על היהודי בסרט פאני ואלכסנדר/ אבינועם חקלאי 

 

הקדמה:

בשנת 1982 מסכם אינגמר ברגמן את יצירתו הקולנועית ב״פאני ואלכסנדר״. הוא רוצה שזאת תהיה מורשתו. למעשה, במקור היה הסרט סדרה טלביזיונית בת 5 שעות שקוצרה ל-3 קולנועיות.

היצירה התקבלה לרוב בהתלהבות ואף זכתה בפרסים רבים. היא מאוד לא ברגמנית בצבעים החמים בהם היא משוחה ועם זאת ממש נושאת את התו היחידאי של היוצר דרך משהו שאפשר לקרוא לו ריאליזם סוריאליסטי; איזו אפשרות לחוש את החיים כזרים מעט, כחומר תיאטרוני, כלימבו בין חלום לערות. גם התמה הנמשכת לאורך שנות יצירתו מעידה על כך שמדובר בסרט של ברגמן: האפשרות היחידה שלו לחיות בין תביעות המוסר הקשות היא אמנות התיאטרון והקולנוע.

אלכסנדר בן ה-10 בתחילת הסרט הוא בן למשפחה חמה ואוהבת העוסקת בתיאטרון בניהול אם האב. יש לו אחות בת 8 בשם פאני. כאשר האב נפטר באופן פתאומי, נישאת האם לבישוף המקומי והמשפחה עוברת לחיים של משמעת קשה וסיגוף. אלכסנדר מתמרד ומוצא עצמו בעימות עם האב החורג.

הילדים מוברחים לביתו של ידיד המשפחה, סוחר עתיקות יהודי בשם איסאק יעקבי, ושם הם פוגשים את אחיינו ישמעאל.

שריפה מסתורית פוגעת בבית הבישוף והורגת אותו והמשפחה יכולה לשוב לביתה.

הסרט מסתיים בלידת תינוקת לאם מנישואיה הקצרים לבישוף ובלידת תינוקת למשרתת מהרומן הלוהט עם אחי האם ודוד הילדים מלא התשוקה והחיים.

היהודי:

האבות בסרט חוזרים כרוח רפאים כמו ב״המלט״. כמה רחוקה יכולה כבר דנמרק להיות משבדיה?

כידוע, האב של ״טוטם וטאבו״ הופך להיות חוק לאחר שהוא נרצח על ידי בניו ונאכל על ידיהם.

גם כשהאב החורג; הבישוף מת, הוא מופיע כרוח רודפת אחר אלכסנדר ומודיע לו כי לעולם לא יעזוב אותו. זה בדיוק מה שרודף את אינגמר ברגמן.

אלא, שנוקשות העל-אני היא גם פרי של חולשת האב המקורי הנמצא יותר מדי בצל אמו ובשדות המשחקיים של התיאטרון.

הסיבות לנישואי האם האלמנה דווקא לבישוף הנוקשה אינן בהירות כל כך, אבל הניסיון עם המבנה מראה שכרוכה בסיבת הנישואים אשמה…

הנוקשות הדתית בסרט, כלומר חבלי המוסר ההדוקים, נחשפת כהתענגות כמו שהיא-סדיסטית.

אלא שהפייסנות ההומניסטית של מנהל התיאטרון (אביהם המקורי של פאני ואלכסנדר) לא יכולה להיות דבר אחר מאשר תגובת ההיפוך לסדיזם.

 

 

האם ההסכמה להיות סובייקט של הציביליזציה יכולה להוליד רק נוקשות או הפקרות? מוות בידי החוק או מוות מפראיות הניהיליזם?

מהי משאלת המוות של אלכסנדר כלפי הבישוף? משאלה שאכן מתגשמת באופן מסתורי. מהו המוות המופיע תדיר ביצירות ברגמן? אם אין אנו יכולים לדעת על המוות אשר נמצא מעבר לחיים שלנו בשפה המייצגת בשבילנו את חיינו (באמצעות קפיצת אמונה ביכולת השפה להגיד משהו), הרי שמדובר בדחף המוות הפרוידיאני, הלא הוא כפיית החזרה היכולה להוליך אותנו עד לאשפה הנאספת בקבר, אבל בעיקר כופה עלינו את חיי הארוס הייחודיים שלנו שסטייה מהם מבטיחה את המוות בחיים.

אלכסנדר פוגש את המיניות בכל מיני צורות בסרט; מפגש המבטיח אשמה נוצרית (הוא יכול לשאול את אמו), אבל למזלו הוא פוגש גם את היהודי במלוא מובן המילה.

 

 

מהו היהודי? ברגמן יודע היטב לאור נעוריו הנאציים. היקסמותו מהיטלר על רקע חינוכו הלותרני הנוקשה והמסומנים הגופניים הנקשרים ביהודי אשר מוזרמים לפיות התינוקות עם חלב אימם, היא לא הרבה יותר מההבטחה לחיים זקופים, חלקים, נקיים וישרים ללא העודפות המטונפת של היהודים. אלא, שברגמן המבוגר תופס כי מה שהזדהותו עם חינוכו הנוקשה מנסה להיפטר ממנו, הוא לא דבר אחר ממה שמגלם היהודי; מעיין יצירה, גאולה דרך הביבים.

