צילום: ליאם דהאן
לילה לבן עם שגית פיש / ראובן שבת
שגית פיש העזה ליצור ולהוציא מוזיקה משלה אחרי שבנתה משפחה ענפה, ומאז היא לא מפסיקה
וסוחפת אחריה מוזיקאים נוספים, שלכל אחד מהם הסיפור שלו.
היא מגיעה משורשים מוזיקליים, ושרה מאז ומעולם.
הקצב שלה- בחיים ובמוזיקה, גבוה ודינמי.
מה בעצם מייחד את הסינגל "לילה לבן"?
"לילה לבן" התחיל אצלי מתמונה מאוד תל אביבית – לילה שמתחיל ביציאה, ממשיך בנסיעה לאורך הים, אנשים, מוזיקה, אלכוהול ומפגשים, ונגמר רק כשהשחר עולה. הזוג שנמצא במרכז השיר הוא נקודת המבט, אבל העיר היא חלק בלתי נפרד מהסיפור. הסיפור האישי הוא המסגרת, והעיר היא כמעט הדמות המרכזית.
בשיר יש חיבורים שאני אוהבת, גם מבחינת הסיפור וגם מבחינה מוזיקלית.
מוזיקלית, זה גם שיר שמאפשר לי לחבר בין רוק וגראנג', פופ, ביטים עכשוויים ונגיעות אוריינטליות. אני לא מתחילה לכתוב כשאני אומרת לעצמי "עכשיו אני עושה רוק" או "עכשיו אני עושה פופ". אני מתחילה מהשיר ומהסיפור שהוא רוצה לספר, ואז העיבוד מוצא את הדרך שלו.
יש בשיר גם חיבור מאוד מעניין לטקסט עברי מוכר: שילבנו קטע קצר מתוך "פזמון ליקינתון" של לאה גולדברג, באישור יורשיה ובאישור אקו"ם. רציתי לקחת משהו שמגיע מהתרבות העברית ומהזיכרון המוזיקלי שלנו ולשים אותו בתוך סיטואציה עירונית ועכשווית – ביטים, גיטרות, לילה, ים ואורות.
בעיניי החיבור הזה בין הישן לחדש הוא חלק מהייחוד של השיר. הוא לא ניסיון ליצור נוסטלגיה, אלא לקחת חומר תרבותי קיים ולתת לו הקשר חדש. וגם לתת לנוער הזדמנות לשיר משהו קלאסי(לאה גולדברג) באופן הכי טבעי שאפשר.
ובעוד שהסינגלים הקודמים היו בעיקר הדרך שלי כיוצרת וכמבצעת, "לילה לבן" הוא גם נקודת מעבר: זה הסינגל הראשון שבו אני חושפת בצורה ברורה את הלהקה – שגית והפישי GNכלומר, כבר לא רק אני והשירים שלי, אלא גוף מוזיקלי שלם שנבנה סביבם. מבחינתי זו התפתחות משמעותית: השירים מקבלים עכשיו גם כוח של להקה, עם נגנים שמביאים כל אחד את האישיות והשפה המוזיקלית שלו.
את אדם אמוני. יש לזה קשר למוזיקה שאת יוצרת?
כן, אבל לא במובן שכל שיר שלי הוא שיר אמונה או שיר עם מסר דתי. האמונה היא חלק ממני, ולכן באופן טבעי היא נמצאת גם בדרך שבה אני מסתכלת על העולם, על אנשים ועל יצירה.
אני מגיעה ממשפחה עם שורשים מוזיקליים חזקים, כולל משפחות חזנים מחסידות גור ומיהדות הולנד, ואני שרה מאז שאני זוכרת את עצמי. במשך הרבה שנים המוזיקה הייתה חלק מהחיים שלי, אבל לא הייתה הקריירה המרכזית שלי. בשלב מסוים הבנתי שאני כבר לא יכולה להשאיר את היצירה בצד. היא הפכה מבחינתי למשהו שאני צריכה כדי לנשום ולבטא את עצמי.
אני חושבת שהאמונה שלי קשורה יותר לעומק ולנקודת המבט שממנה אני יוצרת מאשר לז'אנר המוזיקלי עצמו. היא מאפשרת לי להחזיק בו-זמנית גם שאלות, גם ספק, גם שמחה וגם כאב, בלי להרגיש שאני חייבת לתת תשובה אחת לכל דבר.
לכן גם אפשר למצוא אצלי שירים מאוד שונים זה מזה. יש שירים על אהבה, על קשר, על תנועה ועל החיים בעיר, ויש גם חומרים עם ממד לאומי או רוחני יותר. למשל, "עם הנצח" נמצא במקום אחר לגמרי מבחינת התוכן מ"לילה לבן", אבל שניהם חלק מאותה יצירה.
מבחינתי אמונה ויצירה לא סותרות זו את זו. להפך – שתיהן מאפשרות לי לשאול שאלות ולחפש משמעות, רק שכל אחת עושה את זה בשפה אחרת.
אגב, יש לי עוד שירים רבים בתהליך עבודה באולפן ובחזרות, שיוסיפו ממדים נוספים תשובה שלי, כשיצאו לאור.
גם בלהקה יש מקום למפגש בין עולמות שונים. אנחנו לא מנסים ליצור מוזיקה לפי תבנית אחת, אלא לתת לכל שיר ולכל מוזיקאי להביא את הקול שלו. בעיניי זה חלק מהחיבור בין אמונה, חיים ויצירה – היכולת להכיל שונות וליצור ממנה משהו משותף. זה מה שמייחד ומביא אותנטיות, בעיניי.
