרים היית לוקחת איתך?
גם כאן הבחירה קשה. "חיים קטנטנים" של פייר מישון שתורגם לאחרונה בצורה נפלאה ע"י רמה איילון. ספר מורכב ופיוטי המתאר דמויות ממחוז ילדותו. "מחזיר אהבות קודמות" של יהושע קנז. דרמות אנושיות שנשזרות זו בזו בבניין ישן אחד בתל-אביב "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. לצערי אינני יכולה לקרוא את המקור בצרפתית אך ברור שהתרגום לעברית של הלית ישורון הוא מלאכת מחשבת. בכל קריאה באחד משלושת הספרים הללו מפציעה תובנה נוספת.