הציביליזציה לא הצליחה מעולם לספוג את היהודי. האם היהדות היא דת? לאום? גזע? אם היא דת, כיצד היא מצווה את החיים וההנאה מהם? אם היא לאום, היכן הטריטוריה שלה? אם היא גזע, כיצד היהודים מיוצרים בצבעים שונים?

 

 

דת האב הנשענת על הטקסט ולא על טריטוריה, האומרת כן להנאות החיים אך אוסרת את האכזריות המופנית כלפי העצמי (וגם כלפי הזולת, אלא אם אין ברירה), אתיקה של הפרדה מהתענגות האלים המייסדת את האיווי ונשענת על ברית ואמונה במה שאין לו הוכחה מלבד זיכרון מעמד הר סיני. מקום הסגסוגת החמקמק הניצב בין לבין; בין שני סובסטנס הטרוגניים. מקום של תנועה, של ויטאליות, של יצירה והולדה חדשות מתוך שני חומרים שונים. האות המורכבת ממולקולות הסמלי והממשי. האות בבשר.

היהודי הוא אב. ההלכה היא חוקתו ובשר החיים לחם חוקו. הנצרות נולדה מן היהדות, וכדרך הבנים היא מבקשת לרצוח את ההפרדה, ההגדרה, הלימוד, ההבדל בין המינים, המבנה המשפחתי. היא חותרת לשוב אל האופן הפגאני דרך ייסוד הקדושים, בן האלוהים בעל הגוף, ייצוג האל בפסל וביטול דת ההלכה, אשר בשל כך, הופכת נוקשה יותר. כי כידוע, כאשר אלוהים מת, שום דבר אינו אפשרי, אומר לנו לאקאן.

האות העוברת מאב לבן ומאפשרת חיים סביבה, היא שם האב הסודי המסתתר מתחת להלכה האוניברסלית. לכל אחד הנר שלו, גורס הרב קוק, ואין הנר שלו כנר חברו. ואין מי שאין לו נר. ויש ויהיה על האדם לעמול ולגלות את נרו ברבים ויחד יהיו לאבוקה גדולה.

 

 

איסאק יעקבי, הלא הוא יצחק יעקבי, מבריח את הילדים הנמצאים תחת משטר טרור נוצרי קשה בתוך ארגז. בניגוד לבני משפחתם שאינם יכולים לחצות את סף הבית המבוצר, הוא עובר בין העולמות; נענה לציווי ״וחי בהם״ כדי לכופף את החוק והנורמה למרוּת החיים.

איסאק, מאהבה של הסבתא בעבר, מתגלה כאדם חי, השומר על הארוס על אף גילו, המתגורר באזורים שבין חיי היומיום הפרגמטיים לבין המסתורין של הקבלה. אצלו שבים הילדים לאיתנם. אלכסנדר נחשף לאחיינו של יעקבי, ישמעאל, שכשמו כן הוא; דחוי. דחוי בשל כוחותיו החזקים והמסתוריים, וכנראה גם בגלל האימה האנדרוגינית שהוא מעורר. ישמעאל זה קורא את מחשבותיו של אלכסנדר המאחלות לבישוף איחולי מוות לבביים. בהמשך יעלה ביתו של איש הדת הקשה באש והוא ימות בשריפה…

היהודי ב״סוחר מונציה״

של שייקספיר נושא את המונולוג הידוע על היותו כאחד האדם.

ב״פאני ואלכסנדר״ נחשף מקומו האמיתי בציביליזציה; כמובן בניקוי השנאה האנטישמית או הפסינציה הברגמנית. זהו האובייקט המורכב מסגסוגת הטרוגנית של סמלי וממשי המסתירה את הריק הנמצא בין לבין ומאפשר את התחדשותו של הסובייקט בתוך השפה והטקסט, ואת תנועתו בין העולמות. נתון להלכה אוניברסלית שאינה פוסקת מלהתפרש. כלל המאפשר את היוצא מן הכלל, אשר בלעדיו אין כלל. אין איש שאין לו נר…

מדד הדמוקרטיה, הפרדת הדת מהמדינה, חיים של מוסר טהור, ישועי טוב המקריב את חייו למען הזולת, מי שמושיט את לחיו השניה, פטור מתשוקות נקם ונמנע מן הסיפוק על יכולתו להשיב לאויב כגמולו לאחר דורות של נרדפות; סדר, ניקיון ומשמעת על חשבון יצירתיות ותשובות יש מאין, על חשבון תנועת החיים;

אידיאל הציביליזציה המערבית לאמת מדעית מוגדרת ללא חסר וללא פגם-ובכן, לא בבית מדרשנו.

 

אבינועם