לכן גם באלבום יש טווח גדול - מ"עם הנצח" ועד "לילה לבן". אני לא רואה סתירה בין שיר עם תוכן רוחני לבין שיר על לילה תל אביבי. שניהם יכולים להיות חלק מ DNA של יוצרת או של להקה.
מה יכלול האלבום החדש - איזה סגנון ואילו שירים?
האלבום הוא אלבום הבכורה שלי, "סלייד", והוא כולל 14 שירים מקוריים. הוא לא בנוי סביב סגנון אחד, וזה גם לא היה היעד שלי.
יש בו רוק, פופ, גראנג', ביטים עכשוויים, מוזיקת עולם ונגיעות מזרחיות ואוריינטליות. יש גם שירים בעברית וגם חומרים באנגלית. מבחינתי החיבור בין הסגנונות הוא לא תרגיל מוזיקלי אלא תוצאה של מי שאני ומה שכל שיר מבקש.
בדרך לאלבום יצאו הסינגלים "שקוף", "צמוד", "סלייד", "נגביר", "עם הנצח" ו"נוגעת לא נוגעת", וכעת "לילה לבן" ממשיך את הדרך.
כל אחד מהם חושף צד אחר. "שקוף", למשל, עוסק בקשר, חשיפה ואינטימיות; "סלייד" לוקח אותנו אל תוך סצנת בר, עם מפגש בין אנשים, מוזיקה ותנועה; "נוגעת לא נוגעת" עוסק במתח שבין פתיחות לסגירות ובין קלילות לבין סערה רגשית.
יש חומרים נוספים בעבודה, שיצאו בהמשך כחלק מן האלבום: ביניהם "Steel of Words", שעוסק במפגש שבין האנושיות לבין AI, ו"יאלללה".
ערן זעירא, הגיטריסט בלהקה, הוא חלק משמעותי מאוד מהשפה המוזיקלית של האלבום. הוא המפיק והמעבד המוזיקלי שלו. והעבודה בינינו מבוססת על דיאלוג. אני מביאה את הטקסט, הלחן והכוונה הראשונית, ומשם אנחנו בודקים יחד מה השיר צריך - איפה גיטרות, איפה ביט, איפה סינתיסייזרים ואיפה דווקא נכון להשאיר מקום ושקט. לא לפני, שאני חושפת את השירים החדשים שיצרתי בפני הלהקה כולה, ואנו מחליטים יחד, את מי מהם, מתאים לנו לקחת כרגע קדימה לעבודה משותפת.
לכן אני מעדיפה לא להגדיר את האלבום בתווית אחת. אם יש לו קו מחבר, הוא נמצא בכתיבה ובגישה: שירים שמתחילים מסיפור או מתחושה ומקבלים את הצורה המוזיקלית שמתאימה להם. היות ואנו שותפים כלהקה בכל שלב הפקת השירים, עם שגית והפישיGN המוזיקה עוברת מהאולפן לחזרות ולהופעות. זה מאפשר לשירים להשתנות ולהישמע אחרת על במה, דרך הנגינה המשותפת של ההרכב.. אני מביאה את הכתיבה, הלחנים, השירה והקלידים, וכל אחד מהנגנים מוסיף את העולם שלו.
מי הקהל של המוזיקה שלך?
אני לא מכוונת את המוזיקה לקהל לפי גיל או מגדר מסוימים. דווקא בגלל שהשירים נעים בין עולמות שונים, אני חושבת שהקהל יכול להיות מגוון.
יש אנשים שיתחברו לצד הרוקיסטי והגראנג'י, אחרים לפופ ולביטים, ויש מי שימצא את עצמו דווקא בטקסטים או בלחנים היותר מרגשים – בסיפורים על אהבה, קשר, חופש, בדידות, תנועה או החיים בעיר.
אני גם חושבת שיש משהו בדרך שבה הגעתי למוזיקה, שיכול לדבר לאנשים שנמצאים בשלב אחר בחיים ולא בהכרח התחילו את המסע היצירתי שלהם בגיל צעיר. אני לא התחלתי את הקריירה המוזיקלית שלי בגיל עשרים. קודם בניתי משפחה, עסקתי בתחומים אחרים והייתי חלק ממסגרות מוזיקליות, ורק אחר כך יצאתי באופן מלא לדרך כיוצרת עצמאית.
לכן הקהל שאני מחפשת הוא לא בהכרח "הקהל של שגית פיש" במובן הדמוגרפי. אני מחפשת אנשים שסקרנים למוזיקה מקורית, שמוכנים לעבור בין סגנונות ושיכולים למצוא בתוך שיר משהו שנוגע בחיים שלהם. בהופעות אנחנו רוצים שהקהל ירגיש לא רק את השירים אלא גם את המפגש בין חברי הלהקה. כל אחד מביא את עצמו, וביחד נוצרת חוויה שהיא מעבר לביצוע של שירים מוקלטים. וכמובן, שנעבור הקהל ואנחנו חוויה משותפת יחד.
ובסופו של דבר, אני לא רוצה להכתיב למאזין מה הוא אמור לקחת מהשיר. אם מישהו שומע את "לילה לבן" ורואה תל אביב, מישהו אחר שומע בו סיפור אהבה, ומישהו שלישי פשוט רוצה לרקוד – מבחינתי כל אלה פירושים לגיטימיים. השיר צריך להיפתח לקהל, לא לסגור אותו על משמעות אחת.
צילום: עידו שניידמן
